שליח עושה שליח

שליח עושה שליח הוא כלל בהלכות שליחות לפיו שליח רשאי למנות שליח אחר שיבצע את השליחות במקומו. זאת, בהנחה שהשולח אינו מקפיד על כך שדווקא השליח שמינה יבצע את השליחות. כלל זה שנוי במחלוקת וקיימים לו סייגים רבים.

רקע

באופן עקרוני ההלכה קובעת ש"שלוחו של אדם - כמותו", ובתחומים מסוימים פעולתו של שליח נחשבת כפעולתו של השולח. הדבר איננו מובן מאליו, וחז"ל למדו זאת מפסוקים מיוחדים במקרא. זאת, בתנאי שהשליח אכן רצוי לשולח והוא עושה את מעשיו בהתאם למה שנתבקש. אם חרג מן הסמכות שהוענקה לו - אינו נחשב לשליח, ואין למעשיו תוקף מחייב מבחינת השולח.

השאלה האם שליח עושה שליח נדונה משני היבטים: עקרוני - האם הדין "שלוחו של אדם כמותו" מורחב גם לשליח שני, ויש תוקף למעשיו בשם זה ששילח את משלחו. ומעשי - האם בהערכת כוונותיו של השולח יש להניח שבאופן סתמי הוא מרשה לשליח הראשון למנות שליח שני במקומו, או שאין להניח כך ללא הסכמה מפורשת של השולח.

בתלמודתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"א, עמוד ב' מופיעה ברייתא ובה דרשה מן המקראששליח רשאי לעשות שליח. דרשה זו עוסקת בהיבט העקרוני, ומחדשת שגם שליח שני יכול להחשב כ"שלוחו של אדם כמותו". אולם אין בדרשה זו אמירה ברורה לגבי ההיבט המעשי, ויתכן שהדרשה עוסקת רק במקרה שהשולח הרשה במפורש לשליח למנות לו מחליף.

הדיון התלמודי עוסק בשני ההיבטים הללו: באלו מקרים קיימת סמכות עקרונית של השליח למנות שליח, ובאלו מצבים קיימת הנחה מעשית שהשולח אכן מסכים לדבר.

במשנת התנאים

במשנה במסכת גיטין נאמר:משנה, מסכת גיטין, פרק ג', משנה ה'

המביא גט... וחלה - הרי זה משלחו ביד אחר. ואם אמר לו: טול לי הימנה חפץ פלוני - לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.

המשנה מבחינה, אפוא, בין שליח להבאת גט, שרשאי למנות שליח במקומו, לבין שליח לקבלת חפץ: במקרה הראשון אנו מניחים שלשולח לא אכפת מי יביא את הגט, ואילו במקרה השני יתכן שהשולח סומך רק על זה שמינה.

בתוספתא נחלקו תנאים בשאלה זו:

המביא גט... שליח עושה שליח. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין שליח עושה שליח בגיטין.

האמורא רב כהנא דייק מלשון המשנה "וחלה", שדווקא כאשר השליח אנוס שלא לבצע את שליחותו הוא רשאי למנות שליח תחתיו. על פי זה התלמוד מתלבט בשאלה האם המחלוקת בתוספתא עוסקת בשליח שחלה, ואפילו במקרה זה סובר רבן שמעון בן גמליאל שאינו יכול למנות שליח אחר, והמשנה חולקת עליו; או שבשליח שחלה מודה רשב"ג שניתן למנות שליח אחר, והמשנה סוברת כדעתו. 

- מחלוקת הראשונים על הכרעת ההלכה בין האפשרויות שבגמרא

במשנה אחרת במסכת גיטין נאמר:משנה, מסכת גיטין, פרק ו', משנה ז'

אמר לשניים: 'תנו גט לאשתי' או לשלושה: 'כתבו גט ותנו לאשתי' - הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר לשלושה: 'תנו גט לאשתי' - הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין.

- הגמרא: "מילי לא מימסרן לשליח" ופירושה

בנבחרי ציבור

שו"ת הריב"ש סימן רכח

אע"ג דבעלמא שליח עושה שליח, היכא דליכא קפידא, בנדון זה נראה שהנאמנים והב"ד, שהם שלוחי הקהל לעשות ברירת השלשים, לא היו יכולין למנות אחרים תחתיהם לעשות הברירה ההיא, כיון שלא פורש כן ביכולת הנתון להם. לפי שיש קפידא גדולה בדבר זה, שהרי בברירת השלשים תלוי כל עניני הקהל, וצריכין הבוררין אותם לדקדק הרבה באומד הדעת ובמחשבה, שיהיו אנשים חכמים ונבונים ויודעים בעניני הקהל במשפטיהם והנהגותיהם ותקנותיהם, אוהבי צדק ורודפי שלום, ושיתפייסו מהם רוב הקהל. ואין ספק שיש קפידא בדבר זה מי יהיו הבוררים; ולזה נבררו הנאמנים והב"ד שבכל זמן וזמן, מכח חותם אדונינו המלך יר"ה, ומכח תקנת הקהל על החותם ההוא, שיעשו הם בברירת השלשים. באשר מנוי הנאמנות ומנוי הב"ד הם המנויין החשובים שבקהל, והמתמנים בהם הם תמיד מגדולי הקהל. גם דרך הקהל לדקדק יותר, במנויים שיהיו חשובין, מן הנהוג, כשיפול שבזמן מנויים תתחדש ברירת השלשים. ואחרי שיש קפידא לקהל באנשים הבוררים, שיהיו חשובים ומעולים, א"כ אין כונת הקהל שהבוררים אותם יהיו יכולין למנות אחרים תחתיהם, ואפילו יהיו כמותם בחכמה ובמנין. א"צ לומר בנדון זה, שהבוררים היו שמנה, ומנו תחתיהם פחות מן השעור ההוא. וגם שלא היו רק שנים, וא"א להמצא בהם רוב, ובקפיטול מזכיר שתעשה ע"פ רוב דעות, ולכל הפחות לקיים זה הלשון היו צריכין שלשה למשא ולמתן, כדי שיגמר בשנים. ובר מן דין, אפי' לא היה קפידא בדבר, אפי' הכי אין יכולין למנות אחרים תחתיהם, כיון שלא פורש בכח הנתן להם. לפי שנתינת רשות לנאמנים ולב"ד לעשות ברירת השלשים מילי נינהו, ומילי לא מימסרן לשליח.

- תשב"ץ - ההבדל בין דאורייתא לדרבנן