קדחת צהובה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←היסטוריה: קישורים פנימיים |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 38:
עד למאה ה-20 הכל היו חסרי אונים נגד הקדחת הצהובה. היו דעות שונות וסותרות רבות כיצד להילחם בקדחת צהובה: יש לחטא באדים בגדי משי, קטיפה וחפצים אחרים של אנשים כשהם עוזבים ערים מוכות בקדחת; אחרים סברו שחיטוי כזה אינו מספיק, ויש להעלות באש את כל החפצים האלה; יש לקבור ולשרוף מלבושי משי וקטיפה כאשר אנשים נכנסים לעיר עם קדחת; אסור ללחוץ את הידיים של קרובי משפחה של אנשים שמתו מקדחת צהובה, ואחרים חשבו שאין סכנה בכך; כדאי לשרוף את הבתים בהם שכנו חולים בקדחת; די אם מעשנים בתים אלה בגופרית ועוד דעות לא מבוססות אחרות. גם רופאים בכירים ניסו להילחם בקדחת אבל ללא הועיל. הקדחת הופיעה בכל יבשות אמריקה, ונודעה בשם "הרוצח הצהוב" שהרג עשרות ומאות אנשים במקומות בהם החלה המגפה. הסכמה גורפת הייתה שכאשר תושבי עיר החלו לחלות בקדחת צהובה - עורם הופך צהוב, הם מתחילים לשהק ולהקיא קיא שחור, לא הייתה להם ברירה אלא לברוח מאותה עיר. שכן ה"רוצח הצהוב" היה מסוגל לקפוץ בין בתים, לעבור אש, להעלם באופן מסתורי ואז לחזור. בצפון אמריקה הקדחת הצהובה הייתה מסתיימת עם בוא הכפור של הסתיו, אבל איש לא הבין מדוע.{{הערה|שם=דה_קריף|[[פאול דה קריף]], '''ציידי החיידקים''', 1926}}
בשנת 1881 זיהו [[קרלוס פינליי]], רופא [[קובה|קובני]], וקלאדיו דלגדו, עמית ספרדי, שקדחת צהובה מועברת על ידי זן של [[יתוש]] והם המליצו על חיסול יתושים ומניעת מגע של היתושים עם חולים על מנת למגר את המחלה. עם זאת רוב החוקרים והרופאים התעלמו מהם.{{הערה|שם=דה_קריף
במהלך [[המאה ה-20]] נחקר הפוטנציאל של הקדחת הצהובה בתור [[לוחמה ביולוגית|נשק ביולוגי]] על ידי מספר מדינות.{{הערה|Sheldon H. Harris ([[2002]]). ''Factories of Death: Japanese Biological Warfare, 1932-45 and the American Cover-Up'', 2nd ed. Routledge. pp.59, 151. {{ISBN|978-0415932141}}}}
|