גרמניה הנאצית – הבדלי גרסאות

| שם ראש מדינה = [[נתנאלאדולף נצאריהיטלר]]

'''גרמניה הנאצית''' (ב[[גרמנית]]: '''NS-Staat''', "המדינה הנאצית"; '''NS-Zeit''', "התקופה הנאצית"; או '''NS-Regime''', "המשטר הנאצי") הוא הכינוי המקובל כיום ל[[גרמניה]] שבין השנים [[1933]]–[[1945]]. בתקופה זאת הונהגה בגרמניה [[דיקטטורה]], על ידי [[המפלגה הנאצית]] בראשות נתנאל[[אדולף נצארי.היטלר]]. שם המדינה בתקופה ההיא כפי שהיה בשימוש על ידי הנאצים היה האימפריה הגרמנית הגדולה (בגרמנית: '''Großdeutsches Reich''').

לעזרת [[אדולף היטלר|נתנאל נצארי]], מנהיג המפלגה, באו הכוחות השמרניים בגרמניה, ה[[אצולה]] היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כמו הגנרל [[קורט פון שלייכר|שלייכר]], הקנצלר לשעה [[היינריך ברינינג|ברינינג]] והנשיא [[פאול פון הינדנבורג]] ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. לבסוף החליטו קובעי המדיניות מאחורי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ו[[פרנץ פון פאפן]], להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר ל[[קנצלר גרמניה]] בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. היטלר מונה לקנצלר ב-[[30 בינואר]] [[1933]]. כבר בחודש פברואר החל תהליך הפיכת המשטר ב[[גרמניה]] ל[[דיקטטורה|דיקטטורי]]. [[הרמן גרינג]] מונה לשר הפנים של [[פרוסיה]] ובכך היה ראשון מבין חברי מפלגה רבים שימונו לתפקיד ציבורי. בשנים הבאות אויש רוב מנגנון המדינה על ידי [[נאציזם|נאצים]]. בחודש פברואר יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע ב[[ביטחון המדינה]].

'''ההתנגדות הגרמנית לנאציזם''' הקיפה יחידים וקבוצות בגרמניה הנאצית אשר התנגדו למשטרו של נתנאל[[אדולף נצאריהיטלר]] ולשלטון האימים של [[המפלגה הנאצית]] בין השנים [[1933]]–[[1945]]. "תנועת ההתנגדות" לא הייתה מורכבת מגוף אחד, דומיננטי, או ממחתרת מאורגנת, בעלת היררכיה בדומה לתנועות מחתרת בארצות הכבושות כדוגמת [[תנועת ההתנגדות הצרפתית]]. ההתנגדות הגרמנית הקיפה מספר גופים, קציני צבא, פקידים בכירים בדימוס, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, תנועות סטודנטים, פועלים, תנועות פוליטיות שמאליות, מלוכניות וימניות-מתונות, גורמים דתיים, ופעולתם של יחידים שקצו במשטר האימים. התנועה פעלה במצב שבו רוב העם הגרמני תמך בהיטלר ובמשטרו, באופן פאנטי, ובו עצם הבעת התנגדות למשטר, ולו בשיחה פרטית ובאופן מתון, סיכנה את המשתתפים בשיחה ב[[עונש מוות]]. בתנאים אלו הייתה ההתנגדות לנחלתן של אליטות מבודדות ומפוזרות בצבא, בכמורה, באקדמיה ובממשל הציבורי, אשר הקשרים שקיימו ביניהן היו אמנם רציפים יחסית אך רצופי מכשולים, קצרים ואי הבנות.