עברית – הבדלי גרסאות

הכתב העברי מאופיין ב[[אלפבית]] המיוחד לו, הוא כולל 22 [[אות]]יות, ו-5 אותיות סופיות, הנכתבות בסוף מילה במקום האות הראשית. כ-ך מ-ם נ-ן פ-ף צ-ץ. וכן סימנים גרפיים נוספים (שהם פיתוחים מאוחרים יחסית), המשמשים בעיקר לציון [[תנועה (פונולוגיה)|תנועות]]. האלפבית המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "[[לינגואה פרנקה|הבינלאומי]]" של [[הממלכה הפרסית]], והוא החליף (לפי ה[[מסורת (יהדות)|מסורת]] – על פי החלטה מגבוה של [[עזרא הסופר]]) את האלפבית העברי-פיניקי, המכונה גם "[[כתב עברי עתיק|כתב דעץ/רעץ]]", שבו נעשה שימוש ב[[ממלכת יהודה]], ב[[ממלכת ישראל]] וברחבי [[היסטוריה של המזרח התיכון|המזרח הקדום]] לפני [[גלות בבל]] ב[[המאה ה-6 לפנה"ס|מאה ה-6 לפנה"ס]]. האלפבית העברי-פיניקי לא נעלם כליל, והוא המשיך לשמש את ה[[שומרונים]] (במידת-מה עד היום: כתב העת של השומרונים מודפס בחלקו באלפבית זה). בתקופת הבית השני כמו גם בהמשך, בזמן [[מרד בר כוכבא]], נשאו מטבעות היהודים כתובות בכתב זה. כתב זה מופיע גם על חלק מהמטבעות שמונפקים על ידי [[מדינת [[ישראל]], למשל על מטבעות של [[שקל חדש]] ושל עשרה שקלים, ופה-ושם ניתן למצוא אותו במקומות נוספים (למשל: על סמל העיר [[נהריה]]). על [[הכתב העברי הקדום]] ראה בהרחבה בערכו.