יהדות לטביה – הבדלי גרסאות

 

זמן קצר לאחר ההפיכה של [[קרליס אולמניס]], ב-15 במאי 1934, בוטלה האוטונומיה התרבותית היהודית בלטביה.{{הערה|{{דואר היום||המהפכה בלטביה והיהודים|1934/05/31|00200}}}} מנהיגי [[הבונד]] והתאחדות [[הפועל הצעיר]] ו[[צעירי ציון]], בהם [[מתתיהו לזרסון]] ו[[עמנואל גיל]], נאסרו{{הערה|{{דבר||היהדות בלאטביה נבוכה|1934/07/15|01300}}}} והעיתונות היהודית ברובה נסגרה. מצב היהודים הידרדר{{הערה|{{דבר||כוחו של רעיון|1934/08/17|01001}}}} ורבים היגרו מחוץ ללטביה. בין מלחמות העולם היגרו ל[[ארץ ישראל]] כ-5,000 מיהודי לטביה, ואלפים נוספים ל[[דרום אפריקה]] ול[[ארצות הברית]].

בשלבים הראשונים של [[מלחמת העולם השנייה]] [[כיבוש המדינות הבלטיות|נכבשה לטביה]] על ידי ה[[הצבא האדום]] (בעקבות [[הסכם ריבנטרופ–מולוטוב]]). תחת הממשל ה[[סובייטי]] הורע מצב היהודים, וכ-5,000 מראשי הקהילה הוגלו ל[[סיביר]]. בשנת [[1939]] נמנו בלטביה כ-94,000 יהודים ובסוף [[1941]] נמנו רק כ-85,000, בעיקר בגלל הגליות ל[[ברית המועצות]] וכן הגירת יהודים. עם פלישת הנאצים ללטביה ביוני 1941 (במסגרת [[מבצע ברברוסה]]) הצליחו להימלט עוד כ-15,000 מהיהודים, ובעת הכיבוש הנאצי נותרו רק כ-70,000 יהודים. בין יולי לאוקטובר 1941 רצחו הגרמנים כ-34,000 מיהודי לטביה, בעיקר ב[[בור ירי|בורות ירי]]. בשלב השני רצחו הגרמנים את רוב יושבי ה[[גטו|גטאות]] ב[[גטו ריגה]], ב[[גטו דאוגבפילס]] ובמסגרת [[טבח לייפאיה]] (ליבאו). בשתי פעולות, ב-[[30 בנובמבר]] 1941 וב-[[8 בדצמבר]] באותה השנה נרצחו בסך הכול כ-25,000 יהודים ב[[טבח יער רומבולה]] שבקרבת ריגה.

 

בשנת [[1943]] כבר נותרו בלטביה רק כ-5,000 יהודים בשלושה גטאות ובמספר מחנות עבודה. עם התקדמות [[הצבא האדום|הצבא הסובייטי]] נלקחו הנותרים מיהודי לטביה ב[[רכבת|רכבות]] ולאחר מכן ברגל בדרכם ל[[גרמניה]], ורובם נהרגו בדרך זאת. מהמחנות בגרמניה ניצלו רק כ-1,000 מיהודי לטביה. כמו כן ניצלו כ-150 יהודים בעזרת נוצרים לטבים, וכן שרדו מספר עשרות יהודים שנמלטו והצטרפו ל[[פרטיזנים]].

===לאחר המלחמה===

לאחר המלחמה נותרה לטביה בשליטה סובייטית, כאחת הרפובליקות שהרכיבו את [[ברית המועצות]]. כ-33,000 מיהודי לטביה שעזבו אותה במהלך המלחמה, שבו אליה מכל חלקי [[ברית המועצות]]. עם [[הכרזת המדינה|קום מדינת ישראל]] עלו חלק מיהודי לטביה ל[[ישראל]]. תהליך זה הופסק בשנת [[1967]]. בתחילת [[שנות ה-70 של המאה ה-20]] פעלו ב[[ריגה]] מספר קבוצות מחתרתיות של יהודים ללימוד [[עברית]] והפצת הציונות. בחלקם הם היו מבוססות על "הוותיקים" דוגמת [[עזרא רוסינק]] וחלקם על הצעירים דוגמת [[יוסף מנדלביץ']]. בתחילת [[שנות השבעים של המאה העשרים|שנות השבעים]] עלו ארצה יהודים אשר היו קרובים לרעיון הציוני וחשו שאין ברצונם להיות שייכים לברית המועצות הקומוניסטית על הגבלותיה לדת ולציונות.