הסכם התאגדות האיחוד האירופי–ישראל – הבדלי גרסאות

הקהילה האירופית היוותה למן הקמתה ב-1958 שותף הסחר הראשון בחשיבותו של מדינת ישראל.{{הערה|ראו פרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: http://www.cbs.gov.il/www/fr_trade/td2.htm. כמו כן, Sharon Pardo, "Approaches and Principles for an Israeli Grand Strategy towards the European Union,"European Foreign Affairs Review, Vol. 11, 2006: 17, 19-20.}} ישראל החלה לכונן מערכת יחסים דיפלומטית עם [[הקהילה הכלכלית האירופית]] החל משנת 1959, וכן מערכת יחסים כלכלית- הסכמית מ-1964. כיוםבתחילת ישראלהמאה היאה-21 הייתה ישראל אחת משותפות הסחר המובילות של האיחוד האירופי באזור הים-התיכון, ומדורגתודורגה כשותפת הסחר ה-25 בגודלה של האיחוד האירופי בכל העולם.{{הערה|אתר המחלקה ללימודי האיחוד האירופי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב: http://bgeu.org/category/7 }}

בשנת 1964 נחתם בין ישראל לבין 6שש המדינות שהקימו את הקהילה הסכם סחר ראשון. תוקף ההסכם ארך שלוש שנים, והיה בעל אפשרות הארכה. ההסכם היה מצומצם בהיקפו, והתמקד בעיקר בהפחתת מכסים והגבלות על הסחר במוצרים מסוימים כגון מוצרים תעשייתיים ותוצרת חקלאית. בשנת 1967 החלו שיחות במטרה להאריך את תוקפו של ההסכם ולהרחיב את תחולתו, אשר הובילו ל'הסכם העדפה' בין הצדדים בשנת 1970, לתקופה של חמש שנים. בהסכם זה הורחב היקף הפחתת המכסים וחסמי הסחר על הסחר בטובין, אף על פי שההסכם לא הקיף עדיין כשליש מהיצוא התעשייתי הישראלי, ורק מעט מהמוצרים החקלאים הנכללים בו.{{הערה|אריה רייך "מדיפלומטיה למשפט: תהליך היורידיזציה של יחסי הסחר הבינלאומיים במסגרת הסכמי גאט"ט והסכמי הסחר החופשי" '''עיוני משפט''' כב 351, 384-385 (1999). (להלן: רייך)}}

ב-7 ביוני 1995, ממשלת ישראל אישרה את טיוטת הסכם ההתאגדות, וב-20 בנובמבר 1995 נחתם בבריסל באופן רשמי '''הסכם התאגדות בין ישראל לאיחוד האירופי''',{{הערה|Sharon Pardo & Joel Peters, '''Documents on EU-Israeli Relations 1959-2009''', Lanham, MD: Lexington Books, 2010, 199-200 . ראו גם כתב אמנה 1304, כרך 44.}} אשר נקרא גם '''"הסכם האסוציאציה"''' ("Association Agreements"). הסכם ההתאגדות הווה חלק מ"תהליך ברצלונה" ([[:en:Euro-Mediterranean Partnership|Barcelona Process]]), שהוא למעשה מתווה המדיניות "שותפות אירופית- ים תיכונית" של האיחוד האירופי (European Mediterranean Policy). מטרת השותפות היא קידום היחסים הכלכליים, המדינתיים והחברתיים בין האיחוד האירופי והמדינות החברות בו מצד אחד, לבין שתים עשרה מדינות הים התיכון שלא היו באותה עת חברות באיחוד האירופי, מהצד האחר.{{הערה|רייך, לעיל הערה 4, בעמ' 398. }} חמש שנים ארך תהליך אשרור ההסכם באיחוד האירופי, בין השאר עקב התדרדרות המצב המדיני במזרח התיכון ואי הרצון הפוליטי להתקדם כתוצאה מכך. הסכם ההתאגדות אושרר על ידי הפרלמנטים של 15 המדינות שהיו חברות באותה עת באיחוד, הפרלמנט האירופי ועל ידי הכנסת, ונכנס לתוקף ב-1 ביוני 2000.{{הערה|Pardo & Peters, supra note 12, p. 228|שמאל=כן}} אף 13 המדינות שהצטרפו לאחר מכן לאיחוד אישררו את ההסכם.

3. '''הוראות שיש למלאן תוכן-''' הוראות מסגרת, אשר קובעות כי בנושא מסוים תיבחן בעתיד אפשרות לשיתוף פעולה, או יושגו הסכמות פרטניות בנוגע לשדרוג היחסים. הוראות אלה מגלמות בתוכן למעשה את עתיד ההסכם, או את פוטנציאל הפיתוח שלו. הוראות אלו הן הבסיס לעבודת המשלחת לאיחוד האירופי, האמונה על הידוק היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי. הוראות מסוג זה קיימות הן במישור המדיני והן במישור הכלכלי. נושאים אשר מקודמים על ידי משרדי ממשלה שאינם מיוצגים במשלחת לאיחוד האירופי מרוכזים בידי אנשי משרד החוץ, המתאמים את המגעים בין נציגי המשרדים הרלוונטיים למקבליהםלמקביליהם במוסדות האיחוד האירופי. בין הוראות אלו:

* הסרת מגבלות הדדית על תנועות הון (סעפיםסעיפים 31–34);

* הסרת הגבלות לתחרות (סעיפים (36-3836–38);

* הרצון לפתח דיאלוג מדיני סדיר בנושאים בילטראליים[[יחסים בילטרליים|בילטרליים]] ובינלאומיים;

* במקביל לחתימת הסכם ההתאגדות נחתמו בין הצדדים גם שני הסכמים ספציפיים בנושא רכישות ממשלתיות, אחד ביחס לרכישות של מפעילי תקשורת והשני ביחס לרכישות של מפעילי תחבורה יבשתית (נוגע בעיקר לרכבות){{הערה|Proposal for a Council Decision concerning the conclusion of two Agreements between the European Community and the State of Israel on procurement by government and telecommunications operators, Brussels, 10/4/1996 (COM(96))148 final|שמאל=כן}};

ישנן הוראות הבאות להסיר מגבלות הדדית על תנועות הון (סעפיםסעיפים 31–34), וכן הגנה על קניין רוחני (סעיף 39). ישנה גם הגברת שיתוף הפעולה במדע וטכנולוגיה (סעיף 40) .

ההסכם החדש מאפשר הפניית מחלוקת הקשורה '''להסכם לבוררות''' (סעיף 75), כאשר מועצת האסוציאציה לא יישבה מחלוקת בהסכמה. החלטות הבוררות מחייבות. במקרה של חוסר הסכמה, על כל צד להודיע לצד האחר על מינוי בורר, ואז הצד האחר חייב למנות בורר שני תוך חודשיים. מועצת האסוציאציה ממנה בורר שלישי. בהליך זה יש פגם עיקרי- היעדר הוראה בדבר סמכות ייחודית ועליונה- שכן צד נתבע יכול להשהות את הסכמתו למינוי בורר שלישי או לסרב לכל מועמד מוצע, ובכך לחסום את ההליכים, שהרי החלטת מועצת האסוציאציה צריכה להתקבל פה אחד. על כן ישנה הצהרה מפורשת על פיה "הצדדים ישתדלו להבטיח שמועצת האסוציאציה תמנה בורר שלישי בתוך חודשיים ממינוי הבורר השני" (סעיף 75(4)). יתר על כן, מלשון הסכם ההתאגדות משתמע כי הפניית סכסוך למועצת האסוציאציה היא זכות, ולא חובה, ואין בהסכם הוראה האוסרת על נקיטת צעדים חד צדדיים ללא הסכמה של הבוררים.

יצוין,מלשון הסכם ההתאגדות משתמע כי עדהפניית היוםסכסוך לאלמועצת הופעלהאסוציאציה היא זכות, ולא חובה, ואין בהסכם הוראה האוסרת על נקיטת צעדים חד צדדיים ללא הסכמה של הבוררים. מנגנון הבוררות הזהלא הופעל מעולם. במחלוקת שהייתה בין ישראל לבין האיחוד האירופי בנושא הייצוא משטחי יהודה, שומרון, עזה והגולן, נשקלה האפשרות לקחת את הסכסוך להליך של בוררות, אך לבסוף לא נעשה כן מחשש להשלכות הפוליטיות של הפסד בבוררות כזו.{{הערה|להרחבה, ראו [[נלי מונין]], '''משפט האיחוד האירופי אחרי אמנת ליסבון''' (2012) עמ' 225–228 }} במקום זה, החליט [[משרד הכלכלה והתעשייה|שר התמ"ת דאז]], [[אהוד אולמרט]], להתפשר עם האיחוד האירופי, ולהסכים לכך שהמוצרים מהשטחים יחויבו במכסים בייבואם לאיחוד האירופי.