ויקיפדיה

מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ שימוש מושכל בפרמטרים ימין ושמאל בתבנית:הערה (תג)
הסרת קישור בעייתי
שורה 1:
{{תולדות המוזיקה הקלאסית}}
[[קובץ:Schanker musical instru.JPG|ממוזער|שאנקר, "כלים מוזיקליים", 1932]]
'''המוזיקה הקלאסית בתקופה המודרנית''' היא מוזיקה שחוברה מסוף [[המאה ה-19]] עד ימינו אלה. הערך עוסק בעיקר במוזיקה קונצרטית מערבית, אך בוחן גם את ההשפעות ההדדיות בינה לבין תרבויות המזרח ומוזיקה עממית. מילת המפתח להגדרת המוזיקה הקלאסית ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]] היא [[פלורליזם]]. ה[[מוזיקולוג]] ליאונרד מאייר הגדיר את המוזיקה במאה ה-20 כנתונה במצב של סטאזיס - איזון בין כוחות שווים.{{הערה|[http://library.lol/main/49F66C9D5719B0A8283405237984B3B8 לאונרד מאייר, "Music, the Arts, and Ideas", חלק שני, פרק 6, עמ' 93]}}
 
מאז היות המוזיקה, מ[[ימי הביניים]] ועד התקופה הפוסט-רומנטית, הרחיבו ה[[מלחין|מלחינים]] את המסגרות, שינו והוסיפו צורות, הגדילו הרכבים, פיתחו כלי נגינה חדשים ושיכללו כלים קיימים. [[התקופה הקלאסית במוזיקה|התקופה הקלאסית]] הביאה עמה את [[צורת הסונאטה]] ואת ה[[סימפוניה]], אך שמרה על תבניות [[הרמוניה|הרמוניות]] וצורניות מוגדרות ועל גבולות ברורים, שנקבעו בתקופות הקודמות. [[מוזיקה קלאסית - התקופה הרומנטית|התקופה הרומנטית]], החל ב[[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]], שיחררה את המלחינים מכבלי המבנים המקובלים, הוסיפה מוזיקה ווקאלית לסימפוניה, הגדילה את ה[[תזמורת]] לממדי הענק של [[גוסטב מאהלר|מאהלר]] ואת ה[[אופרה]] לחזיונות המדהימים של [[ריכרד וגנר|וגנר]]. אך בכל השינויים העצומים האלה, נשמרו עדיין יסודות ההרמוניה שנקבעו ב[[תקופת הבארוק]], כאשר ירשו ה[[סולם (מוזיקה)|סולמות]] את מקום ה[[מודוס (מוזיקה)|מודוסים]] של ימי הביניים וה[[רנסאנס]].
שורה 107:
====שיטת שנים-עשר הטונים====
{{ערך מורחב|שיטת שנים-עשר הטונים}}
בשנת [[1923]] הזמין ארנולד שנברג תלמידים וידידים לביתו כדי להשמיע להם את המצאתו החדשה - שיטה להלחנה בשנים עשר טונים המתייחסים זה לזה בלבד".{{הערה|אלכס רוס, 202}} השיטה הומצאה, לדבריו כי התעייף מ"הרגשנות הקיצונית" של הכתיבה באטונליות חופשית, והוא חיפש מנגנון יותר שיטתי וברור.{{הערה|[http://library.lol/main/49F66C9D5719B0A8283405237984B3B8 לאונרד מאייר, "Music, the Arts, and Ideas", חלק III עמ' 248}}
 
שיטת שנים עשר הטונים, או הדודקפוניה, היא שיטת הלחנה כמעט מתמטית שבבסיסה עומד נושא שמשתמש בכל שנים עשר ה[[טון (מוזיקה)|טונים]] ב[[סולם כרומטי]], מבלי שאף אחד מהם יחזור פעמיים. הנושא הזה נקרא סדרה, ועם הסדרה הזאת עובד המלחין לאורך היצירה, כשהוא משנה אותה על פי אחת משלוש מניפולציות, [[טרנספוזיציה (מוזיקה)|טרנספוזיציה]] (העתקת הסדרה כלפי מעלה או מטה) הילוך סרטן (היפוך של הסדרה מהסוף להתחלה) וראי (היפוך הסדרה). הדודקפוניות של שנברג היא שיטת כתיבה מאורגנת להפליא, שמבחינתו החליפה את הטונליות.{{הערה|[https://www.bl.uk/20th-century-music/articles/the-second-viennese-sch בריטיש לייבררי/מוזיקה במאה ה-20/האסכולה הווינאית השנייה]}}
שורה 133:
===מוזיקה נסיונית===
{{ערך מורחב|מוזיקה ניסיונית}}
"אני מאמין כי השימוש ברעש ליצירת מוזיקה ילך ויגבר עד שנגיע למוזיקה המופקת בסיועם של כלים אלקטרוניים אשר יאפשרו שימוש בכל הצלילים שניתן לשמוע לשם מטרות מוזיקליות." את המשפט הזה כתב המלחין האמריקאי [[ג'ון קייג']] עוד בשנת [[1937]].{{הערה|אלכס רוס, 371}} ג'ון קייג' היה דמות מרכזית בקהילה המוזיקלית של [[ארצות הברית]] במשך [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]] [[שנות ה-50 של המאה ה-20|והחמישים]] והוא כינה את המוזיקה שלו "ניסיונית". קייג' ביקש לטשטש גבולות, בין מוזיקה לרעש, לשקט, בין מבצעים לקהל, בין אמנות אחת לאחרת. כבר ביצירות המוקדמות שלו השתמש קייג' בכלי הקשה מיוחדים במינם שהיה בונה מחלקי מכוניות. אחת ההמצאות המפורסמות שלו הוא הפסנתר המותקן, פסנתר שבין המיתרים שלו נעוצים מסמרים ומטבעות, ובכך הצליל שלו משתנה ללא היכר. אחת היצירות המפורסמות ביותר של קייג', [[4′33″]]. היא יצירה לפסנתר, בת שלושה פרקים, שלא כתוב בה אפילו לא צליל אחד. המוזיקה הנוצרת היא המוזיקה של הקהל. ניסיון נוסף שקייג' התנסה בו הוא [[מוזיקה אליאטורית|אליאטוריקה]], שילוב של אקראיות במוזיקה. קייג' היה מטיל מטבע כדי להחליט איזה צליל עליו לכתוב, מאוחר יותר השתמש [[קוביית משחק|בקוביות]] ב[[מפת כוכבים|מפות כוכבים]], ובמחשבים כדי להוסיף אלמנטים להלחנתו, שעליהם אין לו שליטה. הרבה מהנסיונות של קייג' עם אקראיות התקיימו במשותף עם ניסויים של בן זוגו ה[[כוריאוגרף]] [[מרס קנינגהם]].{{הערה|[http://library.lol/main/49F66C9D5719B0A8283405237984B3B8 לאונרד מאייר, "Music, the Arts, and Ideas", חלק ראשון, פרק 5, עמ' 69-68]}}
 
קייג' לא פעל לבדו בתחום המוזיקה הנסיונית. אחד האנשים שלקחו את האליאטוריקה הלאה הוא חברו של קייג', [[מורטון פלדמן]],{{הערה|אלכס רוס, 373}} שהיה הראשון להלחין ב[[תיווי מוזיקלי|תיווי גרפי]]; במקום לרשום תווים ב[[חמשה|חמשות]], הוא היה מצייר ציורים, או מפות, שאותם המבצעים צריכים לפרש בנגינתם.{{הערה|[http://library.lol/main/49F66C9D5719B0A8283405237984B3B8 לאונרד מאייר, "Music, the Arts, and Ideas", חלק ראשון, פרק 5, עמ' 69-68]}} בגרעין של החבורה המוזיקלית היו גם [[כריסטיאן וולף (מלחין)|כריסטיאן וולף]], [[ארל בראון]] ו[[דייוויד טיודור]]. המוזיקה הייתה מחוברת ל[[אמנות פלסטית|אמנות הפלסטית]] של אותה התקופה, כך למשל [[ג'קסון פולוק]] השתמש באקראיות בציורי הטפטוף שלו, ו[[ראושנברג]] צייר ציורים לבנים גדולים שהיו לאחת ההשראות ליצירה 4′33″. ביחד עם אמנים מתחומים אחרים החלו המוזיקאים להוביל את ה[[הפנינג]] הראשונים בשנת [[1957]]. אלו היו אירועים רבי משתתפים שבהם כל הגבולות בין אמנות ללא-אמנות, ובין קהל לבמה, צריכים היו להיטשטש. מרטין דוברמן ניסה לתעד את מה שקרא בהפנינג הראשון בבלק מאונטן, אך לא הצליח לקבוע בוודאות מה קרה שם. בין השאר קייג' נשא הרצאה על [[זן בודהיזם]], ייתכן שבעמידה על סולם, ראושנברג הציג ציורים והשמיע [[תקליט]]ים של [[אדית פיאף]] במהירות כפולה, קנינגהם רקד, טיודור ניגן בפסנתר ממוכן, סרטים הוקרנו ונערים ונערות הגישו קפה.{{הערה|אלכס רוס, 374}}
 
המוזיקה הניסיונית לא הסתגרה באמריקה של שנות הארבעים והחמישים. המלחין [[מהנדס|והמהנדס]] [[פייר שפר]] השתמש בביטוי מוזיקה נסיונית כבר ב-[[1953]] כדי לתאר את עבודתו. אחד האירועים המכוננים של המוזיקה הנסיונית באירופה הוא סדרת הרצאות שקייג' נשא ב[[סמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטדט]]. קייג' הכניס לתוך ההרצאות שלו אלמנטים מהתפיסה המוזיקלית שלו, וההרצאה האחרונה שלו הייתה ברובה רצף לא קוהרנטי של שאלות: "האם אתה מסכים עם דבריו של [[פייר בולז|בולז]]? האם אתה מתחיל להיות רעב?" שתים-עשרה{{הערה|אלכס רוס, 462}} ההרצאות של קייג' השפיעו על רבים, בין השאר המלחין [[קרלהיינץ שטוקהאוזן|שטוקהאוזן]] שכתב באותה תקופה יצירות לפסנתר עם מרכיבים אליאטורים.{{הערה|[http://library.lol/main/49F66C9D5719B0A8283405237984B3B8 לאונרד מאייר, "Music, the Arts, and Ideas", חלק ראשון, ענ' 69}} [[מאוריציו קאגל]] כתב בשנת [[1958]] את "אנגרמה", שבה הנחה את הזמרים בהוראות ביצוע חדשות כגון "בגמגום", "במבטא זר", "דיבור תוך כדי שאיפה", וכדומה. [[לוצ'אנו בריו|בריו]] כתב בשנה זו את הראשונה מבין סדרת יצירותיו סקוונצה 1 עד 14, בהן הוא בוחן כל פעם את הגבולות של כלי סולו אחר (במקרה זה [[חליל צד]]). [[קשישטוף פנדרצקי|פנדרצקי]] התנסה ב[[טכניקות מורחבות]], ובתיווי גרפי בין השאר ביצירתו [[שיר קינה לקורבנות הירושימה]]; [[ויטולד לוטוסלבסקי|לוטוסלבסקי]] שילב באותן שנים [[אלתור]] בתוך יצירותיו. [[ג'רג' ליגטי]] שבזוג מאמרים בשנים 1958 [[1960|ו 1960]] ניסה להראות, שלמעשה יש הרבה במשותף בין האליאטוריקה של קייג' וה[[סריאליזם]] החמור של בולז, חיבר ב-[[1962]] [[פואמה סימפונית]] למאה [[מטרונום|מטרונומים]].
 
אלו היו השנים המעצבות של המוזיקה הנסיונית, אך היא המשיכה להתקיים גם לאחר מכן, תוך שינויים והתפתחויות. אפשר לראות אלמנטים רבים של נסיוניות אצל להקות כמו [[סוניק יות']], וזמרות כגון [[ביורק]]. המוזיקה הנסיונית השפיעה רבות על [[מוזיקה מינימליסטית|המינמליזם]], על המוזיקה הממוחשבת, על מוזיקת [[מוזיקת רוק|רוק]] (בין השאר בסוגה רוק אקספרימנטלי), על [[נויז רוק|נויז]], ועל [[אמנות פרפורמנס]].
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/מוזיקה_קלאסית_בתקופה_המודרנית"