אחריות – הבדלי גרסאות

"אחריות היא מרכיב הכרחי בכל תפקיד שאנו נוטלים על עצמנו, בין אם מדובר בתפקידים במעגל החיים, כמו נישואים, הוֹרוּת וחברוּת, ובין אם מדובר בתפקיד שממלאים בהיותנו חלק מחברה, כמו מקצוע, עיסוק, אזרחות ומנהיגות. למעשה כל חיינו החברתיים מעוגנים בתפקידים, משום שאנו פועלים במסגרת העולם האנושי ומעורבים בו, ולפיכך נושאים בתפקיד שמקנה אחריות על פעולותינו." אדם בוגר חייב לקחת בחשבון את סביבתו ולהיות בעל יכולת לבצע שיפוט הולם. כך, אי-ידיעה של כללי המציאות אינה פוטרת מאחריות. זהירות היא חלק מהותי מאחריות, והיא כוללות חיזוי אירועים מקריים והגנה מפניהם. אנו אחראים לדברים שנגרמו עקב חוסר הזהירות שלנו. מעשים שנעשים שלא במתכוון עלולים להביא לתוצאות חמורות, למשל תאונות דרכים. יש להניח כי לנהג הפוגע אין כוונה ממשית לפגוע בזולת, אבל בנהיגתו הוא לא התחשב בסביבה ובאנשים אחרים, ועובדה זו מטילה עליו את האחריות. עדיין אין מאשימים אותו בזדון, אבל חלה עליו אחריות מלאה. {{הערה| אבו-חסין, ג'מאל וסמדר גונן. "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות". תל-אביב: מכון מופת. 2013. עמ' 65,42}} קרשנר (Kershnar) טוען שאי-אפשר להפריד בין האישיות המוסרית לבין המעשים הנובעים מהתפקיד. והאדם הפרטי אינו יכול להתנער מן האחריות שבה הוא נושא כממלא תפקיד. דן ענבר בוחן את הקשר שבין סמכות הקשורה בתפקיד לבין אחריות, וטוען שהסמכות הכוללת נהלים, יוצרת במידה מסוימת את גבולות האחריות. "כאשר הקשר בין פעולה לתוצאה אינו ידוע במלואו ואינו ניתן לשליטה, היכולת לקבל ולשאת באחריות, (הן לפעולה והן לתוצאה), תיגזר מממדים מוסריים שהם מעבר להגדרות התפקיד הפורמליות." {{הערה| ענבר דן, "אחריות". תל-אביב:ספריית פועלים. 1983. עמ'36.}} יתר על כן, זיגמונד באומן טוען שאחריות עומדת בניגוד למחויבות, והיא מתעוררת רק כאשר המחויבות החוזית או הסמכות פוחתת או אינה קיימת. וככל שיש יותר אחריות מוסרית כן אנו שרויים בחרדה ובדאגה. "רק חרדת קודש, אהבה ואמביוולנטיות פנימית מאפשרות אחריות אמתית, והיא הקרקע למוסריות ולקולו הלא נשמע של האחר, ולא אחריות בלתי מותנית בנוסח של לוינס" . להלן דוגמה לקשר בין תפקיד לאחריות, ולצפיית תוצאות והיכולת למנוע אותן. השיטפון בבסיס חיל האוויר בשנת 2020 שגרם לנזקים חמורים למטוסי קרב. כבר ב 1992 חיילים בבסיס התריעו על חשש להצפה והמפקדים לא שעו להזהרותיהם ומטוסים הוצפו במים. ראש המועצה האזורית נחל שורק התריע בפני בכירי חיל האוויר על בעיית ההצפות בבסיס חצור כבר ב-2013 כשכיהן כיו"ר רשות הניקוז שורק-לכיש. בריאיון לאולפן  ynet   סיפר: "לצערי הם לא קראו נכון את המפה והחליטו לעשות עבודות קוסמטיות." {{הערה|אלכסנדה לוקש וניר (שוקו)כהן 13.1.20}} גורם בחיל האוויר אמר לוואלה NEWS כי "היו שני מקרים קיצוניים. אחד בשנת 1992 והשני ב-2013. כאילו לא למדו בכלל". {{הערה|אמיר בוחבוט 13.1.20}} היה מי שהתריע גם ב 2020 עם תחילת השיטפון וגם הפעם לא שעו להזהרות, ואת התוצאות של חוסר לקיחת אחריות הכרוכה בתפקיד אנו רואים בנזק של ההצפה.

דאגה היא רגש של אחריות כלפי אדם אחר. "דאגה היא צפיית תוצאות גרועות של אירועים אשר לעתים יש בידנו למנוע. דאגה היא רגש חזק ולא נעים הפונה כלפי האחר הקרוב ומערב שיקולים אישיים שלנו בחייו. לדאגה משמעויות רבות, מדאגה כלפי עצמנו, כחרדה קיומית, ועד דאגה כרגש של אכפתיות כלפי חייו של האחר."<nowiki>{{הערה| אבו-חסין, ג'מאל וסמדר גונן. "אחריות לחינוך וחינוך לאחריות". תל-אביב: מכון מופת. 2013. עמ' 53}}</nowiki> ז'ידו קרישנמוּרטי מציב אהבה כנגד חובה ואחריות, וטוען כי בחובה לא יכולה להיות אהבה, ובהימצא אהבה אין צורך בחובה ובאחריות. "כאשר אוהבים מישהו מטפלים בו ברוך ובעדינות. לעומת זאת, כאשר מכינים אותו, מכינים אותו להיהרג למען אידאלים. לוּ אהבתם את ילדיכם לא היו מלחמות".<nowiki>{{הערה| ז'ידו קרישנמורטי. "החופש מהידוע". תל-אביבי: כנרת. 1997. עמ' 86-87}}</nowiki> "אהבה היא הגורם היחיד שיכול לחולל מהפכה יסודית, אך היא אינה מכשיר תעמולתי. רק כאשר הדגל, האמונה, המנהיג והרעיון כתכנית פעולה, נושרים, תוכל להופיע האהבה". <nowiki>{{הערה| ז'ידו קרישנמורטי. "חיים של תבונה". הוד השרון: אסטרולוג. 2000. עמ' 26.}}</nowiki>יואב יגאל טוען כי אחריות היא אחד ממבני הנפש היסודיים ביותר של התינוק, וכאשר אין נענים לצרכיו עליו לקחת על עצמו את האחריות אף שהוא חסר אונים ואינו מסוגל להגיב ולשאת בנטל האחריות, ומכאן גם נובעות כל התסמונות הנפשיות. כאשר על הצעיר לקבל אחריות זו על עצמו, הוא חווה אותה כאי-קבלה של אהבה מהוריו ואי-סיפוק של צרכיו ושל הערכתו. האחריות, טוען יגאל, מוכרחה להיכנס אל חדר הטיפולים כמבנה יסוד של הנפש. הצירוף של חוסר אונים ואחריות הוא צירוף פתולוגי.<nowiki>{{הערה| יואב יגאל. "אנטומיה התפתחותית של הנפש". תל אביב: הקיבוץ המאוחד.}}</nowiki> רפאלה בילסקי, כוללת באהבה גם דאגה וגם אחריות. אֵם שאינה דואגת אינה אוהבת, ו"אין דאגה ללא תחושת אחריות פנימית שנחווית כעניין רצוני לחלוטין, ולא כחובה". <nowiki>{{הערה| רפאלה בילסקי "מקסם האושר". רושלים: כרמל. 2004. עמ' 113.}}</nowiki>