המכון למורשת בן-גוריון

מכון חינוכי היסטורי והוראה העוסק בהנחלת מורשתו של דוד בן-גוריון מייסדה וראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל

המכון למורשת בן-גוריון הוא מכון היסטורי לחינוך והוראה העוסק בהנחלת מורשתו של דוד בן-גוריון מייסדה וראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל. תחומי הליבה של המכון הם ממלכתיות, מנהיגות ברוח דוד בן-גוריון, חברת מופת, חלוציות, נגב וציונות. המכון כולל מרכז חינוכי ומיצג אורקולי במדרשת בן-גוריון, מוזיאון בצריף בן-גוריון שבשדה בוקר, ושלוחה בחיפה. מדריכי המכון פועלים בכל רחבי המדינה. המכון מפתח תוכניות לימודים לבתי ספר, עורך השתלמויות מורים ומקיים פעילויות חינוך, מסעות וסיורים לתלמידים; הוא מקיים תוכנית חינוכית רחבה לכוחות הביטחון (צה"ל, משטרת ישראל, שב"ס וכיבוי אש); ועורך פעילויות למבקרים מחו"ל ולקהל הרחב.

המכון למורשת בן-גוריון
BG inst logo.PNG
SDE-BOKER43.jpg
תאריך ההקמה 1976 עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג מכון מחקר עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מדרשת בן-גוריון, ישראלישראלישראל
קואורדינטות 30°50′55″N 34°46′55″E / 30.848611111111°N 34.781944444444°E / 30.848611111111; 34.781944444444
www.bgh.org.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בשנת 2018 החל המכון להפעיל חדרי בריחה לקבוצות ילדים ולמשפחות ויזם את הוצאתו לאור של ספר הילדים עץ במדבר מאת אבירמה גולן. בסוף שנת 2020 צפוי להיפתח פארק מנהיגות אתגרי שיפעיל המכון סמוך לצריף.

נכון לשנת 2020 יושב ראש מועצת המכון הוא עמוס ידלין ובראשו עומד איתן דוניץ.

היסטוריהעריכה

המכון למורשת בן-גוריון פועל מכח חוק דוד בן-גוריון משנת 1976, שקבע את הקמתם של שני מוסדות להנצחת זכרו ומורשתו של בן-גוריון, בהתאם לצוואתו: בית בן-גוריון בתל אביב והמכון למורשת בן-גוריון בנגב. החוק קבע כי על המכון לשמר את הצריף בו חי בן-גוריון ואת ספרייתו וכן להקים "ארכיון ומרכז למחקר, להוראה ולכינוסים". כדי לפקח על פעולתו הוקמה ועדה ציבורית וועד מנהל. בוועדה הציבורית חברים בין היתר נציגים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, יד דוד בן-גוריון וקיבוץ שדה בוקר. בראש הוועד המנהל עמד משך שנים רבות חיים ישראלי שהיה איש משרד הביטחון. בראש המכון עמד גרשון ריבלין שעסק במקביל בייסודה של המחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובעריכתם של יומני בן-גוריון[1]. סגנו והממונה על הקמת הארכיון היה ד"ר יגאל דוניץ ששימש כעוזרו של בן-גוריון בשנותיו האחרונות וחקר בעבודת הדוקטורט שלו את השפעתה של הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד העם על בן-גוריון. השניים הפכו את צריף בן-גוריון למוזיאון והקימו במבנה הספרייה של מדרשת בן-גוריון הצופה על אחוזת הקבר מרכז חינוכי, מרכז מחקר אקדמי וארכיון. בשנים הראשונות התמקדה עבודתו של המכון בריכוז כתביו של בן-גוריון על מנת ליצור מעין גרסה ישראלית של מוסד הספרייה הנשיאותית בארצות הברית. בהמשך הוקמה גם הוצאת ספרים אקדמית שפעלה להוצאה לאור של מחקרים העוסקים במדינת ישראל ובציונות. בשנת 1982 נחתמה אמנה בין המכון לבין אוניברסיטת בן-גוריון במסגרתה לקחה על עצמה האוניברסיטה את הפעילות המחקרית במכון. בשנים הבאות לבש המכון אופי כפול של מכון חינוכי ומכון מחקר והועסקו בו לצד אנשי חינוך גם כמה מחוקריה המרכזיים של ישראל והציונות שיסדו את התחום של לימודי ישראל. בין מנהלי המכון בתקופה זו: טוביה פרילינג, עופר שיף ופולה קבלו. בתהליך הדרגתי נפרד המכון למורשת ממכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות שהפך למוסד מחקר עצמאי הכולל תוכנית לתואר ראשון, תוכנית לתואר שני, מרכז ללימודי ישראל בו משתלמים דוקטורנטים ופוסט-דוקטרנטים והוצאת ספרים אקדמית. הארכיון נותר כיחידה משותפת לשני המכונים.

מבנה המכון הוקם ב-1965 על ידי האדריכלים יוחנן רטנר ומרדכי שושני, במטרה לשמש כבית שרד לבן-גוריון. אולם בן-גוריון סירב להתגורר בו והוא שימש כמשכנה של ספריית המדרשה[2][3]. אחרי מותו של בן-גוריון שימש המבנה לריכוז וקטלוג של ספרייתו ולהקמת הארכיון. לפי התכנון המוקדם אמור היה המכון לעבור למבנה חדש שנבנה בכניסה למדרשת בן-גוריון על ידי האדריכל משה ספדיה, אך לבסוף אכלס את הבניין מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. בראשית שנות האלפיים הורחב ושופץ הקומפלקס בתרומה של פדרו דונדיש. מבנה המכון הופיע על שטר של חמישים שקלים מאחורי דיוקנו של בן-גוריון.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משולם עד, מורשת ב"ג בשדה בוקר, דבר, 11 ביולי 1979
  2. ^ כהן, בצלאל, ומאיר, יצחק, בונים במדבר : 1963 - 2003: מהקמת מדרשת שדה-בוקר ועד הכרזת מדרשת בן-גוריון, מדרשת שדה בוקר, 2007, עמ' 12.
  3. ^ בטאון איגוד האדריכלים ומתכנני הערים, המכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר אריה שרון, אלדר שרון אדריכלים בקורת תכנון מדברי - אלי אילן (לוין אפשטיין) אדריכל, אא 4/5 מהדורה דצמבר 1983