איתות – הבדלי גרסאות

צורות האיתות המוקדמות ביותר היו ויזואליות: [[משואה (איתות)|סימני עשן]] לאיתות בשעות היום ומדורות לאיתות בשעות הלילה. צורת איתות מוקדמת נוספת הייתה קולית: איתות באמצעות תופים שקולם נשמע למרחוק. ברור כי בשיטות איתות אלה, ישנה מגבלה כבדה על כמות המידע שניתן להעביר, ולמעשה ניתן להעביר רק מספר מוגבל של מסרים שסוכמו מראש בין הצדדים. מגבלה נוספת היא מרחק: בשיטות הוויזואליות הללו, כמו גם בשיטת [[דגלי הקוד הבינלאומי]], ששימשה אוניות בים ופותחה רק במאה ה-18, ניתן למסור הודעה רק ליעד הנמצא במרחק ראייה, ובשיטות הקוליות ניתן למסור הודעה רק ליעד הנמצא במרחק שמיעה. בעיה זו נעקפה על ידי שימוש ב"שידור חוזר" של האות, כלומר, התחנה שקיבלה את האות אותתה גם היא, וכך תחנות מרוחקות יותר יכלו לקבל את האות גם הן. על ידי שימוש במספר רב של תחנות ממסר, ניתן היה לשדר את האות למרחקים ארוכים מאוד.

 

 

ההתקדמות הבאה הייתה המצאת ה[[טלגרף]] החשמלי בידי [[סמואל מורס]], ולאחר מכן פיתוח [[קוד מורס]] ([[1838]]). בסוף [[המאה ה-19]] הוצג ה[[טלגרף אלחוטי|טלגרף האלחוטי]] בידי [[ניקולה טסלה]] ואחרים.