חרטה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של User aloozer (שיחה) לעריכה האחרונה של עוד אחד |
הסרת תווים בלתי נראים, אחידות במיקום הערות שוליים, תיקון כיווניות להערת שוליים |
||
שורה 30:
===חרטה לאחר השלמת העבירה כשיקול להקלה בענישה===
ב[[משפט פלילי|משפט הפלילי]], לחרטה של עבריין שהורשע ניתן משקל רב במסגרת השיקולים לעונש. הבעת חרטה כנה על ידי המורשע היא נימוק מקובל להקלה בעונשו, ולעיתים אף נימוק להמרת עונש [[מאסר בפועל]] בעונש קל יותר, כגון [[מאסר על תנאי]] או [[עבודות שירות]].
על החרטה להיות אמיתית, ולא כזו הנעשית מן השפה ולחוץ, רק כדי לזכות בהקלה בעונש. ב[[גזר דין|גזר הדין]] במשפטו של [[חיים רמון]] התייחסו השופטים לחרטתו וציינו:
{{ציטוט|תוכן=הבעת החרטה המאוחרת אינה מתיישבת עם האופן בו ניהל הנאשם את הגנתו, כאשר כל חיצי ההגנה כוונו נגד המתלוננת, להכפשת שמה ולרמיסת כבודה ברבים, ובכלל זה הבאת שלוש עדות שקר שהוסיפו שמן לתבערה. עד עתה מהדהדת באוזננו הצעקה שצעק הנאשם למתלוננת, כאשר זו העידה כעדת הזמה, "את שקרנית". כיצד מתיישבת אמירה זו עם הפנמה וחרטה?! מלים יפות אין בכוחן למרק את הנעשה.
|מקור=פ 5461/06 מדינת ישראל נגד חיים רמון, ניתן ביום 29.3.07}}
שורה 38:
שופט [[בית המשפט העליון]] [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] הבחין בין חרטה שבמעשה לחרטה שבדיבור:
{{ציטוט|תוכן=לגבי חובלים ומזיקים, גנבים וגזלנים, מועלים ורמאים למיניהם, חשובה החרטה שבמעשה מן החרטה שבלב ובדיבור. כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה על חטא ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמוהו כטובל ושרץ בידו (תענית, ט"ז, א' ורש"י שם, ד"ה ואינו חוזר בו); אבל מי שעושה להשבת הגזילה, וידויו וידוי וחרטתו חרטה. ושוב: אפילו הניעו את העבריין מניעים תועלתיים ואנוכיים גרידא, אין בהם כדי לגרוע מערכה של החזרת הגזילה כעילה להמתקת דינו. עיקר תכליתם של דיני העונשין הוא להשליט את החוק; משהופר החוק במעשה גזילה, ראשית השלטתו היא בהשבת הגזילה. נוטה אני לומר שדיני הנפשות הולכים אחר דיני הממונות, כמו שהיושר הולך אחר הדין. משבאו דיני הממונות על סיפוקם, שוב דיני הנפשות אינם תבענים ואינם תאוותניים כולי האי; לא באו על סיפוקם, יקומו דיני העונשין ויעשו את שלהם לגדור הפרצות ולחזק בדק החוק.
|מקור=ע"פ 395/
בדיון שהביא להקלת עונשו של השודד [[רוני ליבוביץ]], ניתן משקל רב לחרטתו, כפי שניכר בפסק דינו של המשנה לנשיא [[מנחם אלון]]:
שורה 48:
חרטה היא רגש אישי, שאותו חש האדם, אך יש להבעתה בפומבי גם משמעות חברתית. בתחילת מאסרו של המחבל היפני [[קוזו אוקמוטו]], שלא הביע חרטה על מעשיו, ניסתה משפחתו לשכנעו להביע חרטה בפומבי על מעשיו, ובכך להחזיר את כבוד העם היפני וכבוד משפחתו, על פי כללי המסורת היפנית.
ב[[דרום אפריקה]] התנצלו הלבנים על משטר ה[[אפרטהייד]] וגם שחורים רבים התנצלו על רצח לבנים. רוצחים התוודו מול בני משפחותיהם של הנרצחים בדיוניהן של "[[ועדת האמת והפיוס|ועדות האמת והפיוס]]".{{הערה|[http://www.justice.gov.za/trc/ official Truth and Reconciliation Commission Website]|כיוון=שמאל}} רבים התוודו, הביעו חרטה וקיבלו חנינה. תהליך זה פתח פצעים אבל היווה תחילתו של ריפוי. הדינמיקה הזו היוותה דוגמה לתהליך דומה שאירע ב[[רואנדה]] לאחר [[רצח העם ברואנדה|רצח העם]] שעשו ה[[הוטו]] ב[[טוטסי]] ב-[[1994]].{{הערה|[http://www.openu.ac.il/zmanim/zmanim94/94-review4.html מאמר מאת ד"ר גליה צבר על רצח העם ברואנדה], באתר [[זמנים (כתב עת)|'''זמנים - רבעון להיסטוריה''']].}} בעשורים האחרונים קמו ברחבי העולם עשרות [[רשימה של ועדות אמת ופיוס|ועדות דומות]] {{אנ|List of truth and reconciliation commissions}}. לדוגמה, בפרו הוקמה [[ועדת האמת והפיוס (פרו)|ועדת אמת ופיוס]] {{אנ|Truth and Reconciliation Commission (Peru)}} דומה לשם חקר מלחמת האזרחים שארעה במדינה בשנות ה-80'.
ראש ממשלת [[אוסטרליה]] [[קווין ראד]] התנצל בשנת [[2008]] בפני ה[[אבוריג'ינים]] על רדיפתם ובאוסטרליה נקבע יום לאומי לציון נושא זה, בשם [[יום ההתנצלות]]. חודשים מעטים לאחר מכן התנצל ראש ממשלת [[קנדה]] [[סטיבן הרפר]] בפני האינדיאנים הקנדים על רדיפתם ועל הפלייתם.{{הערה|{{ynet|סוכנויות הידיעות|אחרי אוסטרליה, גם קנדה התנצלה בפני הילידים|3554585|11 ביוני 2008}}}} במסגרת הפעולות שנועדו לתקן את האפליה נחקקו חוקים שהתבססו על "[[מיעוט נראה|ייחודיותם הגלויה]]" של האינדיאנים כמיעוט. כחודש לאחר מכן התנצל [[הקונגרס של ארצות הברית]] על אפליית השחורים - על ה[[עבדות בארצות הברית]] ועל [[חוקי ג'ים קרו]].{{הערה|[http://edition.cnn.com/2008/POLITICS/07/29/house.slavery/index.html House apologizes for slavery, 'Jim Crow' injustices], באתר [[CNN]] {{אנגלית}}}}
אחד התומכים המשמעותיים ב[[כליאת היפנים בארצות הברית|עקירת היפנים בארצות הברית וכליאתם]], במהלך [[מלחמת העולם השנייה]], היה [[ארל וורן]], התובע הכללי של קליפורניה. לאחר מכן ראה וורן בתמיכתו בעקירה את אחת משגיאותיו הגדולות, וכתב ב[[אוטוביוגרפיה]] שלו:
| |||