חקיקה למפרע – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
דוגמה
מ חרטה
שורה 1:
'''חקיקה למפרע''' היא [[חקיקה]] שתחילת תוקפה נקבעה למועד שקדם להשלמתה. זאת, בניגוד לעיקרון הבסיסי לפיו נורמות חדשות שקובע המחוקק הן צופות פני עתיד. עיקרון זה נובע מאחד הכללים הבסיסיים של [[עקרון החוקיות]], לפיו אין עונשין אלא אם מזהירין. לפיכך, ברירת המחדל היא כי [[חוק]] אינו חל למפרע, אלא אם כן נקבע בו במפורש אחרת. ייתכנו שני סוגים של חקיקה למפרע: חקיקה רטרואקטיבית, שמשנה את המצב החוקי למפרע, וחקיקה רטרוספקטיבית, שאינה משנה את המצב החוקי למפרע, אך היא משנה את תוצאותיהן של פעולות שנעשו בעבר. חוק רטרוספקטיבי, שבא לתת תוקף חוקי למעשים חסרי תוקף כזה שנעשו בעבר נקרא '''חוק תשריר'''.
 
חקיקה רטרואקטיבית נחשבת קיצונית יותר מחקיקה רטרוספקטיבית, שכן משמעותה היא שאדם נהג בהתאם למצב חוקי מסוים, ובדיעבד התברר שהמצב החוקי היה שונה. עם זאת, ייתכנו גם מקרים שבהם האינטרס הציבורי יצדיק חקיקה מסוג זה. דוגמה בולטת לכך היא ה[[חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם]]. חוק זה נחקק ב-[[1950]], ותחולתו היא לגבי פשעים שהתרחשו בתקופת [[גרמניה הנאצית|השלטון הנאצי]], בין [[1933]] ל-[[1945]].
שורה 13:
 
במקרה אחר, עתר מועמד לראשות [[עיריית ירושלים]] ל[[בית משפט לעניינים מינהליים|בית המשפט לעניינים מינהליים]], בדרישה להורות ל[[ועדת הבחירות המרכזית|מנהל הבחירות]] לאפשר לו להתמודד ב[[הבחירות לרשויות המקומיות בישראל|בחירות]] חרף העובדה שריצה עונש של [[מאסר]] בפועל. אותו מועמד סיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו 6 שנים ו-3 חודשים לפני הבחירות. בעת שהחל לרצות את עונשו קבע חוק הרשויות המקומיות (בחירות) כי אדם שריצה עונש מאסר יוכל להתמודד בבחירות רק 6 שנים לאחר סיום ריצוי עונש המאסר. במהלך מאסרו שונה החוק, ו[[תקופת צינון|תקופת הצינון]] עלתה ל-7 שנים. העותר טען כי מדובר בהוראה שפגעה למפרע בזכותו להיבחר. בית המשפט דחה את טענותיו, וקבע שאין מדובר בהוראה עונשית, כי אם בקביעת תנאי כשירות, שנקודת הזמן הקובעת לגביו היא מועד ביצוע העבירה ולא מועד מתן גזר הדין.‏‏<ref>‏עת"מ (י-ם) 8774/08‏ '''אריה דרעי נ' מנהל הבחירות לעיריית ירושלים''' (טרם פורסם)</ref>
 
חוק רטרוספקטיבי, שבא לתת תוקף חוקי למעשים חסרי תוקף כזה שנעשו בעבר נקרא '''חוק תשריר'''. בעקבות פסק דין של [[בית המשפט העליון]]‏‏<ref>‏ע"א 474/89 ד"ר עודד קריב נ' רשות השידור, פ"ד מו(3) 374.‏</ref>, שבו נפסק כי סכום [[אגרת הרדיו והטלוויזיה]] שגבתה [[רשות השידור]] מתושבי המדינה היה מופרז, במשך שנים אחדות, נתבקש שרשות השידור תחזיר לציבור את הסכומים המופרזים שגבתה. כדי להימנע מכך נתקבל בכנסת חוק רשות השידור (אישור תקפן של אגרות רדיו וטלויזיה), התשנ"ג-1992{{כ}}‏‏<ref>‏ה"ח התשנ"ב 2142 מיום 9.9.92, ס"ח 1403 מיום 28.10.92.‏</ref>. חוק תשריר זה, שהוצע על-ידי הממשלה, נתן תוקף למפרע, משנת 1985 עד שנת 1992, לגובה האגרה כפי שנגבה בפועל.
 
==לקריאה נוספת==