סוד מסחרי – הבדלי גרסאות

ב[[ישראל]] עוסק פרק ב' של [[חוק עוולות מסחריות]], התשנ"ט-1999, בהגנה מפני [[גזל סוד מסחרי]].

ההגנה על סוד מסחרי יכולה לפקוע כאשר המידע הפך לנחלת הכלל. מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי". כאשר מדובר בסוד מסחרי מדובר בדרך כלל במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק. בפרשת [[צ'ק פוינט]]<ref>ע"ע 164/99 '''דן פרומר, צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ נ' רדגארד בע"מ''', ניתן ביום 4.6.99</ref> נקבע כי מידע שאיננו ממודר המופץ לכלל העובדים בחברה, כמו מידע שניתן לגלות אודות חברה באמצעים המודרניים הקיימים דוגמת ה[[אינטרנט|אינטרנט]] - כל אלה אינם בגדר "סוד מסחרי". מכאן כי חשיפת המידע לציבור (לעתים אף שלא ברצון הבעלים) תשלול את סודיות הסוד. עצם החשיפה עשויה להקנות לבעלים עילה נגד מפרסם המידע, אך צד שלישי שאינו קשור יוכל לעשות שימוש בסוד בלא להיות חשוף לתביעה. הסוד המסחרי אינו מגן על המידע כלפי כל צד שלישי, אלא רק אם יש חובה חוקית, חוזית או אחרת בין בעל הסוד למשתמש בו. ניתן להטיל אחריות על צדדים שלישיים גם אם פעלו ב[[תום לב]]. בפרשת עלית נגד סרנגה<ref>ע"א 2600/93 '''עלית נ' סרנגה'''</ref> נקבע כי עצם שיווק המוצר אינו הופך את הליך יצורו לנחלת כלל.