ויקיפדיה

אברהם יצחק הכהן קוק – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
עריכה
שורה 144:
בהתייחס לאמירתו המפורסמת של [[החת"ם סופר]] ביחס למודרנה "[[חדש אסור מן התורה]]", טבע הרב קוק את הביטוי "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".{{הערה|אגרות הראי"ה, איגרת קס"ד.}} כך למשל לא ראה כל בעיה בקבלת תורת ה[[אבולוציה]], ואף הכריז שהיא [[עולה בקנה אחד]] עם מושגים קדומים המופיעים בתורת הקבלה.{{הערה|אגרות הראיה, איגרת קלד. ראו עוד [[יחס היהדות לתורת האבולוציה#הראי"ה קוק|כאן]].}} רוב כתביו לא נכתבו באופן מאורגן ושיטתי, אלא בכתיבה ספונטנית ושוטפת. בנו הרב צבי יהודה ותלמידו הרב [[דוד כהן (הנזיר)|דוד כהן]] סידרו פסקאות מכתביו בספרים לפי נושאים.
 
הרב קוק היה למעשה האידאולוג הדתי וה[[תאולוג]] של ה[[ציונות]],. הוא שראהראה בה פעמישלב [[משיח]]התחלתי ותחילתשל הגאולה,. ועודדהוא אתראה מפעליה.במשיכתם של משיכתםהציונים לארץ ישראל וההקרבה לערכיםולערכים לאומיים חברתיים נחשבה בעניו כמיזוגביטוי של רוח אלוהית ב'סגולת ישראל' ששורהשאיננה בעומקתלויה שאיפתם בעל כורחם, ולכן יש לשפוט ציבור זה על פי 'משקלו הסגולי' ולא לפי שיקולים של הכרה ובחירה, וזה הסביר את הרמה המוסרית הגבוהה של החלוצים, בניגוד לחוטאים אחרים בתקופות קדם. אבחנה זו הכשירה וקידשה את כוונותיה שלבהכרה התנועהובבחירה הציוניתשלהם: "החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה".{{הערה|'''אגרות הראי"ה''', כרך ב, עמ' קפו. ראה '''חרב פיפיות בידם''' אקטיביזם צבאי בהגותה של הציונות הדתית, אלי הולצר, ירושלים 2009, עמ' 94-92.}}
 
לאחר מותו של [[בנימין זאב הרצל|הרצל]] נשא הרב קוק הספד בשם "המספד בירושלים",{{הערה|'''מאמרי הראי"ה''', עמ' 95.}} בהספד זה, שבו שמו של הרצל אינו נזכר, הוא עוסק ב[[משיח בן יוסף]]. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" ([[תהילים]] קל"ב).{{הערה|[http://www.kipa.co.il/jew/52940.html מתוך אתר כיפה]}} את כינון [[מדינת ישראל]] ראה, שנים רבות טרם שהוקמה, כיצירת [[יסוד כסא השם בעולם]].
שורה 150:
אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות ל[[חילוניים|חילוניות]] ולעזיבת הדת, ביטא אהבה רבה כלפיהם. בספריו אף ציין שיש יתרונות במעמד הנפשי לציבור החילוני של דורו על פני הציבור הדתי בדורות הקודמים ביחסם אל כלל ישראל. הוא סבר כי {{ציטוטון|הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהם אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את לבם עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם.}}{{הערה|'''אורות''', אורות התחיה, פסקה מ"ג}}
 
הרב קוק החשיב את החילוניות הלאומית אף כערך חיובי וכצעד הכרחיכצעד לקראת הגאולה. לצורך זה הוא השתמש בדימוי של ה[[שמרים]], שהם בעצם ריקבון של מזון אך נחשבים כתוסף חיוני לשימור והתפתחות המזון: {{ציטוטון|שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים, כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ. הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית. הקיום בגלות הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חידלון יותר מהויה, היה אפשר לו להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח, אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן}}.{{הערה|'''אורות התחיה''', עמ' פה, קטע מו. ראה [https://asif.co.il/download/kitvey-et/alon-shvot-bog/alon-sh-b-13/bn13_20shapira.html גישתו של הרב קוק לחילוניות המודרנית], יעקב שפירא, בתוך כתב עת: '''עלון שבות בוגרים''', כרך יג, תשנ"ט. ראה '''חרב פיפיות בידם''' אקטיביזם צבאי בהגותה של הציונות הדתית, אלי הולצר, ירושלים 2009, עמ' 88.}} הרב ירד גם לעומק תכונתה הנפשית של תופעת החילוניות 'להכעיס': {{ציטוטון|הרשעים בעלי הפרינציפים, הפושעים להכעיס ולא לתיאבון, נשמתם גבוהה מאוד, מאורות דתוהו... אבל תמצית האומץ שיש ברצונם, היא הנקודה של הקודש, שהיא, כשהיא נספגת אל הנשמות המשוערות במהלכן, נותנת היא להן את עוז החיים. בעיתותי גאולה, מתגברת חוצפא}}.{{הערה|'''שמונה קבצים''', קובץ א, רמג.}}
 
בתקופות שונות של חייו, יזם מספר [[מסע המושבות|מסעות של רבנים]] ל[[מושבה|מושבות]] ול[[קיבוץ|קיבוצים]] ב[[עמק יזרעאל]], ב[[הגליל|גליל]] וב[[השפלה|שפלת החוף]], וצירף אליהם רבנים מהיישוב הישן שהתנגדו לציונות, כדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע על מצבם, והן במטרה לחזקם מורלית ורוחנית ולהשפיע עליהם יהדות.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/אברהם_יצחק_הכהן_קוק"