המכון למורשת בן-גוריון – הבדלי גרסאות

 

מבנה המכון הוקם ב-[[1965]] על ידי האדריכלים [[יוחנן רטנר]] ומרדכי שושני, במטרה לשמש כבית שרד לבן-גוריון. אולם בן-גוריון סירב להתגורר בו והוא שימש כמשכנה של [[הספרייה האזורית רמת הנגב|ספריית המדרשה]]{{הערה|כהן, בצלאל, ומאיר, יצחק, '''בונים במדבר : 1963 - 2003: מהקמת מדרשת שדה-בוקר ועד הכרזת מדרשת בן-גוריון''', מדרשת שדה בוקר, 2007, עמ' 12.}}{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=ביטאון איגוד האדריכלים ומתכנני הערים|שם=המכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר אריה שרון, אלדר שרון אדריכלים בקורת תכנון מדברי - אלי אילן (לוין אפשטיין) אדריכל|כתב עת=אא 4/5 מהדורה דצמבר 1983}}}}. אחרי מותו של בן-גוריון שימש המבנה לריכוז וקטלוג של ספרייתו ולהקמת הארכיון. לפי התכנון המוקדם אמור היה המכון לעבור למבנה חדש שנבנה בכניסה למדרשת בן-גוריון על ידי האדריכל [[משה ספדיה]], אך לבסוף אכלס את הבניין מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. בראשית שנות האלפיים הורחב ושופץ הקומפלקס בתרומה של פדרו דונדיש. מבנה המכון הופיע על שטר של חמישים שקלים מאחורי דיוקנו של בן-גוריון.

 

==קישורים חיצוניים==