שמחה – הבדלי גרסאות

בדת ה[[יהדות|יהודית]] השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. בפרשת הקללות בתורה נאמר שעם ישראל יגלה מארצו ויעבוד זרים {{ציטוטון|תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל{{הערה|{{תנ"ך|דברים|כח|מז}}}}}} (ו[[מכלל לאו אתה שומע הן]]) וכן נאמר בתהלים [[תהילים ק'|במזמור לתודה]] {{ציטוטון|עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה}}<ref>{{ויקיטקסט|תהלים ק}}</ref>. הרמב"ם בספרו ההלכתי{{הערה|{{רמב"ם|זמנים|שופר וסוכה ולולב|ח|טו}}}} מפרש את הפסוק בצורה כזו: {{ציטוטון|השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב}}. לפי רעיון זה, עקרון השמחה ביהדות (ובנוסף לה 'טוב לבב') אינו נחשב כמצווה נפרדת אלא הוא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצווה. והוא חלק ממצוות [[אהבת ה']].