ויקיפדיה

עוולת גרם הפרת חוזה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Yonidebot (שיחה | תרומות)
271,876 עריכות
מ בוט החלפות: דוגמה$1; ארצות הברית; מגפה; על ידי; לעתים;
שורה 15:
מערכת זו המסדירה את העולם החוזי קבועה בדיני החוזים. אולם, חשיבותו של הכלי החוזי הובילה לחקיקה נוספת, חיצונית ל[[חוק החוזים]], שתפקידה להוסיף לחוסנו של החוזה.
 
בעוד דיני החוזים מספקים הגנה פנימית על החוזה כלפי הצדדים המתקשרים בו, עוולה זו נועדה לספק הגנה חיצונית לחוזה, כלפי גורם זר שאינו צד לו. כלומר, לנפגע מהפרת חוזה שנגרמה ע"יעל ידי צד שלישי קיימת עילת תביעה חוזית נגד המפר אתו התקשר בחוזה, ועילת תביעה נזיקית כנגד הצד השלישי שגרם להפרה.
 
===ההתפתחות ההיסטורית של העוולה===
שורה 24:
Gye, שהיה בעליו של תיאטרון מתחרה, הציע ל-Wagner סכום כסף גדול יותר עבור שירותיה, ובכך גרם לה להפר את החוזה שכרתה עם Lumley. בית המשפט אפשר ל-Lumley לתבוע את Gye בגין עוולת "פיתוי עובד" שהייתה נהוגה באותם הימים. Lumley טען, ועמו הסכימו [[שופט|שופטי]] הרוב, כי ניתן לתבוע בגין עוולה זו גם בהתקשרויות בין פרטים ולא לצמצמה ל[[יחסי עובד-מעביד]] בלבד.
 
שופט המיעוט - Coleridge, טען כי מקורותיה של עילת "פיתוי עובד" נבעו ממחסור בכוח אדם שנגרם בעקבות [[המגיפההמגפה השחורה]], וניתן היה להתבסס על עילה זו רק במקרים שדנו ביחסי עובד-מעביד. הרחבת תחומי העילה למקרים העוסקים ביחסים חופשיים בין פרטים, תיצור לטענתו פתח לתביעות רבות שעלולות לשנות את פני העולם העסקי בניגוד לכוונתו המקורית של המחוקק. למרות דעת מיעוט זו, נותקה העוולה ממקורותיה הראשוניים, ותחולתה הורחבה גם למקרים העוסקים בחוזים בין פרטים.
 
על אף הרחבת העוולה לחוזים פרטיים, דרש בית המשפט כי החוזים שהופרו יעמדו בשלושת התנאים שנקבעו בפסק דין Lumley: חוזה אקסקלוסיבי, לשירות אישי ולזמן מוגדר. בנוסף, דרש בית המשפט מהתובע להוכיח כי הנתבע שגרם להפרת החוזה, ביצע זאת ע"יעל ידי פעולה ממשית של פיתוי הצד המפר. תנאים אלו הובילו לשימוש מצומצם מאוד בעוולה והערימו קשיים רבים לאלו שניסו להתבסס עליה.
 
פיתוח משמעותי נוסף ביסודות העוולה התבצע בפסק דין Bowen v. Hall שניתן בשנת [[1881]] וזכה לכינוי "הדוקטרינה המורחבת של Lumley". מקרה זה עסק בתעשיין לבנים שפיתה ושכנע עובד מוכשר שהועסק על ידי קבלן מתחרה להפר את חוזהו ולעבור לעבוד תחתיו.
 
דעתו של השופט Coleridge בפסק דין Lumley שמשה כבסיס להחלטתם של שופטי הרוב, שקבעו כי הדרישה לביצוע פעולת פיתוי ע"יעל ידי הנתבע, מהווה שריד ממקורות העוולה שצמחה בהקשר של יחסי עובד-מעביד. לדבריהם, דרישה זו איננה רלוונטית למגוון הרחב של החוזים עליו משתרעת העוולה כיום. לכן נקבע כי במקום דרישה זו, יש לבחון את היסוד הנפשי של הנתבע שגרם להפרת החוזה, ודי בכוונת זדון מצידו (malice) על מנת לגבש את העוולה.
 
שינוי זה הרחיב מאוד את האפשרות להשתמש בעוולה שכן לא נדרש להוכיח התנהגות מסוימת של הנתבע, אולם סוג החוזים עליהם חלה נשאר מצומצם בגלל שלושת התנאים שנקבעו בפסק דין Lumley.
שורה 40:
קביעות אלו ביטלו סופית את ההבחנה בין חוזה שירות אישי לחוזים אחרים ואפשרו להחיל את העוולה על כל סוגי החוזים. הצעד הנוסף, שבו קבע בית המשפט כי העוולה יכולה לחול גם על פגיעה בחוזים עתידיים, נבע מרצונם של השופטים להגן על האינטרס הכלכלי של הנפגע, גם אם אינטרס זה לא שוכלל לכדי חוזה. תפיסה זו לא אומצה בדין הישראלי, הדורש את קיומו של חוזה מחייב כדין כפי שנראה בהמשך. פסק דין Temperton שינה באופן משמעותי את יסודותיה של העוולה ויצר הגנה רחבה על צדדים המתקשרים בחוזה מפני גורמים חיצוניים.
 
בשנת [[1950]], בפסק הדין באורנפרוינד נגד דרזנר, דנו לראשונה בישראל שלושת השופטים - [[שמעון אגרנט|אגרנט]], [[יואל זוסמן|זוסמן]] וזהר בעוולה זו לעומק, ואימצו אותה לתוך הפסיקה הישראלית. הדיון נעשה לאור סעיף 32 ל[[פקודה (חיקוק)|פקודת]] הנזיקיים האזרחיים שנחקקה ע"יעל ידי המחוקק ה[[המנדט הבריטי|מנדטורי]] בשנת [[1944]]. הרחבה על פסק דין זה ניתן למצוא בפרק העוסק ביסוד [[#גרימת הפרתו|גרימת הפרתו]]. בשנת [[1968]] נקבעה עוולת גרם הפרת חוזה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התקפה גם בימינו. בהמשך נסקור את [[#יסודות הסעיף והתנאים הנדרשים לקיומו|יסודות הסעיף והתנאים הנדרשים לקיומו]] כפי שעולים מן הספרות והפסיקה.
 
===מקרים טיפוסיים שבהם עוסק המשפט ביישום הדוקטרינה===
שורה 61:
====קיומו של חוזה מחייב כדין====
היסוד הבסיסי לקיומה של העוולה הוא קיומו של חוזה מחייב כדין בין שני צדדים. חוזה נחשב למחייב כדין כאשר הוא עומד בכל הדרישות הקבועות בחוק ליצירת חוזה. לדוגמה, עליו להוות מיזוג של הצעה וקיבול לפי סעיף 1 לחוק החוזים. הצורך לספק הגנה רחבה ככל האפשר לחוזה בפרט ולחיובים בכלל, הוביל למגמה של הרחבת גבולות העוולה. הרחבה זו מתאפשרת באמצעות פרשנות רחבה יותר של היסוד, המהווה שער כניסה לביסוס העוולה. נבחן הרחבה זו בעזרת מספר דוגמאות:
*'''חוזה פסול''' - לכאורה, נראה כי עוולה זו לא תחול על חוזה בלתי חוקי לפי סעיף 30 לחוק החוזים, מכיוון שהוא אינו עומד בדרישות החוק הנדרשות ביסוד זה. אולם, לפי סעיף 31 לחוק החוזים, יכול ביהמ"ש לתת תוקף לחיוביים מסוימים בחוזה אם מצא לנכון לעשות זאת. למרות שהחיובים הופכים להיות מכוח דין (החלטת ביהמ"ש) ולא מכוח חוזה, תחול העוולה, שכן מטרת ההחלטה הייתה לתת תוקף לכוונת הצדדים. ניתן ללמוד מדוגמאמדוגמה זו כי העוולה יכולה להשתרע גם על חיובים מכוח דין, וגם במקרים בהם החוזה היה פסול.
*'''חוזה מותנה''' - צדדים לחוזה יכולים להתנות את תוקפו בהתקיימותו של תנאי מסוים, כגון הסכמתו של גורם שלישי (לפי סעיף 27(א) לחוק החוזים). רק במידה ותנאי זה יתקיים, יקבל החוזה תוקף ומכאן שמו - "תנאי מתלה". לכאורה, ניתן לחשוב כי עד להתקיימות התנאי אין לחוזה תוקף ולכן הצדדים רשאים לבצע הפרה. אולם, סעיף 27(ג) לחוק החוזים קובע כי כל צד יהיה זכאי לסעדים לשם מניעת הפרת החוזה גם טרם התקיימותו של התנאי המתלה, ובכך מקנה תוקף משפטי מחייב גם לחוזה מותנה. תוקף משפטי זה מאפשר את החלת העוולה גם על חוזים מותנים למרות שטרם הפכו למחייבים כדין והתנאי שבסיסם טרם קוים.
*'''משא ומתן לקראת כריתת חוזה''' - מסקירת הפסיקה עולה כי [[משא ומתן]] לקראת כריתת חוזה נמצא מחוץ לגבולות העוולה, וכי החלתה על שלב זה תרוקן את הדרישה לקיומו של חוזה מחייב כדין. אולם, צד למשא ומתן הפורש בשלב מאוחר שלא ב[[תום לב]], מפר את החובה המוטלת עליו מתוקף סעיף 12 לחוק החוזים המחייב את הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת גם בשלב המשא ומתן. לכן, יש הטוענים שצד זר הגורם לצד לחוזה להפר חובה זו, חושף עצמו לתביעה בגין עוולת גרם הפרת חוזה. פרשנות רחבה זו של העוולה מבטלת כמעט לגמרי את ההפרדה בין חיוב הנובע מחוזה לבין חיוב הנובע ממקור אחר. מבין שלוש הדוגמאות לעיל, דוגמה זו הינה המרחיקה לכת ביותר, מכיוון שהמשא ומתן טרם הגיע לקצו והחוזה טרם הבשיל. בפרק העוסק ב[[#מבט לעתיד לאור השינויים הרלוונטיים בהצעת הקודיפיקציה|היבטים רלוונטיים של הצעת הקודיפיקציה]] נראה כיצד המחוקק מאמץ פרשנות זו ומעגנה בחוק.
שורה 89:
לאחר ביסוסם של ארבעת היסודות הראשונים, יש להוכיח כי המתערב פעל ללא צידוק מספיק. יסוד זה שונה מהותית מארבעת קודמיו, אשר הגדרתם ברורה ומובנת. האמורפיות הקיימת בהגדרתו של היסוד יוצרת [[מושג שסתום]], המאפשר לביהמ"ש ליצוק לתוכו אינטרסים ושיקולי צדק אשר עשויים להשתנות בין מקרה למקרה. יסוד זה משמש למעשה כמנגנון הגנה פנימי של העוולה בו יכול הנתבע להשתמש. הרציונל שעומד בבסיסו, כפי שסוברת פנינה פרידמן, הינו שישנם אינטרסים בעלי ערך חברתי רב יותר מאשר הערך הטמון בהגנה על זכות חוזית. ניתן ללמוד על השיקולים שמנחים את ביהמ"ש בהכרעתו בין אינטרסים מתנגשים, מהתבוננות בדין האמריקאי. ה- [http://library.findlaw.com/1999/Jun/1/127691.html Restatements of torts] מונה שלושה צידוקים שניתן לחלקם לכאלה המתבססים על אינטרס עצמי ולכאלה המתבססים על אינטרס הזולת.
 
אינטרס עצמי כולל פעולות שעשה הנתבע על מנת להגן על גופו, [[רכוש|רכושו או קניינו]]. לדוגמאלדוגמה, אישה הנאבקת עם גנב המנסה לשדוד את תיקה, מבקשת עזרה משומר בנק הנמצא בסמוך אליה. שומר הבנק מפקיר את עמדתו ומגיע לעזרתה. נראה שבמידה ומנהל הבנק יתבע את האישה על כך שגרמה לשומר להפר את חוזהו ולהפקיר את עמדת השמירה, תעמוד לה הגנת הצידוק. המקרה עלול להסתבך במידה ובזמן שהשומר סייע לאישה נשדד הבנק ונגרם נזק. מכיוון שגבולות הגנת הצידוק אינם ברורים, ביהמ"ש ישתמש בשיקול דעתו על מנת לקבוע האם לחייב את האישה בגין הנזק שנגרם.
 
דוגמה נוספת לאינטרס עצמי עוסקת בהגנה על זכות חוזית. בפס"ד לינדסי נ' שיבר, קובע השופט [[חיים כהן]] כי במידה ונחתם חוזה בין אבי לרעות, הגורם לאבי להפר חוזה קודם עם אבישי, רשאי אבישי לגרום להפרת החוזה בין אבי לרעות ואף להיעזר בביהמ"ש על מנת לכפות את הפרתו. פס"ד זה מתבסס על הרציונל האומר כי בהתנגשות בין שתי זכויות חוזיות, הראשונה בזמן תגבור. רציונל זה תקף רק במידה ורעות ידעה על ההסכם בין אבי ואבישי ולא פעלה בתום לב. החוק מכיר גם במצבים בהם הזכות המאוחרת בזמן תגבור. לדוגמה, סעיף 9 לחוק המקרקעין (תשכ"ט-1969), קובע כי במידה ורעות לא ידעה מההסכם הראשון, פעלה בתום לב ורכשה את זכותה בתמורה, יכולה זכות זו לגבור על זכותו של אבישי וטענת הצידוק לגרימת הפרת החוזה תעמוד לזכותה של רעות.
 
בפסיקה האמריקאית ניתן לראות כי הנתבע זכאי להגן גם על אינטרסים כלכליים שלא שוכללו לכדי חוזה. דוגמאדוגמה לכך מצויה בפס"ד knopp, בו מדובר על יזם הצגות שגרם לפיטוריה של שחקנית מכיוון שחשש שזו עלולה לפגוע בהצלחת הצגה אותה יזם. ביהמ"ש קיבל את צידוקו של הנתבע שטען שעשה זאת על מנת להגן על השקעתו בהצגה.
 
אינטרס הזולת מתייחס לפעולות אותן עשה המתערב על מנת לשמור על עניינו של אדם אחר או על אינטרס ציבורי. אינטרסים אלה מעוגנים בסעיף 770 - "פעולה לטובת אדם אחר", ובסעיף 772 - "מתן עצה" שנמצאים ב- Restatements of torts. הרציונל העומד בבסיסם של אינטרסים אלו הינו שמניע לא אישי ובלתי אינטרסנטי, שכל כולו נבע מרצון לסייע לאדם אחר, ישמש כהגנה לנתבע. אולם, רציונל זה מתנגש עם האינטרס להגן על הזכות החוזית של הנפגע מהפרת החוזה ועם הקביעה כי לא נדרשת כוונת זדון מצד המתערב אלא רק ידיעה על היותו הגורם להפרת חוזה קיים. בשל התנגשות זו, מחיל ביהמ"ש את ההגנה בצמצום רב ודורש מהנתבע להוכיח קשר מיוחד של אחריות או חובה מוסרית בינו לבין מפר החוזה. דוגמאדוגמה לסוג אחד של קשר מיוחד, הינה קשר בין בני משפחה ובייחוד בין הורים לילדים. נראה שהורים שישכנעו את ילדם להפר חוזה שלפי הבנתם פוגע בו בצורה זו או אחרת, יוכלו להשתמש בהגנת הצידוק. דוגמאדוגמה נוספת לסוג לקשר כזה, הינה קשר בין בעל מקצוע ללקוח אשר מאופי טבעו עלול לגרום ללקוח להפר חוזה. לדוגמה, [[עורך דין]] המייעץ ללקוחו להפר חוזה שאינו מיטיב עם הלקוח. בפס"ד זיידנציג, קובע [[אליעזר גולדברג|השופט גולדברג]] כי מתן עילת תביעה נגד עורך דין, שכל רצונו היה לדאוג לאינטרס של לקוחו, תמנע ממנו לבצע את תפקידו כראוי ותפגע ביחסי האמון בינו לבין לקוחותיו. על כן, יש להעניק לו את הגנת הצידוק שבסעיף 62. <br /> חובה זו של בעל מקצוע, עשויה לשמש לו להגנה במישור נוסף. לדוגמה, פסיכולוג שלקוחו מספר לו כי הוא עומד לפגוע במנהל שלו. במידה והפסיכולוג מחליט שנוצר איום ממשי על אותו המנהל, קמה לו החובה להזהירו. פעולה זו עלולה לגרום לפיטוריו של המטופל. במידה והמטופל יחליט לתבוע את הפסיכולוג על גרימת הפרת חוזה עבודתו, נראה שהגנת הצידוק תעמוד לו מכיוון שהאינטרס הציבורי להגן על חייו של אותו מנהל חשוב יותר מהאינטרס להגן על זכותו החוזית של המטופל ועל זכותו לשמירת סודיות.
 
דוגמה נוספת, העוסקת בצידוק על רקע מוסרי, ניתן ללמוד מפס"ד Brimelow שדן ב[[איגוד מקצועי]] של שחקנים שהתערב בתנאי החוזה בין בעל אולם למנהל מקהלה, מכיוון ששכרן של נערות המקהלה היה כה נמוך עד שנאלצו לעסוק בזנות. ביהמ"ש קבע כי טענת הצידוק של הארגון מוצדקת, שכן פעילותו נעשתה על מנת להגן על המוסר הציבורי.
שורה 101:
לסיכום, למרות האמורפיות שבעילות הצידוק, נראה שהגנה על מתערב לצורך אינטרס אישי תהיה מוצדקת כאשר פעולתו נועדה להגן על זכות שלו, העדיפה או מקבילה לזכות שגרם להפרתה. לגבי מתערב שפעל להגנת הזולת, נראה שביהמ"ש יספק הגנה למי שמקיים קשר של אחריות ל[[רווחה|רווחתו]] הכלכלית, המוסרית או הגופנית של הזולת.
 
הפסיקה בישראל בנושא הצידוק אינה מפותחת ובחינתו של יסוד זה נעשתה בעיקר על פי החוק והפסיקה בארה"בבארצות הברית ובאנגליה והספרות הישראלית בתחום.
 
===סעדים ופיצויים===
הוכחת [[#יסודות הסעיף והתנאים הנדרשים לקיומו|חמשת היסודות לעיל]] מספיקה לגיבוש העוולה. אולם, על מנת שהנפגע יוכל להיפרע פיצויים מהמעוול, עליו להוכיח כי נגרם לו נזק ממוני מהפרת החוזה. נזק זה מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין כ"הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים". לעיתיםלעתים, הוכחתו של נזק ממוני עלולה להיות מסובכת, שכן קשה לכמת לסכום מדויק נזקים שנגרמו מהפרתו של חוזה. בפס"ד תעשיית שעם "דוד" ושות' בע"מ נ' אלרועי, דובר על עובד מומחה שעזב מפעל אחד לטובת מפעל מתחרה. המפעל הנעזב תבע את המפעל המתחרה, על כך שגרם להפרת החוזה בינו לבין העובד המומחה. התובע, שהתקשה לכמת את הנזק שנגרם מעזיבת העובד לסכום מדויק, נתן לביהמ"ש הערכה כללית של הנזק. ביהמ"ש קיבל את ההערכה, וקבע שעל תובע מוטלת אך החובה לספק נתונים שמהם ניתן להסיק כי נגרם נזק רכושי ובאמצעותם ניתן להעריך את הנזק. קביעה זו מקלה עם התובע שאיננו נדרש להוכיח את הנזק הממשי שנגרם אלא את הנתונים המעידים על אפשרות גרימתו. בנוסף, הוא אינו חייב לנקוב בסכום הכסף המדויק שאיבד בעקבות הנזק, אלא לספק נתונים שבעזרתם ניתן יהיה לבצע הערכה שלו.
 
מהרציונלים המנחים את דיני החוזים ודיני הנזיקין (למשל סעיף 77(ב)(ג) לפקודת הנזיקין), ניתן ללמוד כי אחד הכללים במתן פיצויים הוא שהנפגע לא יזכה לפיצוי כפול על הנזק שנגרם לו מההפרה. כלומר, במידה ולנפגע מהפרת החוזה נגרם נזק של 100 שקל, הוא איננו יכול לקבל 100 שקל מהצד שהפר את החוזה ו-100 שקל נוספים מהצד שגרם להפרה. המשמעות הנובעת מכלל זה היא שהנפגע יוכל לקבל פיצוי בגובה הנזק שנגרם לו משני החייבים ביחד או מאחד מהם. בערך זה לא נדון במערכת הכללים לפיה מחלקים את האחריות בין החייבים אך נעמוד על היתרונות שעוולת גרם הפרת חוזה מקנה לנפגע בהקשר זה.
 
יתרון ראשון הוא שהעוולה מאפשרת לנפגע לגבות את הפיצוי המגיע לו מנתבע נוסף. פרופ' [[נילי כהן]] משווה את הנתבע הנוסף ל[[ערבות|ערב]]. כלומר, במידה ולמפר החוזה לא יהיו האמצעים לפצות את הנפגע אזי יוכל הנפגע להיפרע מגורם ההפרה. יתרון שני ניתן ללמוד מהדוגמאמהדוגמה שבפס"ד חסיד בו דנו בסקירת היסוד [[#גרימת הפרתו|גרימת הפרתו]]. החוזה בפס"ד זה החיל תנייה שפטרה את הצד שהפר את החוזה ממתן פיצויים לנפגע. כפי שראינו לעיל, ביהמ"ש קבע שתנית פטור זו איננה חלה על גורם ההפרה, והנפגע יוכל להיפרע ממנו. ללא קיומה של העוולה, הנפגע במקרה זה היה נותר ללא פיצוי. יתרון נוסף הצומח בהקשר זה, הוא שבמידה והצדדים לחוזה קבעו סכום פיצויים מוסכם אך נזקו של הנפגע היה גדול ממנו, הוא יוכל להיפרע מגורם ההפרה. זאת מכיוון שכשם שגורם ההפרה אינו נהנה מתנית הפטור, כך גם לא יוכל להסתמך על הסכום המוסכם שנקבע בין הצדדים לחוזה.
 
סעד נוסף שיכול הנפגע לדרוש ואינו תלוי בקיומו של נזק ממוני הוא "ציווי", שבו מורה ביהמ"ש למתערב להימנע מגרימת העוולה. לדוגמאלדוגמה, בפס"ד דרזנר שהוזכר לעיל ( בסקירת היסוד [[#גרימת הפרתו|גרימת הפרתו]]), ציווה ביהמ"ש על רוכש המרתף להימנע מהפעלת המכונות המרעישות שגרמו להפרת החוזה בין הקבלנים לשאר הקונים.
 
הדין הישראלי מבכר את תרופת ה[[חוזה#אכיפה|אכיפה]] וקובע אותה כסעד ראשוני לנפגע מהפרת חוזה (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות)). ישנם מקרים בהם ישמש הציווי כפעולה משלימה לביצוע האכיפה. לדוגמה, ב[[#הפרתו של החוזה|יסוד ההפרה]] שנדון לעיל, עסקנו בדוגמת ההפרה הצפויה בה מוכר שהתחייב להעביר נכס לקונה בתאריך מסוים, מכר אותו לקונה אחר טרם ההעברה. על מנת לאפשר את קיומו של חוזה המכר הראשון, יצווה ביהמ"ש על הקונה המאוחר (גורם ההפרה) להשיב את הנכס למוכר, ולאחר מכן יאכוף את חוזה המכר הראשון על המוכר (מפר החוזה).
שורה 122:
 
===פסיקת בתי משפט מחוזיים===
מסקירת פסקי הדין שניתנו בבתי המשפט המחוזיים, מצטיירת פסיקה שמרנית שאינה ששה לחרוג מתחומיהם המסורתיים של חמשת היסודות, לצד צמיחתה של מגמה השואפת להרחיב את גבולות העוולה. הפסיקה השמרנית, מתאפיינת בדרישה מקדמית מצרה המחייבת הוכחה של הפרת חוזה ולא מסתפקת בהפרתו של חיוב, כפי שמציעה הגישה המרחיבה. מאידך, ניתן להבחין בניסיון להגמיש את ההגדרות הנוקשות, כגון פירוש היסוד הנפשי "ביודעין" כידיעה כללית על קיומו של חוזה ולא כהכרתו על פרטיו. נדגים מגמות אלו ע"יעל ידי מספר פסקי דין:
*בפסק דין לנקסטר נ' כל פרפיום טוענות התובעות העוסקות בייצור בשמים בקבוצת לנקסטר, כי הנתבעות, העוסקות ביבוא ובמכירה של בשמים, מייבאות לישראל ומוכרות בשמים מהסוג אותו מייצרות התובעות, שלא כדין. השופטת קרת מאיר התבססה בהכרעתה על גישתה של השופטת בן-פורת בפס"ד חסיד וקבעה שעל מנת לעמוד בדרישתו של היסוד "ביודעין", הנתבע אינו חייב לדעת על קיומו הממשי של חוזה ספציפי, ודי בכך שהנתבעות הכירו היטב את כללי המסחר בעולם הבשמים, על מנת להכריע שהיה עליהם לדעת כי פעולותיהם יגרמו להפרת החוזה של התובעות.
*בפסק דין טרבלסי נ' משכירי נכסים, מבקשים נאמניה של חברת קלאב מרקט מבית המשפט להצהיר על בטלות גורפת של הסכמי שכירות חדשים שנערכו בין משכירי סניפיה של הרשת לבין צדדי ג', ובעיקר רשת הריבוע הכחול. [[ורדה אלשיך|השופטת אלשיך]] קבעה שאין בקיומו של חוזה העומד לפוג בכדי למנוע מהצדדים את היכולת להתקשר בחוזים חדשים שייכנסו לתוקף מרגע סיומו של החוזה הקודם. הצד ששכנע את המשכירים להשכיר לו את הנכס בתום תקופת השכירות של חברת קלאב מרקט, לא גרם להפרה של חוזה קיים אלא מנע בדרך מקובלת את האפשרות להאריך חוזה שעמד להסתיים. לא ניתן לגבש במקרה זה את עוולת גרם הפרת חוזה שכן התנאי הראשון- קיום חוזה תקף כדין, כלל לא התקיים. הכרעה זו מלמדת כי ביהמ"ש אינו מוכן להעניק סעד בשל פגיעה באינטרס ההסתמכות או הציפיות של צד, לגבי חוזה עתידי שטרם הבשיל.
שורה 139:
:"הפרת חיוב הוא גרימה ביודעין וללא הצדק סביר, לכך שאדם לא יקיים את חיובו כלפי אדם שלישי."
 
המגמה הברורה שנסתמנה בפסקי הדין ובכתבי מלומדים להרחבת השתרעות העוולה, מוצאת עוגן חוקי ב[[תזכיר חוק דיני ממונות]]. ביכורו של החיוב החוזי לעומת חיובים אחרים מתבטל, והמציאות החדשה היא שגם נפגעים שחיוביהם לא הבשילו לכדי חוזה יוכלו ליהנות מהגנת העוולה. הרציונל העומד בבסיסו של שינוי זה, הוא שלחיוב החוזי אין יתרונות ממשיים אל מול חיובים אחרים ולכן אין לספק לו הגנה נזיקית מיוחדת שלא תחול על שאר החיובים. בעבר, במאות ה-18 וה-19, החוק וביהמ"ש קידשו את [[חופש החוזים]] ונמנעו באופן הדוק מלהתערב ברצונותיהם של צדדים לחוזה. מגמה זו הגיעה לשיאה ב[[פרשת לוכנר]]. ביהמ"ש העליון בארה"בבארצות הברית ביטל חוק שאסר על הגבלת שעות העבודה של ילדים ל-60 שעות שבועיות, בטענה שלצדדים יש את החופש לקבוע מספר שעות עבודה גבוה ככל שירצו, גם אם אחד הצדדים הוא ילד בן 14. פרשה זו מביעה יותר מכל את האנומליה שבקידוש חופש חוזים מוחלט, ומהווה את נקודת השינוי בתפיסה החברתית. הדין בימינו מאפשר לביהמ"ש שיקול דעת נרחב בהתערבות בתנאיו של חוזה, משינויו ועד ביטולו (ראו סעיפים 30, 31 לחוק החוזים (חלק כללי)). שינוי זה בתפיסת חשיבותו של החוזה הוביל לפגיעה במעמדם של החיובים החוזיים, שכן ביהמ"ש רשאי לבטלם או להוסיף עליהם חיובים מכוח דין המחייבים את הצדדים. מגמה זו הובילה לכך שהחיוב החוזי איבד את יתרונו על פני חיובים אחרים ותזכיר חוק דיני ממונות מאפשר את ההגנה שבעוולה על כל חיוב, ללא הצורך בקיומו של חוזה תקף כדין בין שני צדדים.
 
קבלתו של תזכיר חוק דיני ממונות תשנה באופן מהותי את פניה של עוולה זו, בעוד הסעיף הראשון הדורש את קיומו של חוזה ייהפך לדרישת קיומו של חיוב. עולם החיובים, גדול לאין שיעור מעולם החוזים, והשימוש בעוולה יתרחב למחוזות חדשים, שמתוקף הגדרתם כמעט שאינם מוגבלים. חיוב שאינו חוזי יכול לנבוע ממקורות רבים נוספים כגון חיוב מכוח חוק או חיוב מכוח החלטת ביהמ"ש. בבחינת היסוד [[#קיומו של חוזה מחייב כדין|חוזה מחייב כדין]] לעיל, דנו במקרה בו צד חיצוני גרם להפסקתו של משא ומתן מתקדם בין שני צדדים. לפי הדין הנוכחי, במידה והפסקת המשא ומתן נעשתה שלא בתום לב, רשאי הצד הנפגע לתבוע סעדים מהצד השני (על פי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי)), אולם הוא אינו יכול לתבוע את המתערב שגרם להפסקת המו"מ מכיוון שטרם שוכלל חוזה מחייב כדין. לפי תזכיר חוק דיני ממונות, תתאפשר תביעת המתערב בגין עוולת גרם הפרת חיוב, מכיוון שזה גרם להפרת החיוב לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן, הנובע מכוח חוק.
שורה 154:
עוולת גרם הפרת חוזה אינה הכלי היחיד המצוי בדין הישראלי המגן מפני התערבותו של צד שלישי. סעיף 9 לחוק המקרקעין קובע כי כאשר בעל מקרקעין התחייב לבצע עסקה, וטרם השלמתה התחייב לבצע עסקה נוגדת באותו הנכס, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה. גם סעיף 12 לחוק המיטלטלין קובע עקרון דומה, כי כאשר אדם התחייב להעביר זכות או בעלות במיטלטלין לשני קונים שונים, זכותו של הראשון תגבר. סעיפים אלו מעידים כי המחוקק מעדיף ליצור מסגרת יציבה ובטוחה לאלו המחליטים להתקשר בקשר משפטי, על מנת לעודד צדדים לחוזה למקסם את האינטרסים הכלכליים שלהם מבלי לפחד שהצד השני יפר את התחייבותו כאשר תופיע בפניו הצעה מפתה יותר. פחד מפני התקשרות משפטית היה מצמצם את מספר העסקות המבוצעות ומקטין את מספר הנכסים המוצעים למכירה או השכרה. מכאן ששכרה של ההפרה היעילה ייצא בהפסדה.
 
יש לזכור כי החוק שמגן על החוזה הראשון שנחתם, יוצר נקודת פתיחה ממנה יוכלו הצדדים להמשיך במשא ומתן לקידום האינטרסים שלהם. כלומר, צד שגרם להפרת חוזה ע"יעל ידי קניית נכס שנמכר לאדם אחר, יכול היה להגשים את אותו האינטרס ע"יעל ידי הצעת הסכום הגבוה יותר, לבעל הנכס החדש. במידה והבעלים החדש אכן מעריך את הנכס פחות מהקונה המאוחר, הרי שהוא יהיה מוכן למכור את הנכס במחיר המוצע לו, וכך יימנעו הצדדים ממצב בו נגרמת הפרת חוזה. במידה והבעלים החדש יסרב, הרי שהוא מעריך את הנכס יותר מהקונה המאוחר, ובמידה והייתה מתאפשרת גרימת הפרה היא לא הייתה עומדת בהגדרה של הפרה יעילה, שכן הנפגע מעריך את הנכס יותר מאשר הקונה החדש.
 
==רשימה ביבליוגרפית==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/עוולת_גרם_הפרת_חוזה"