פעמוני עין כרם – הבדלי גרסאות

▲בראשית שנות ה-70 של [[המאה ה-20]] הביא גמזו בכתב העת 'אופק' מיצירתם של כותבים ומשוררים שונים (ביניהם למשל יצירתו המפורסמת של [[אבא קובנר]], קקדו). בחוברת שיצאה ב-1974 פרסם גמזו קובץ סונטות, אותם ייחס לנזיר ה[[פרנציסקנים|פרנציסקני]] אנדריאס אנג'לו דונאטי. היו אלה שירים מלאי ערגה, שתיארו באופן מרגש את רגשותיו ומחשבותיו של הנזיר. כך, למשל, היא הסונטה מספר 13, ששמה "פעמוני עין כרם":

▲{{ציטוט|תוכן=כאן השיש הישיש והסולח

▲בזרימת צינת עורקיו החכליליים.

▲פעמונים, פעמוני עין-כרם,

▲נטפי נחושת, אצטרובלי זהב

▲ניגוניים, חמים, נשאים בסתיו,

▲נצחי ורך הרחק ממרומי קרת

▲אבל קרוב ללב החי. כזהו.

▲פרחי הנפש נפקחים. כולם

▲אדם צריך לצאת מן העולם

▲בכדי למצוא אותו בתוך חזהו"|מקור="פעמוני עין כרם, סונטה 13)}}

▲{{ציטוט|תוכן="אנדריאס אנג'לו דונאטי, אח במסדר הפרנציסקני שליד [[כנסיית הביקור]] (ה-Visitation) בעין כרם, היה נזיר מן המניין (ויש אומרים: יהודי מומר), שחי אי שם בשלהי המאה ה-18. בשל חטאים שפשרם עלום, ובגזירת אבות המסדר ב[[רומא]], ערך גלות לארץ הקודש, בה מצא את מותו מקץ י"ג שנה. חייו בעין כרם כפעמונר-מגדל-הכנסייה וכרושם-רשומות-המנזר לעת מצוא, לוטים עד כה (ומן הסתם אף להבא) בערפל כבד, אבל שנים לאחר מותו, בשעת בדק-בית בצריח הפעמונים, נמצא דפתר ישן, מצהיב ומתפורר, ובו 13 סונטות כתובות לטינית בכתב ידו המעוקל של המנוח."}}

▲מבוא זה הופיע תחת הכותרת "לתעלומת הנזיר אנדריאס", כשגמזו עצמו חתום עליו כ"מתרגם הסונטות". בהמשך כתב כי החליט לפרסם את השירים לאחר שהגיעו לידיו מגברת עלומה בשם ג.ה. מירושלים, ש"נתוודעה לכתב יד זה בדרכים שיפה להן השתיקה, ואף סייעתנו בהרקתו מלטינית". אותה גברת אף קראה אותו לראשונה, על פי עדות המתרגם, בחוג ידידים שוחרי שירה "אליו זכה המתרגם להיקלע ולהתבשם". במבוא המלומד מנתח גמזו את סגנון הסונטות:

▲{{ציטוט|תוכן="משחק הסירוגין שעושה אנדריאס ביחידות משקל של שורה יאמבית וביחידות משקל של שורה טרוכיאית חופף, מן הסתם, אף איזו כפילות רליגיוזית: בעוד אלו נאצלות ממובאות מקראיות, הרי אלו שואבות השראתן מציטטין אוואנגלים"}}

▲דא עקא שבשלהי המאה ה-18 לא היה כל בית יתומים ליד המנזר בעין כרם, מה גם שלא זכור לאיש מהנזירים במקום כל נזיר מתבודד בשם אנדריאס אנג'לו דונאטי. עיון בסונטות המחורזות העלה בקרב מספר קוראים חשש מחויך כי מדובר ביצירה עברית טהורה ולא בתרגום, כביכול, משפת לעז.

▲רק שנים לאחר פרסום "פעמוני עין כרם" התוודה יוסי גמזו כי אכן חמד לצון בקרב חבריו המשוררים ב"[[כסית]]" התל-אביבי, והציג בפניהם את "היצירה המקורית". הוא סיפר כי מקור השראתו היה [[שותא רוסטאוולי|שוֹתָא רוּסְטָאוולי]] (אותו הוא מזכיר בהקדמת הספר), משורר [[גיאורגים|גיאורגי]] שגלה ל[[מנזר המצלבה]] בירושלים, שם חיבר את ספרו הנודע "עוטה עור הנמר".