משתמש:כנראהשאין/טיוטה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
טיוטה |
|||
שורה 70:
* {{חדשות|רונית ויס-ברקובביץ|חוזה בתשובה|19880526|184}}
* {{מעריב|יוסי חרסונסקי|רגאיי של עברית|19851024|200}}
דיונים על הפעלת ערוץ שני החלו כשלוש שנים לאחר הקמת [[הטלוויזיה הישראלית]] בשנת [[1968]], תחילה במסגרת [[רשות השידור]]. זאת עם הרחבת שעות השידור של הטלוויזיה הישראלית, (בשנתיים הראשונות הערוץ שידר רק ארבע ימים בשבוע, שעות ספורות), והעובדה שהערוץ היחיד היה משותף ל{{ה|טלוויזיה הלימודית}} בשעות הבוקר ואחר הצהריים, ושידורי הטלוויזיה בערבית לפנות ערב{{הערה|{{דבר|טוביה מנדלסון|יש מה לשדר עד 11|19710819|114}}}}. במרץ [[1971]], הורה [[שר החינוך והתרבות]] [[יגאל אלון]] (שהיה השר הממונה על רשות השידור) להחיש את ההכנות להפעלת ערוץ שני, במטרה להפעיל את הטלוויזיה הלימודית בנפרד מ"הטלוויזיה הכללית" (כפי שכונה הערוץ הראשון באותן השנים){{הערה|{{למרחב||אתמול בדינוי הכנסת - שר החינוך והתרבות י אלון: צריך להפעיל ערוץ שני בטלוויזיה הכללית|19710323|34}}}}, אך ראש הממשלה [[גולדה מאיר]] דחתה את ההצעה{{הערה|{{דבר|טוביה מנדלסון|ג.מאיר דחתה הצעת אלון לאפיק שני בטלוויזיה|19730524|11}}}}. בדצמבר [[1972]], הציע יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, [[ולטר איתן]], שהערוץ השני ימומן מפרסומות. אם זאת בשלב זה היה מדובר בתוכנית לטווח ארוך, מאחר שהיו אז רק 5 שעות שידור ביום{{הערה|{{דבר|[[טדי פרויס]], [[חיים איזק]]|טלוויזיה: רשות הדיבור להנהלה|19721215|107}}}}. רעיון שידורי הפרסומות העלה התנגדות על כך שיביא לעידוד צריכה מיותרת{{הערה|{{דבר||טלוויזיה בלי פרסומת|19721218|85}}}}. גם בעלי העיתונים בישראל התנגדו מחשש לפגיעה בהכנסות שלהם{{הערה|{{על המשמר|גד אם-טל|טלוויזיה - לקראת ערוץ נוסף|19730926|99}}}}.
ביוני [[1973]], יו גרין {{אנ|Hugh Greene}}, שהיה מנכ"ל תאגיד השידור הבריטי, ה-[[BBC]], והוזמן לישראל להכין דו"ח על מבנה ותפקוד רשות השידור{{הערה|{{העין השביעית|רפי מן|הראשון שזיהה|242145|30 במרץ 2017}}}}, המליץ להקים ערוץ שני ממומן מפרסום{{הערה|{{על המשמר||דו״ח המומחה האנגלי לטלוויזיה: חלק מחולשות רשות השידור נובע מריבוי הגופים שהיא כפופה להם|19730608|94}}}}. ביוני [[1974]], מנכ"ל רשות השידור [[יצחק לבני]] הכריז שיש צורך בערוץ שני בטלוויזיה, שישדר בצבע (השידרוים בישראל אז היו בשחור לבן) ושיכללו שידורי פרסומת{{הערה|{{דבר||מנכ"ל רשות השידור י. לבני: יש צורך בערוץ שני בטלוויזיה לשידורי פרסומת|19740616|48}}}}. אך השר הממונה [[אהרן ידלין]] דחה את הרעיון{{הערה|{{דבר||ידלין: שידורי טלווזיה צבעוניים - לא בשנים הקרובות|19751121|72}}}}.
נושא הקמת ערוץ שני קיבל תנופה לאחר המהפך הפוליטי ב{{ה|בחירות לכנסת התשיעית}} ועליית הליכוד לשלטון ב-[[1977]]. גורמים שונים החלו ללחוץ על הממשלה לאשר הקמת ערוץ שני על ידי [[המגזר הפרטי]], למרות התנגדות השר הממונה [[זבולון המר]]{{הערה|{{דבר||שר החינוך נגד הפעלת טלוויזיה מסחרית בישראל|19780113|66}}{{ש}}{{מעריב||המר מבטיח להאבק נגד טלוויזיה מסחרית|19780113|41}}}}. ביולי [[1978]] הקימה הממשלה ועדה לבדיקת הסוגיה בראשות [[חיים קוברסקי]]{{הערה|{{דבר|יוסף פריאל|צוות יבחן הקמת ערוץ טלווזיה שני|19780710|93}}}}. בהקמת ערוץ שני ציבורי תמכה הנהלת רשות השידור{{הערה|{{מעריב|יוסף וקסמן|הי"ר המנכ"ל והמנהל תומכי בערוץ נוסף|19780926|49}}}}, ואילו איגוד המפרסמים תמך בהקמת ערוץ שני מסחרי{{הערה|{{דבר|יאיר פלדמן|המפרסמים מתחייבים לקנות כל שעות הפרסומת בטלוויזיה|19781030|79}}}}. בעלי בתי הקולנוע בישראל התנגדו להקמת ערוץ נוסף{{הערה|{{מעריב|יוסן וקסמן|בעלי בתי הקולנוע נגד ערוץ שני בטלוויזיה|19781010|47}}}} הוועדה המליצה להקים ערוץ נוסף שיפעל מחוץ למסגרת רשות השידור, בפיקוח רשות נפרדת, וימומן משידור פרסומות{{הערה|{{מעריב|יוסף וקסמן|המאבק על הרישיון להדפיס כסף|19790411|224}}}}. ההמלצות נגנזו עקב התנגדות המפד"ל, שהייתה אז מרכיב חשוב בקואליציה, לשידורים מסחריים.
| |||