גבריאל אלמושנינו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ עדכון שדות דמויי שנות הפעילות לשם אחיד (תג)
←‏קורות חייו: , אחידות במיקום הערות שוליים
שורה 32:
==קורות חייו==
===בימי האימפריה העות'מאנית===
גבריאל אלמושנינו נולד לאברהם (אלברט) בעיר [[ניקופול (בולגריה)|ניקופול]], ובה למד בישיבת "בית יוסף" שהקים בשעתו רבי [[יוסף קארו]]. בהמשך [[עליה לארץ ישראל|עלה לארץ ישראל]], השתקע ב[[ירושלים]] ובה הוסמך ל[[רבנות]]. לאחר הסמכתו לרבנות שב לבולגריה וב-[[1838]] מונה לרב הראשי של ניקופול. על ימי שבתו בניקופול יש אגדה שנגלה עליו רבי [[יוסף קארו]] בבית הכנסת שלו בעיר.{{הערה|{{עברי אנכי||תשובה נצחת|1873/04/25|00503}}}}.
 
ב-[[1876]] מונה לרב הראשי של [[יהדות סופיה|יהודי סופיה]] לאחר פטירתו של הרב יהודה עָרֶב.{{הערה|1=צבי קרן, [http://www.thebulgarianjews.org.il/?CategoryID=172&ArticleID=94 הקהילה היהודית בסופיה], באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-7 במאי 2015.}}{{הערה|[[דוד פיפאנו]], '''שלשלת הרבנים מעיר סופי'אה יע"א מיום בואם מספרד ועד היום''', הוצאת "המשפט", סופיה, 1925, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 140.}}
 
במהלך [[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878)]] הורו מפקדי [[הצבא העות'מאני]] הנסוג לחייליהם להעלות באש את העיר סופיה. הרב אלמושנינו פנה למפקד הצבא [[סולימאן הוסני פאשה]] בבקשה שלא יפגע בעיר. בקשתו נדחתה והעות'מאנים החלו להצית מבנים ומחסני מזון. הרב אלמושנינו גייס רבים מבני הקהילה לפעולות הכיבוי וכך נמנע נזק גדול יותר. בהמשך, בתמיכת ה[[קונסול דיפלומטי|קונסולים]] הזרים ארגן הרב משלחת נכבדים, הגיע למטה [[צבא האימפריה הרוסית|הצבא הרוסי]] וברך את מפקדיו. במהלך הפגישה ביקש ממפקדי הצבא להורות לחיילים הרוסים שלא לפגוע בבני הקהילה ונכסיה ובקשתו התקבלה.{{הערה|1= Mark Avrum Ehrlich{{כ}}, [https://books.google.co.il/books?id=NoPZu79hqaEC&pg=PA957&lpg=PA957&dq=gabriel+almosnino%2Bbulgaria&source=bl&ots=ciUN59-ldo&sig=sxQ1vO45cWRqDdwbnXYGAXakESo&hl=iw&sa=X&ei=eDFKVdXZH4rmyQPu9YC4Aw&ved=0CD4Q6AEwBQ#v=onepage&q=gabriel%20almosnino%20bulgaria&f=false Encyclopedia of the Jewish Diaspora]{{כ}}, Vol 1{{כ}}, Abc Clio{{כ}}, 2009, עמוד 957.}}
 
לאחר עצמאות בולגריה ולאות הוקרה על פעילות יהודי סופיה, הורכבה יחידת כיבוי האש הראשונה של העיר על טהרת [[יהדות סופיה|בני הקהילה היהודית]].{{הערה| חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 37-62.}} האירוע בו יהודי סופיה בראשות הרב אלמושנינו הצילו את העיר סופיה מנזקי ההצתה העות'מאנית, נכנס ל[[נרטיב]] [[היסטוריה של בולגריה|ההיסטורי הבולגרי]]. ב-[[2010]], במהלך [[השרפה בכרמל (2010|השרפה בכרמל]], שלחה בולגריה 2 מטוסי כיבוי וכ-120 כבאים לסייע בכיבוי. בריאיון לעיתונות אמר סגן שר החוץ הבולגרי דימטר צאנצ'ב, שבולגריה גאה להיות הראשונה שמגישה סיוע לישראל, וכי הבולגרים זוכרים היטב את פועלו של הרב אלמושנינו להצלת העיר סופיה לאחר שהעות'מאנים הנסוגים הציתו בה אש.{{הערה|בן הרטמן, [https://www.jpost.com/national-news/bulgaria-takes-pride-in-being-1st-to-give-fire-aid Bulgaria takes pride in being 1st to give fire aid], באתר [[ג'רוזלם פוסט]] {{אנגלית}}.}}
 
===לאחר כינון נסיכות בולגריה===
לאחר סיום המלחמה וכינון [[ממלכת בולגריה|נסיכות בולגריה]] הוזמן הרב אלמושנינו כנציג [[יהדות בולגריה|יהודי בולגריה]] לכינוס הראשון של [[האספה הלאומית הבולגרית|האספה הלאומית של בולגריה]] שנערך ב[[וליקו טרנובו|ווליקו טרנובו]] ובמהלכו כוננה [[חוקת טרנובו]].{{הערה|[[נתן מיכאל גלבר]], '''שאלת יהודי בולגריה בקונגרס של ברלין (1878)''', בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמוד 157.}} בעקבות כינון החוקה פרסם ראש הממשלה ושר החוץ והדתות של בולגריה [[דראגן צאנקוב]] את "התקנון הזמני לניהול הקהילות הדתיות של הנוצרים, המוסלמים והיהודים".
 
במסגרת התקנון הזמני נקבע, כי [[קהל]] מתפללים בבית כנסת מסוים יוגדר יחידה דתית, בראשו יעמוד [[רב]] שימונה על ידי הנהלה שתיבחר על ידי קהל המתפללים ומקרבם. ההנהלה תורכב מ-3 עד 5 שליחי ציבור ותפוקח על ידי משרד הדתות הבולגרי. עוד הותר לנבחרי הקהילה לגבות מס קהילה ונקבע כי [[רב ראשי|הרב הראשי]] של סופיה, הרב אלמושנינו יכהן כרב הראשי ליהודי הנסיכות ויקבל משכורת שנתית מהמדינה בסך 1,000 [[לב (מטבע)|לבות]]. וכך, ב-[[1880]] מונה הרב אלמושנינו לרב הראשי הראשון של בולגריה המודרנית.{{הערה|[[חיים קשלס]], '''היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898)''', בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמודים 67-66.}}