כרטיס צהוב – הבדלי גרסאות

עד 1966 נהג השופט להרחיק שחקן על ידי שריקה לעבירה והצבעה אל מחוץ למגרש לכיוון קו האמצע שבין ספסלי הקבוצות. שחקן שעבר עבירה חמורה שלא חייבה הרחקה נרשם בפנקסו של השופט כך שלאחר עבירה דומה נוספת יכול היה השופט להרחיקו. רוב השחקנים והשופטים דיברו באותן שנים רק את שפת האם שלהם. הרעיון להשתמש בכדורגל בכרטיסים צבעוניים המובנים בכל שפה כדי להעביר את כוונותיו של השופט הועלה על ידי השופט האנגלי [[קן אסטון]] {{אנ|Ken Aston}}. אסטון מונה לוועדת שופטי פיפ"א והיה אחראי לכל השופטים ב[[מונדיאל 1966]]. ברבע הגמר שיחקה אנגליה מול ארגנטינה ב[[אצטדיון ומבלי]], במשחק בו פרצה מהומה לאחר שהשופט הגרמני הרחיק שחקן ארגנטינאי וזה סירב לרדת מהמגרש במשך דקות ארוכות. לאחר המשחק דיווחו בעיתונים כי השופט רודולף קרייטליין הזהיר את האנגלים בובי וג'ק צ'רלטון (ללא שידעו על כך גם לאחר המשחק), וכן הרחיק את אנטוניו ראטין הארגנטינאי. השופט לא הבהיר את החלטותיו במהלך המשחק. תקרית זו גרמה לאסטון לחשוב על דרכים להבהיר את החלטות השופט הן לשחקנים והן לצופים. אסטון סבר כי שיטת קידוד לפי צבעים המבוססת על אותו עיקרון כמו בשימוש ברמזורים תתגבר על מחסומי השפה ותבהיר באם שחקן הוזהר או הורחק. שיטה זו התקבלה וכתוצאה מכך, ב[[מונדיאל 1970]] הונהג לראשונה כרטיס צהוב לציון אזהרה וכרטיס אדום (בו לא נעשה שימוש באותו טורניר) לציון הרחקה.