חרב לאת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 19:
החברים התארגנו במסגרת הארגון "חרב לאת" אשר שם לו למטרה הקמת יישובים בארץ ישראל. ארגון זה הקים בין היתר את היישוב בצרה ואת הכפר הקרוי על שמו. מקור השם חרב-לאת נלקח מ{{תנ"ך|ישעיה|ב|ד}}: {{ציטוטון|[[וכתתו חרבותם לאתים|וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים]], וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה}}); והוא הוצע על ידי [[זאב וילנאי]], עקב העובדה שהמתיישבים הראשונים היו חיילים משוחררים שהחליטו להיות חקלאים והמירו את נשקם בעבודת הקרקע.
 
בסיוע של "האיחוד החקלאי" ([[תנועה מיישבת]] המאגדת יישובים חקלאיים, ללא כל שיוך פוליטי/מפלגתי), עלו ב-3 ביולי 1947 עשרים המתיישבים הראשונים על הקרקע בעמק חפר. חלקם היו רווקים וחלקם בעלי משפחות. רובם היו דתיים, יוצאי [[הונגריה]], [[רומניה]] וצו[[צ'כיה]]. בתחילה התנהל היישוב כ[[מושב שיתופי]]. המתיישבים הנשואים גרו בצריפים ואילו הרווקים גרו באוהלים, היה להם חדר אוכל משותף, מקלחת משותפת, שירותים משותפים ותורנויות שמירה וחדר אוכל. החברים עבדו בפרדס המשותף והחלו לגדל ירקות בהדרכת מדריך מהסוכנות. להשלמת הכנסתם עבדו בפרדסי האזור. ההכנסות מהעבודה הופקדו בקופה המשותפת. החיים במקום היו קשים והייתה תחלופה גדולה של מתיישבים.
 
בשנת 1948 הצטרפה למושב קבוצה של ניצולי שואה מפוליןמ[[פולין]] ומרומניה. בהדרגה התפתחו במושב ענפי משק נוספים: לולים, אווזים, ברווזים, עיזים  ובקר.  
 
בדצמבר 1950 החלה הקמת בתי הקבע הראשונים והמתיישבים עברו בהדרגה לגור בהם. בשלב זה הוחלט לפרק את המסגרות המשותפות. האדמות והרכוש חולקו בין החברים וכל משפחה החלה לפתח משק משלה. בשל הקושי להתפרנס מחקלאות השלימו רבים את הכנסתם בעבודות חוץ.