לבנון תחת שלטון בשיר השני – הבדלי גרסאות

המפנה הגדול היה בשנות [[מצרים|השלטון המצרי]] של [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]] ובנו [[איברהיםאבראהים פאשהפאשא]] ([[1832]]–[[1840]]) בלבנון. המצרים אשר רחשו אהדה לצד המארוני, ביטלו את האפליה המקובלת כלפי המארונים ובכך העלו עליהם את רוגזם של הדרוזים.

עם התחלת ההתקוממות נגד השלטון המצרי, החליט השליט המצרי, איברהיםאבראהים פאשהפאשא, לבצע [[גיוס חובה]] בהר-הלבנון. הדרוזים אשר סירבו להיענות לגיוס החובה, נכנעו לאחר שאיברהיםשאבראהים פאשהפאשא ו-18,000 מחייליו פרקו אותם מנשקם. 1,500 איש מהדרוזים המורדים התגייסו. המארונים לא חויבו בגיוס חובה בזכות חסות [[צרפת]] עליהם. צרפת התערבה לטובתם מפני שראתה בהם עוגן להגברת השפעתה באזור (צרפת עצמה משכה בחוטים רבים מכפי הנראה. תוך כדי סיפוק אבק שרפה לאיברהיםלאבראהים פאשהפאשא, היא זאת שעודדה את המרד מלכתחילה בתקווה כי איברהיםאבראהים פאשהפאשא לא יעמוד לו וכך תוכל צרפת לסייע לו אף יותר ולהעצים את שליטתה בלבנון שכבר הייתה ברובה מארונית).

לאחר מכן, עם התעוררות המרד הדרוזי הראשון בג'בל דרוז, התנדבו המארונים לעזור לאיברהיםלאבראהים פאשהפאשא בדיכוי המרד, וחיילים מארונים נשלחו לאזור.

כאשר חזרו החיילים המארונים להר התהפך הגלגל: הדרוזים אשר היוו עד לאותה התקופה את האיום העיקרי על המארונים, משום שהיו בעלי נשק, נשארו בעקבות המרד באיברהיםבאבראהים פאשהפאשא בהר-הלבנון, חסרי נשק. בכך איבדו את כוח ההרתעה שלהם. המארונים לעומתם, האיכרים הפשוטים והמאוימים, החזיקו לפתע בנשק. המצב גרם למארונים להבין את העוצמה שצברו והשינוי שנוצרה מעתה במעמדם.

המצב החדש שהתהווה הביא, כאמור, למרירות בקרב התושבים המארונים כלפי חוץ, אך במהרה התלכדו הכוחות כנגד איברהיםאבראהים פאשהפאשא ובעל בריתו, [[אמיר ההר]], בשיר השני, אלה ביקשו לקחת את הנשק גם מהמארונים בעקבות ההתרעות מפני פלישה של חמש מעצמות אירופה ([[רוסיה]], [[פרוסיה]], [[אוסטריה]], [[צרפת]] ו[[בריטניה]]) ל[[סוריה]]. הסיבה להתלכדות המהירה הייתה אי-רצונם של שני הצדדים להתגייס לצבא איברהיםאבראהים פאשהפאשא. פעולה שהייתה צפויה להידרש מהם, מצדו של השליט, אילו פלשו המעצמות.