ועידת מדריד (1991) – הבדלי גרסאות

את הוועידה כינסו במשותף נשיאי [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]], שהזמינו אליה את נציגי ממשלות [[ישראל]], [[סוריה]], [[ירדן]], [[לבנון]] ו[[מצרים]], וכן את נציגי ארצות הברית, ברית המועצות ו[[האיחוד האירופי]]. [[פלסטינים|הפלסטינים]] יוצגו בוועידה כחלק מהמשלחת הירדנית. עובדה זו הייתה למעשה התחכמות דיפלומטית שנועדה לאפשר משא ומתן ישראלי-פלסטיני מבלי שישראל תצטרך לשאת ולתת עם [[הארגון לשחרור פלסטין|אש"ף]]. נציגי הפלסטינים בשיחות היו תושבי [[הגדה המערבית]] ו[[רצועת עזה]], והיו בהם שהיו מזוהים עם אש"ף במובהק, כמו למשל [[חיידר עבד א-שאפי]]. בכיר פלסטיני נוסף שהיה שם הוא [[סאיב עריקאת]], שאף הודה בראיון עם [[עקיבא אלדר]] כי הוא היה נציגו של ערפאת: "הלכנו למדריד תחת מטרייה של משלחת ירדנית-פלסטינית. מצד אחד לא היינו אש"ף, מצד שני קיבלנו הוראות מערפאת ומאחרים בתוניס. כדי להזכיר שאנחנו קיימים, הופעתי בוועידת מדריד עם [[כאפיה]] לראשי. בחוסר רצון, באונס, שמיר נתן את הגושפנקה לקווי היסוד (Terms of Reference) של תהליך השלום (החלטות מועצת הביטחון [[החלטה 242|242]] ו-[[החלטה 338|338]]). בלי מדריד לא היינו מגיעים לאוסלו. הוא לא הבין מה שאנחנו הבנו - שהדברים יתפתחו באופן טבעי ושאלה שינסו לעצור את המהלך ייעלמו".

 

 

הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן [[הליכוד]] כ[[עוזי לנדאו]] ו[[בנימין נתניהו]], וביו"ר הקואליציה [[שרה דורון]], כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי [[פארוק א-שרע]] קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הוא "נאום [[יוזף גבלס|גבלס]]"), אך בסופה סוכם כי ייפתחו בדצמבר שיחות דו-צדדיות ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]]. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד הפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך; "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה.