תאוריה ביקורתית – הבדלי גרסאות

תאוריה ביקורתית אחת היא תאוריית ההגמוניה. לפי גישה זו, התקשורת שהיא אמצעי [[חיברות]], היא חלק ממנגנוני המדינה המדכאים, אשר מצליחים לכפות את האידאולוגיה של המעמד השליט – ההגמוןה[[הגמוניה|הגמון]], ללא שימוש בכוח, על ההמון. ההמון מאמץ את סמלי הסטטוס, את האידאולוגיה והסגנון החיים מרצונו. ניתוח התקשורת מגישה זו מתמקד בטקסט ובייחוד באופן הטמעת המסרים בתוכו.

תאוריה ביקורתית נוספת היא התאוריה הכלכלית פוליטית. לפי תאוריה זו, למוסדות הכלכליים והפוליטיים אינטרס זהה והוא לשמור על הסדר החברתי הקיים. בהקשר של תקשורת, ההנחה היא שהעוצמה הכלכלית קובעת אילו דעות יושמעו בתקשורת. למשל, ישנן עדויות לכך שבשבועות האחרונים למחאתל[[המחאה החברתית בישראל 2011|מחאת קיץ 2011]] העיתונות הישראלית סיקרה אותה פחות ובאופן פחות אוהד בשל לחץ שהפעילו בעלי ארגוני התקשורת על עובדיהם. גישה זו נוטה לנתח את מבנה הבעלות והסדרים מוסדיים נוספים שמאפיינים את אמצעי התקשורת.

תאוריה ביקורתית שלישית שדנה בתקשורת היא [[אסכולת פרנקפורט]]. בהקשר של תקשורת אסכולה זו מדברת על "[[תודעה כוזבת]]" שאמצעי תקשורת יוצרים בקרב הציבור. האסכולה טוענת שתרבות ההמונים מספקת את הנאותיו המיידיות של הפרט, וכך מסיחה את דעתו מההבדלים החומריים בינו לבין המעמד השליט. היא יוצרת תודעה של שפע רב, וכך אנשים בעצם לא שמים לב לבעיה הקיימת. התקשורת מדברת על בעיות חיצוניות מחוץ למדינה, או מראה תוכניות שבהםשבהן גם החלשים ביותר בחברה מצליחים, וכך נוצרת מחשבה שכולם יכולים להצליח, ואין צורך לפנות למהפכה שמרקס חזה, בגלל מסרים שהטמיעה התקשורת.