אשם תורם כהגנה מוחלטת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: שנייה$1; הייתה ; דוגמה$1; הכול ; ארצות הברית; על ידי; פתרון; $1וויכוח; לעתים; |
|||
שורה 16:
במאה ה-16 מושג הרשלנות כמקור לאחריות עשה את דרכו אל תוך המשפט המקובל. עם ההכרה ברשלנות כמקור להטלת אחריות התפתחה פרקטיקה שבה תובע אינו יכול לתבוע פיצויים מפני שהוא עצמו אשם בהתנהגות רשלנית.
הדין ב[[משפט מקובל]] היה, כי אשמו התורם של הניזוק מעניק הגנה מלאה למזיק, וכך גם היה המצב המשפטי ששרר באנגליה
שורשי הדוקטרינה נעוצים בתביעה אנגלית משנת 1806 בשם ''Butterfield v. Forrester''. התובע נפצע כשסוסו נתקל במוט שהניח הנתבע שלא כדין. חבר המושבעים קבע כי התובע רכב מהר מדי מלכתחילה בצורה שבה לא היה יכול לבלום את סוסו גם אילו היה מבחין במוט בזמן, ולכן ייחס לו אשם תורם ושלל את זכאותו לפיצויים. השופט Ellenborough אף אמר כי "אשמתו של מזיק לא מסירה מן הניזוק את אחריותו לנהוג בזהירות כלפי עצמו". דהיינו, ביהמ"ש ייחס רשלנות לתובע עצמו אשר מונעת ממנו פיצוי מן הנתבע.
חמישים שנה לאחר קבלת הדוקטרינה באנגליה הפכה טענת האשם התורם לטענת הגנה נפוצה של מזיקים בבתי המשפט האמריקאיים, ואילו בתי המשפט חיפשו דרך להגביל את אחריותם של התעשייה המתפתחת לעובדיהם הנפגעים, ואת
בתי המשפט טענו שיש ליישם את האשם התורם כהגנה מוחלטת מפני שהמושבעים התקשו לכמת את אשמו של תובע בגרימת נזקו, ולכן הטילו עליו את מלוא האחריות ושללו ממנו פיצויים. בנוסף בית המשפט השתמש בהנמקה כללית כי יש להעניש את התובע הרשלן על מנת ליצור סטנדרט זהירות אחיד בחברה. ההכרה הראשונה בדוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת הגיעה בשנת 1824 בפס"ד ''Smith v. Smith'', אשר ציטט את ההנמקה שניתנה בפס"ד ''Butterfield'' לאחר מכן אומצה השיטה בידי כל המדינות
== מבחני הדוקטרינה ==
המבחן הראשון הוא "מבחן הסמיכות" Proximate Cause . הנחת הבסיס היא שלנזק גורמים רבים, אשר מהווים חלק מהשתלשלות אירועים ספציפית שסופה נזק, מתוך הגורמים הללו יש לאתר גורם יחיד שארע בסמיכות להתרחשות הנזק, והוא יהווה את הגורם שלו נייחס את האשם התורם.
שורה 29:
שנית, זמן התגובה במקרים שכאלו הוא קצר מאוד, האם באמת ניתן לאמוד מי מהצדדים בעל ההזדמנות האחרונה למנוע את הנזק? ניתן לומר באותה מידה כי לתובע הייתה ההזדמנות האחרונה לזוז מדרכה של הרכבת.
קל אם כך להבין מדוע עם תחילתה של המאה ה-20 החלה מתקפה על דוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת, המהלומה הראשונה הונחתה כאשר בשנת 1908 הקונגרס של
מדינות
שורה 39:
הפרופסור גרי.ט. שוורץ שקל את ערכם של שני ההסדרים לפני יותר משלושה עשורים והגיע למסקנה כי על מנת להגיע להסדר "הוגן" יש לבחור בהסדר של חלוקת אחריות. לטענתו של פרופסור שוורץ גם שימוש בהסדר חלקי של חלוקת אחריות יסתור את המטרה הראשונה בדיני הנזיקין שהיא השבת המצב לקדמותו.
בעשרות השנים האחרונות דנו מלומדים רבים
בעבר התפיסה ששלטה בקרב המלומדים בעבר הייתה שהסדר "ההגנה המוחלטת" יעיל יותר בהכוונת ההתנהגות החברתית הרצויה ובהרתעה , תפיסה זו התבססה על שתי הנחות יסוד מרכזיות חלופיות:
הראשונה- כאשר ישנה חלוקת אחריות של עלויות הנזק בין שני הצדדים, לאף אחד מהצדדים לא יהיה תמריץ משמעותי לנקוט באמצעי זהירות ובכך להימנע מעשיית הנזק.
השנייה- אף אם הדבר יוביל לנקיטת אמצעי זהירות, אמצעי הזהירות שינקטו יהיו כפולים. אמנם הנזק ימנע אך מבחינה כלכלית חברתית ההסדר לא ישתלם.
במאמרו "עלות התאונות" ([[en:The Cost of Accidents]]) נתן פרופסור קלבריזי ([[en:Calabresi]])
נניח תאונה אשר ערך הנזק בכל פעם שהיא מתרחשת הנזק הוא - 80$.
הנחה נוספת – התאונה יכולה להימנע
במידה ורק אחד מהצדדים ישא בעלות הנזק ישתלם לו להשקיע את ערך מניעת הנזק (60$), לעומת זאת במידה והאחריות תחולק בין שני הצדדים, לא יוציא אף צד יותר מ- 40$ על מנת להימנע מהנזק. לסיכומו של דבר לדעת קלבריזי בהעדר אפשרות של מיקוח והחלטה משותפת על חלוקה בנקיטת עלות אמצעי הזהירות, לא ישתלם לצדדים להימנע מהנזק.
ניתוח נוסף נעשה ע" פרופ' פוזנר ([[en:Richard Posner]]). נניח תאונה שערך הנזק שלה הוא 1000$. התאונה יכולה להימנע בוודאות
לעומת הטענות הנזכרות לעיל אשר תומכות בכך שהסדר ההגנה היחסית אינו מוביל להרתעה יעילה, ישנם רבים הסוברים כי הסדר ההגנה היחסית יעיל ומרתיע יותר במקרים של העדר מידע מדויק על הסטנדרטיים החוקיים ועל מידת הזהירות שעל אדם לנקוט. הצדדים נוהגים לחרוג מהסטנדרט הרצוי של מידת הזהירות על מנת לאפשר לביהמ"ש מרחב תמרון בקביעת האשם. נטייה זו בולטת במיוחד במקום בו נהוג הסדר ההגנה המוחלטת. הסדר ההגנה היחסית נותן תמריץ מתון לנקיטת אמצעי זהירות סבירים.
במחקר אמפירי שנעשה על יעילות ההסדרים על ידי שימוש בנתונים סטטיסטיים של מועצת הביטוח
== התשתית הנורמטיבית ==
שורה 63:
ס' 65-67 לפקודה מטפלים במקרים החריגים בהסדר האשם התורם:
ס' 65 לפקודה – התנהגות הניזוק הובילה לאשמו של המזיק, כל מעשה או מחדל גם כשהם כשרים לכשעצמם יובילו להפחתת הפיצויים. בתנאי שהם הסבו את אשמו של המזיק. יש כאן דרישה לקשר סיבתי בין התנהגותו של הניזוק ואשמו של המזיק
ס' 66 לפקודה – מטרת ס' זה היא להעניק סמכות מיוחדת לביהמ"ש כאשר אשמו העצמי של הניזוק נגרם גם הוא
סעיפים אלו משנים את ההסדר הקבוע בס' 68 לפקודה – ומאפשרים לביהמ"ש לשנות את שיעור הפיצויים.
ס' 67- קובע כי אשם תורם כולל את אשמו של אדם שפלוני אחראי לו.
שורה 74:
ביהמ"ש אמנם הכיר באפשרות של הפחתה מלאה בשיעור של 100%. אך הדבר מעולם לא נפסק בביהמ"ש העליון.
המבחן לחלוקת האחריות אשר נקבע בפס"ד '''שור נ' מדינת ישראל''' על ידי השופט שמגר . הוא מבחן "מידת האשמה המוסרית"- ביהמ"ש מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידת משקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. כאשר מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת ההתנהגות במקרה הקונקרטי.
שורה 84:
בבחינה של למעלה מ- 100 פס"ד בביהמ"ש השלום והמחוזי בהן נטענה טענת אשם תורם, עולה כי רק בשני מקרים הפחית ביהמ"ש הפחתה מלאה בשיעור של 100% מפיצוייו של הניזוק בשל אשם התורם.
בפס"ד '''אילוז נ' עיריית ירושלים''' – נקבעה הפחתה מלאה בשל אשם תורם של 100% במקרה של נער שרכב על אופניו בצורה מסוכנת.
מקרה בו נראה כי יש סטייה מההסדר אשר החיל החוק הוא בפס"ד '''קריאל נ' קיבוץ משמר העמק''' שם עובד חוץ בקיבוץ קפץ קפיצת ראש אל מים רדודים בחוף הים בכורסי , דבר אשר גרם לו שיתוק מהכתפיים ומטה. במקרה זה קובע השופט ש' ברילנר כי לתובע נראה כי יש אשם תורם של 100% ובכל מקרה לא פחות מ- 50% ולכן תביעתו נדחית. מדבריו של השופט משתמע כי גם במידה ויש לתובע אשם תורם של 52% התביעה
כפי שציינו ההסדר הנהוג בישראל הוא של הגנה יחסית, הפחתת הפיצויים בהתאם לחלוקת האחריות, אמנם הפסיקה המקומית הכירה באפשרות של הפחתה מלאה בשיעור של 100%.
שורה 91:
בבחינה של למעלה מ- 100 פס"ד בביהמ"ש השלום והמחוזי בהן נטענה טענת אשם תורם, עולה כי רק בשני מקרים הפחית ביהמ"ש הפחתה מלאה בשיעור של 100% מפיצוייו של הניזוק בשל אשם התורם.
בפס"ד אילוז – נקבעה הפחתה מלאה בשל אשם תורם של 100% במקרה של נער שרכב על אופניו בצורה מסוכנת.
מקרה בו נראה כי יש סטייה מההסדר אשר החיל החוק הוא בפס"ד '''קריאל נ' קיבוץ משמר העמק''' שם עובד חוץ בקיבוץ קפץ קפיצת ראש אל מים רדודים בחוף הים בכורסי , דבר אשר גרם לו שיתוק מהכתפיים ומטה. במקרה זה קובע השופט ש' ברילנר כי לתובע נראה כי יש אשם תורם של 100% ובכל מקרה לא פחות מ- 50% ולכן תביעתו נדחית. מדבריו של השופט משתמע כי גם במידה ויש לתובע אשם תורם של 52% התביעה
== הצעת הקודיפיקציה ==
שורה 103:
בשל העובדה כי תחום הסיכון בוחן מס' שיקולים וביניהם, מידת האשמה שבהתנהגות עוולתית של הנפגע שהייתה גורם עובדתי לנזק ומידת האשמה שבהתנהגות העוולתית של המזיק קשה לדמיין מצב בו במקרה של אשם תורם של למעלה מ- 60% או יותר של התובע התנהגותו של הנתבע תהוווה גורם בלעדיו הנזק לא היה נגרם, דבר אשר יצמצם את ההסדר המוחל היום בפסיקת בית המשפט
== האשם התורם
כפי שפורט קודם לכן, רוב מדינות
אך למרות הביקורות שספגה דוקטרינת האשם התורם כהגנה מוחלטת, ישנן עדיין מדינות
כיום ישנם ארבע מדינות בהן עדיין נהוגה הדוקטרינה ומחוז קולומביה, ב-20 מדינות נהוגה הדוקטרינה של הגנה יחסית מוגבלת של 50% וב- 13 מדינות 49%.
שורה 131:
הסדר ההגנה היחסית נותן תמריץ מתון לנקיטת אמצעי זהירות סבירים.
כעננה מעל
===פיזור הנזק והתחשבות בעלויות החברתיות של האחריות בנזיקין===
שתי מטרות חשובות נוספות בדיני הנזיקין אשר בהם יש להתחשב בבואנו לבחון את ההסדר האופטימאלי הן פיזור הנזק והתחשבות בעלויות החברתיות של האחריות בנזיקין. שני מרכיבים אלה,
כל תביעת נזיקין כרוכה בניצול משאבים חברתיים של הצדדים ושל מערכת בתי-המשפט, משאבים שבהם ניתן היה לעשות שימוש אלטרנטיבי לטובת הפרטים בחברה. פתיחת שערי האחריות והגדלת זרם התביעות, ביניהן תביעות סרק ותביעות סחטניות, עלול לגבות מן החברה מחיר יקר, לשבש לחלוטין פעילות לגיטימית ורצויה של המזיק, ולהביא להצפה ולסתימה של בתי-משפט, שכבר כיום כורעים תחת נטל כבד מנשוא. קיימות הערכות שונות באשר לעלות החברתית של פתיחת שערי האחריות, אך
יש להניח כי בחירה בהסדר של אשם כהגנה מוחלטת היה מונע מתובעים רבים אשר יודעים כי יש להם חלק מרכזי בגרימת הנזק מלהידפק על שערי בית המשפט, דבר אשר היה מפנה משאבים שבהם היה ניתן לעשות שימוש אלטרנטיבי.
הבחירה בהסדר של הגנה יחסית מוחלטת מוביל למצב בו תובעים אשר להם היה אשם תורם משמעותי של למעלה מ- 60% מגיעים לביהמ"ש וזוכים לפיצוי.
מעבר לשאלה המוסרית שעולה במקרה הספציפי הזה האם אדם שסיכן ביודעין חיי אדם זכאי לפיצוי עולה שאלה רחבה יותר האם המערכת צריכה לבזבז ממשאביה המועטים ממילא על אנשים שנפגעו בשל אשמה מרובה שלהם.
| |||