תנ"ך

קובץ ספרי נבואה, מכונים ביהדות "התורה שבכתב" ובנצרות "הברית הישנה"
(הופנה מהדף מקרא)
Disambig RTL.svg המונח "מקרא" מפנה לכאן. לערך העוסק בחטיבה הראשונה של התנ"ך ("תורה"), ראו תורה.

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או המקרא הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרות היהודית, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבהם הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

דף המכיל קטע מספר צפניה (א' ח' עד ב' י"ג) מתוך כתר ארם צובא - מכתבי-היד החשובים והמדויקים ביותר של התנ"ך

עיינו גם בפורטל

P Bible.png

פורטל התנ"ך הוא שער לכל הנושאים בתנ"ך והקשורים אליו. הפורטל עוסק בספרי התורה, הנביאים והכתובים, בפרשנות המקרא, ובסיפורים ובאישים המופיעים בתנ"ך. כמו כן, עוסק הפורטל בנוסחים ובתרגומים השונים לתנ"ך, ועוד.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות, הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). זהו החלק הראשון בביבליה הנוצרית, שהיא סדרת הספרים בעלת התפוצה הגדולה ביותר בתולדות האנושות והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר. עקב זאת, התנ"ך השפיע בצורה עצומה על התרבות והיצירה האנושית. מספר רב של יצירות אמנות מספרות דרך פיסול ועד ציור ומוזיקה, מהמופתיות בהיסטוריה האנושית נוצרו בהשפעתו והשראתו. בדת האסלאם, התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות ממנו בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

שמות התנ"ךעריכה

  ערכים מורחבים – תורה, נביאים, כתובים

המילה תנ"ך מייצגת בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. שני החלקים האחרונים שלו, נביאים וכתובים ידועים בראשי התיבות נ"ך. לעיתים מכונה התנ"ך בשמות אחרים כגון: "ספר הספרים", "ספרים", "כתבי הקודש", "כ"ד הספרים" (משום שיש בו 24 ספרים, ובגימטריה כ"ד). בלשון חז"ל התנ"ך נקרא "מקרא", כמו שכתוב בפרקי אבות: "בן חמש למקרא".[1] כך גם בתיאור בקיאותו הרבה של רבן יוחנן בן זכאי נאמר שהוא היה בקי, בין השאר, במקרא.[2]

  • תורה: בתנ"ך עצמו מופיעים שמות שונים לציון הספרים המקודשים, כגון: "תורה", "תורת-אלהים", "ספר הברית", ובימי עזרא ונחמיה "ספר תורת משה אשר צווה ה' את ישראל". בשמות אלו הכוונה בעיקר לכתבי התנ"ך המוקדמים יותר שלפי המסורה "נתחברו על ידי משה מפי הגבורה" המקובצים בשם "תורה".
  • נביאים: כתבי התנ"ך המאוחרים יותר, הם ה"נביאים", שנקראו בזמן הקדמונים והתלמוד "דברי קבלה" כלומר ספרים שתוכנם התקבל מאלוהים באמצעות רוח הקודש.[3] מקובל להבחין בין ספרי נביאים ראשונים לספרי נביאים אחרונים. בראשונים מסופרת ההיסטוריוגרפיה המקראית של עם ישראל בתקופה שבין מות משה לחורבן בית ראשון על ידי ממלכת בבל, ובאחרונים מובאים דברי נבואה, ובכללם תוכחות ונחמות, של הנביאים מזמן הבית הראשון, גלות בבל ויסוד הבית השני.
  • כתובים: הקובץ השלישי, האחרון מבין הקבצים שנקבעו כחלק מהתנ"ך, מכיל תכנים לימודיים: "ספרי חכמה", שירים וקינות מסוגים שונים ומתקופות שונות, וגם דברי ימי העם (תיעודים היסטוריים) וחזון לאחרית הימים (דברי הימים, דניאל, ועוד). משלי, שיר השירים וקהלת לא נחשבו כחלק מכתבי הקודש, עד שהתפרשו על ידי אנשי כנסת הגדולה[4]. בתלמוד מופיעים הספרים לראשונה כקבוצה מסודרת בשם שנשאר עד היום "כתובים"[דרוש מקור].

תוכן התנ"ךעריכה

 
יעקב נאבק עם המלאך ומקבל את השם "ישראל".

אסופה ספרותית רחבת יריעה זו כוללת, בין השאר, סיפורים הנראים כמיתיים. לחלק מהסיפורים האלה יש מקבילות במיתוסים של עמים קדומים במצרים ובמסופוטמיה ולפיכך יש חוקרים הרואים בהם פולמוס עם דתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום.

חומשי התורה וספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים) מציגים סיפור שבמבט שטחי נראה כהיסטורי רציף במסגרת ציר זמן מקראי סדור, כשבאופן כללי כל ספר מתחיל את הסיפור מהמקום שהספר הקודם מסתיים. עם זאת, אחת מההנחות הרווחות היא כי אין לקרוא את התנ"ך כמקור היסטורי לתולדות עם ישראל[5] או כמקור היסטורי בכלל,[דרוש מקור] עובדה שאף חז"ל נתנו את הדעת עליה בקביעתם כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". ההסבר העומד מאחורי זה על פי שיטת חז"ל, הוא שבעצם התורה מסודרת על פי שיקולים ספרותיים והחוויה של הלומד, ופחות על פי שיקולים של תיאור ההיסטוריה באופן מדויק. המטרה המרכזית של התורה היא הנחלת הערכים ולא העברת המידע ההיסטורי.

חלק ניכר מהתנ"ך מדבר על הקשר המיוחד שבין אלוהים לעם ישראל ועל היות עם ישראל עם הבחירה. מתוך כך, מדברים הנביאים על הברית המבוססת על ברית בין הבתרים, ברית מעמד הר סיני וברית מעמד הר גריזים והר עיבל, על הפרתה, ועל העונשים הצפויים לעם ישראל, או העונשים שספג כתוצאה מהפרת הברית. וההמשך הוא לרוב קריאה לחידוש הברית (ירמיהו ז', ירמיהו ל"א, יחזקאל י"ח, יחזקאל ל"ג) או תיאור חידוש הברית (עשה הטוב בעיני ה').

בריאת העולם והתהוות עם ישראלעריכה

הסיפור המקראי מתחיל בספר בראשית עם בריאת העולם, תיאור תמציתי של סיפור גן עדן, המבול, מגדל בבל ועוד, ומציין את שושלת הדורות עד אברהם. משם התנ"ך מתאר בהרחבה את השתלשלות ההיסטוריה של עם ישראל לאורך תקופת האבות, עד הירידה וההשתקעות במצרים.

יציאת מצרים והמדברעריכה

החל מספר שמות ועד סוף חמישה חומשי תורה, מתואר המסע של בני ישראל ביציאתם ממצרים ונדודיהם במדבר. חלק זה של התנ"ך מתחיל בלידתו של משה רבנו ומסתיים במותו. חלק ניכר מספרים אלה עוסק בפירוט המצוות השונות שנצטוו בהן בני ישראל וקורא לדבוק בהן.

ספר שמות עוסק בעיקר ביציאת מצרים, מתן תורה, ובניית המשכן. הספר מסתיים מיד כאשר משה מסיים לבנות את המשכן וה' משרה את שכינתו במשכן.

ספר ויקרא הוא ספר שעיקרו הוא מצוות שה' נותן למשה מיד עם הקמת המשכן, רובן של המצוות הללו קשורות להשראת השכינה בעם ישראל.

ספר במדבר מתאר את מסעות עם ישראל במדבר, את הקשיים שהיו להם, חטאים שחטאו במדבר והאופן שבו ה' הגיב לדברים, ועוד- עד הכנה לכניסה לארץ ישראל.

ספר דברים מתאר ברובו נאומים של משה רבינו לפני מותו, ביניהם נאומים שבהם הוא מסכם לעם ישראל נקודות במסע שלהם, מזכיר ומעורר באמונה בה' ומזהיר אותם שילכו בדרך התורה, וגם נותן להם רשימה נוספת של מצוות (חלקן חזרה על מצוות שניתנו בחומשים הקודמים) שעליהם לקיים כחלק מההליכה בדרך ה'. בסוף הספר מתוארת העברת ההנהגה ליהושע והפרידה של משה רבינו מעם ישראל לפני מותו.

ארץ ישראלעריכה

ספרי הנביאים הראשונים עוסקים בתיאור אירועים ושושלות אישים ומלכים לאורך תקופת ההתנחלות בארץ כנען, תקופת השופטים, ומלכות שאול, דוד ושלמה.

ספר יהושע עוסק בכניסה לארץ ישראל, במלחמות יהושע, והתנחלות בארץ כנען, הספר מסתיים במות יהושע.

ספר שופטים עוסק באישים ואירועים בתקופת השופטים- ממות יהושע עד קצת לפני תחילת תקופת המלוכה בישראל.

ספר שמואל עוסק בדור הראשון של המלוכה. הספר מתחיל בסיפורו של שמואל הנביא- שמשח את שני המלכים הראשונים בישראל, ובתיאור מצב העם והכהונה שהיו בשפל רוחני ומוסרי. בהמשך מסופר ששמואל ממנה את שאול למלך במצוות ה', ואחרי ששאול עובר על מצוות ה', ה' מצווה את שמואל למשוח את דוד למלך על ישראל. רוב הספר עוסק בחייהם והנהגתם של שמואל הנביא, שאול המלך, ודוד המלך.

תחילת ספר מלכים עוסקת בבניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. לאחר מספר פרקים, מתרחש פילוג ממלכת ישראל המאוחדת והסיפור מתחלק לשני קווים נפרדים, אחד עוקב אחר ממלכת ישראל עד לחורבנה, והשני עוקב אחר ממלכת יהודה עד לחורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל בסוף ספר מלכים.

חורבן בית המקדש, הגלות והגאולה שאחריהעריכה

הנביאים האחרונים עוסקים רבות בדברי תוכחה על פשעיהם של בני ישראל, הנתפסים בנבואות בתור הגורם המרכזי שעתיד להביא לחורבן בית המקדש ולגלות בבל. בנוסף לכך, רבים מהנביאים מנבאים גם דברי חזון ונחמה על הקשר בין עם ישראל לאלוהיו. חלק מן הפרטים ההיסטוריים הנוגעים לסוף תקופת בית ראשון מופיעים גם בספרים אלה. הספרים כוללים ערבוב של קינות על החורבן, חזיונות מסוגים שונים, ונבואות על הגאולה לעתיד לבוא. חלק מהנביאים, כמו ישעיהו והושע, ניבאו עוד לפני גלות עשרת השבטים, חלקם, כמו ירמיהו, סמוך לחורבן בית המקדש. יחזקאל מנבא מהגלות בבבל; וחגי, זכריה ומלאכי מנבאים בעת שיבת ציון.

כתוביםעריכה

 
דניאל מושלך לגוב האריות בגלל דבקותו ביהדות

ספרים: כתוביםספרי אמ"ת, חמש מגילות, דניאל, עזרא, נחמיה, דברי הימים

בחלק זה של התנ"ך מקובצים ספרים שאינם עלילתיים, או שהאירועים המתוארים בהם מתרחשים במנותק מרצף האירועים המתוארים בתורה ובנביאים. בין היתר, הספרים כוללים פתגמים (משלי), הגות פילוסופית (איוב וקהלת), שירה (שיר השירים), מזמורים (תהילים) וקינות (איכה). הספרים מסודרים באופן שמערבב בין סוגות ותקופות שונות.

ספרים חוץ-עלילתייםעריכה

ספרים עלילתייםעריכה

ספר דברי הימים הוא גרסה נוספת ומקוצרת מאוד לסיפור ההיסטורי המלא המתחיל באדם הראשון ומסתיים בהכרזת כורש בסוף גלות בבל. ספר עזרא ממשיך מנקודת הזמן בה נגמר ספר דברי הימים, בשיבת ציון ותחילת ימי בית שני.

חיבור התנ"ךעריכה

גם המסורת היהודית וגם חוקרי המקרא מסכימים כי ספרי התנ"ך חוברו בתקופות שונות ועל ידי מחברים שונים. באחדים מספרי המקרא מופיעה כותרת המייחסת את החיבור למחבר מסוים, אולם רבים מחוקרי המקרא סבורים כי כותרות אלו, בחלק מהמקרים, נוספו בעריכה הסופית והם אינם מקוריים לחיבור, ובחלק מהמקרים מלכתחילה נועדו לטעת בקורא רושם מוטעה באשר למחבר היצירה (למשל ספר קהלת).

ברייתא המובאת בתלמוד מייחסת את כתיבת ספרי התנ"ך לדמויות ראשיות בתנ"ך:

משה - כתב ספרו (=חמשת חומשי תורה), ופרשת בלעם ואיוב.
יהושע - כתב ספרו (=ספר יהושע).
שמואל - כתב ספרו (=ספר שמואל), שופטים ורות.
דוד - כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים.
ירמיה - כתב ספרו (=ספר ירמיה), ספר מלכים וקינות (=מגילת איכה).
חזקיה וסיעתו - כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת.
אנשי כנסת הגדולה - כתבו יחזקאל, תרי עשר, דניאל, ומגילת אסתר.
עזרא - כתב ספרו (=ספר עזרא) ויחס של דברי הימים עד לו.

חכמי התלמוד מבארים שקטעי ספרים המתייחסים לתקופה שלאחר מות המחבר לו מיוחס הספר, נכתבו על ידי דמויות מקראיות בני דורו.[6] חוקרי המקרא מאסכולות ביקורת המקרא מפקפקים בקביעות אלו. לפיהם, זמן עריכת רבים מן הספרים מאוחר מעבר לזמן כתיבתם לפי התלמוד, ובמקביל הם קובעים שחלק מן הספרים נערכו מתוך מקורות קדומים יותר, שנכתבו על ידי מחברים שונים בתקופות שונות.

השערת התעודותעריכה

עמוד ראשי 
ראו גם – השערת התעודות

השערת התעודות היא ההשערה כי חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר המהוות נרטיבים עצמאיים, מקבילים ושלמים של אותם מיתוסים. לרוב מקובל להגדיר ארבע תעודות, אך המספר המדויק אינו לב ההשערה. התאוריה מכונה גם "השערת גרף-ולהאוזן" על שם מנסחיה העיקריים, יוליוס ולהאוזן וקרל היינריך גרף.

ההשערה פותחה במאות ה-18 וה-19, בניסיון להבין את הסתירות בטקסט המקראי.

ארבעת המקורות המשוערים הם (מתוארכים לפי הצעתו של ולהאוזן, שהציע זאת לראשונה):

הקאנוניזציה של התנ"ךעריכה

  ערך מורחב – קאנוניזציה של כתבים#הקאנון היהודי

תהליך האיסוף של ספרי התנ"ך היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. יש ספרים שנזכרים בתנ"ך אך לא הוכנסו אליו, לדוגמה - ספר הישר, ספר מלחמות ה' ועוד.

זרז לחתימת התנ"ך היא העובדה שבין השנים 300 לפני הספירה עד 150 לספירה, נכתבו ספרים חיצוניים כיתתים שיצאו כנגד היהדות הפרושית וההלכה המקובלת (כמו קריאת תיגר בספר היובלים על הלוח העברי והחלפתו בלוח השנה במגילות קומראן). הפרושים, בצעד מנע, שנועד לחסום בפני הספרים החיצוניים הכיתתיים את המסלול לקאנוניזציה, חתמו את הקאנון, וכללו בו גם ספרים מקובלים שקדושתם הייתה נתונה במחלוקת, כגון מגילות קהלת, שיר השירים ואסתר.[7]

לפי מחקרים חדשים, ארכאולוגיים ואחרים, הצעדים של יצירת מהדורה קאנונית של התנ"ך החלו בתקופה החשמונאית במאות השנייה והראשונה לפני הספירה (באופן ספציפי בימי יוחנן הורקנוס) כתוצאה ממדיניות רשמית של השושלת החשמונאית ליצירת זהות לאומית שכללה בין השאר כפייה של לימוד השפה העברית שנשכחה מזה מאות שנים. וקובץ שנוצר בתקופה זאת הוא הבסיס למה שאנו מכנים היום "התנ"ך".[8]

הספרים שלא נכללו בקאנון נקראים ספרים חיצוניים. חלקם בעלי אופי כיתתי כמו ספר היובלים, מלחמת בני אור בבני חושך, חזון עזרא ועוד, וחלקם בעלי אופי הקרוב ברוחו ליהדות הפרושית, כמו ספר משלי בן סירא. חלק מן הספרים החיצוניים נכללו בכתבי הקודש של כמה מן הזרמים הנוצריים.

חלוקת ספרי התנ"ךעריכה

  ערך מורחב – חלוקת הפרקים בתנ"ך

בעבר היו ספרי התנ"ך העברי מחולקים ל-22 ספרים. כך אנו מוצאים בכתביהם של יוסף בן מתתיהו[9] (העדות המוקדמת ביותר לכך שרק 22 ספרים נחשבו ספרי קודש)[10] ואוריגנס (שצירפו את רות לשופטים, ואת איכה לירמיה). על-פי המסורת היהודית מתקופת התלמוד והמדרשים, מקורות הסמוכים לתקופת הקאנוניזציה של התנ"ך, התנ"ך כולל 24 ספרים בשלוש חטיבות: תורה, נביאים וכתובים. רק במאה הרביעית לספירה הירונימוס מביא את שני המספרים ומסביר את ההבדל ביניהם. בחלוקה נוצרית מאוחרת יותר, חולקו ארבעה ספרים לשניים – ספר שמואל (א'-ב'), ספר מלכים (א'-ב'), ספר דברי הימים (א'-ב') וספר עזרא (עזרא-נחמיה) – והתקבלו 28 ספרים.

סדר הספרים ושמותם שונים בתרגום השבעים מאלו שבנוסח המסורה. שמות הספרים על פי תרגום השבעים עברו לתרגומים הלטיניים, ומשם ללשונות המערב.

בתנ"ך 929 פרקים על פי החלוקה הנוצרית, שהיא החלוקה הנפוצה בימינו גם בקרב יהודים. על פי החלוקה היהודית המסורתית, בתנ"ך 447 פרקים המכונים "סדרים". הטקסט המקראי מחולק גם לפרשיות וזאת החלוקה היחידה המופיעה בספרי תורה, בנוסף התנ"ך מחולק לפסוקים.

ספרי התורהעריכה

חמשת הספרים הראשונים מכונים תורה (מלשון 'הוראה') או חמשת חומשי תורה. ספר בודד מכונה חומש. בלשון חז"ל מופיע אף הכינוי הארמי אורייתא. הכינויים הרווחים בעולם הנוצרי הם וריאציות של המונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים".

שמות הספרים ניתנו לפי אחת מן המילים המופיעות בפסוק הראשון של הספר ("'בראשית ברא", "ואלה שמות", "ויקרא אל משה", "וידבר ה' אל משה במדבר", "אלה הדברים"). לספרים גם כינוי שהוצמד להם בספרות חז"ל, וכינוי לטיני, והם ניתנו על פי תוכנו של הספר. להלן רשימה של ספרי התורה עם הקיצור המקובל בסוגריים, לאחריהם מופיע הכינוי הנוסף, וכינויים הלטיני.

1. בראשית
2. שמות
3. ויקרא
4. במדבר
5. דברים

(בר')
(שמ')
(וי')
(במ')
(דב')

(ספר הישר)
(ספר הגאולה)
(תורת כהנים)
(חומש הפקודים)
(משנה תורה)

[Genesis בריאה]
[Exodus יציאה]
[Leviticus תורת הלויים]
[Numbers מספרים, פקודים]
[Deuteronomy משנה תורה]

את ספרי התורה מקובל במסורת היהודית לחלק גם לפרשיות שבועיות הנקראות בבית הכנסת כדי להשלים את קריאת כל ספרי התורה מדי שנה, בשמחת תורה.

ספרי הנביאיםעריכה

ספרי הנביאים מכילים שמונה ספרים: ארבעה ספרי נביאים ראשונים וארבעה ספרי נביאים אחרונים.

בתלמוד[11] מובאת ברייתא לפיה סדר ספרי הנביאים האחרונים והכתובים הוא: ירמיהו, יחזקאל, ישעיהו, תרי עשר, רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, איכה, דניאל, אסתר, עזרא ודברי הימים. סדר זה שונה מהמקובל כיום, וחכמי התלמוד ביארו שהוא משלב שיקול נושאי בסידור ההיסטורי-כרונולוגי: "סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא". עורך הברייתא סידר את ישעיהו רק אחרי ירמיהו ויחזקאל, מפני שספר מלכים מסתיים בתיאור חורבן ירושלים, וכך ירמיהו, שרובו נבואות על החורבן, מסודר אחריו, יחזקאל, שבראשיתו אף הוא מכיל נבואות על החורבן, מסודר אחריו, וישעיהו, שרובו נבואות נחמה, מסודר אחרי ספר יחזקאל, שבסופו מכיל אף הוא נבואות נחמה. שיקול עריכה אחר, המוזכר בתלמוד, הוא איחוד תרי עשר ספרי הנבואה הקצרים לספר אחד,[12] חרף הפערים בזמנים בהם התנבאו. סדר ספרי התרי עשר לא מובא במלואו בתלמוד אבל ההנחה היא שכבר אז סודרו לפי סדר המסורה.[דרוש מקור]

ספרים היסטוריוגרפיים בעיקרם, הידועים גם כנביאים ראשונים:
6. יהושע (יהו')
7. שופטים (שו')
8. שמואל (מחולקים ל: שמואל א', שמואל ב'; מכונים בקיצור ש"א, ש"ב; או: שמ"א, שמ"ב)
9. מלכים (מחולקים ל: מלכים א', מלכים ב'; מכונים בקיצור מ"א, מ"ב; או: מל"א, מל"ב)
ספרי נבואה, הידועים גם כנביאים אחרונים:
10. ישעיהו (יש')
11. ירמיהו (יר')
12. יחזקאל (יח')
13. תרי עשר, המכילים שנים עשר ספרי-נבואה קצרים יחסית, שאוגדו יחדיו לספר אחד לפי הסדר הבא:
הושע (הו'), יואל (יו'), עמוס (עמ'), עובדיה (עו'), יונה (יו'), מיכה (מי'), נחום (נח'), חבקוק (חב'), צפניה (צפ'), חגי, זכריה (זכ'), מלאכי (מל')

ספרי הכתוביםעריכה

ספרי הכתובים מכילים אחד עשר ספרים:

שלושת ספרי אמ"ת (ראשי תיבות בסדר הפוך של שמות הספרים):
14. תהילים (תה')
15. משלי (מש')
16. איוב
חמש המגילות:
17. שיר השירים (שה"ש)
18. רות
19. איכה
20. קהלת (קה')
21. אסתר (אס')

ספרים נוספים:

22. דניאל (דנ')
23. עזרא (מחולק לשניים - עזרא ונחמיה; מכונים בקיצור עז' ונח', מכונים יחד עו"נ)
24. דברי הימים (מחולקים ל: דברי הימים א', דברי הימים ב'; מכונים בקיצור דה"א, דה"ב)

לשון התנ"ךעריכה

  ערך מורחב – עברית מקראית

הרובד הלשוני של השפה העברית שבו נכתב התנ"ך נקרא "עברית מקראית", "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא". באתרים ארכאולוגיים ברחבי ארץ ישראל התגלו מספר ממצאים אפיגרפיים מהמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, הכתובים בניב זה, ולפיכך הוא הצורה המתועדת הקדומה ביותר של השפה העברית.

נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות: העברית המקראית הרגילה, והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.

בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.

אוצר מיליםעריכה

 
תפזורת המייצגת את התפלגות המלים השונות בתנ"ך אחרי הסרת מיליות

באוצר המילים המצוי במקרא ניתן למנות כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית.

מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.

הטקסט המקראי בימינועריכה

הטקסט המקראי הקיים מורכב מבחינה לשונית ממספר רבדים:

בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ומסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. מסורות הקריאה בתורה כפי שהן מוכרות לנו שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה).

תרגומי התנ"ךעריכה

 
העמוד הראשון בביבליה בשפה הטמילית, שיצא לאור בשנת 1723
  ערך מורחב – תרגומי התנ"ך
עמוד ראשי 
ראו גם – סופר סת"ם

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בביבליה הנוצרית, זכו לתרגום למאות שפות, ובשפות רבות תורגמו במספר גרסאות. נכון לסוף 1995 תורגמה הביבליה ל-349 שפות.[13] בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך. לתרגומים הייתה פעמים רבות משמעות תאולוגית רבה, במתן האפשרות לעמים נוספים או לקבוצות נוספות לגשת אל הטקסט ללא תיווך. כך, למשל, התרגום ללשונות הדבורות בפי עמי אירופה, בייחוד גרמנית ואנגלית, היה מרכיב חשוב ברפורמציה הפרוטסטנטית.

ישנם כמה תרגומים מפורסמים:

עדי נוסח של התנ"ךעריכה

 
עץ יחס לקרבה שבין עדי היחס השונים ל"נוסח המקורי" (בתחתית התרשים). נוסח המסורה מיוצג בסימון MT, בימין התרשים.

עדי הנוסח של ספרי המקרא הם כתבי היד של המקרא ששרדו בידינו, ואשר בעזרתם ניתן ללמוד על הנוסחים השונים של ספרי המקרא בתקופות עבר. עדי הנוסח שקיימים בידינו מורכבים מקטעי מגילות ופפירוסים החל מהמאה השלישית לפני הספירה ואילך, וממצחפים ומכתבי יד לאורך כל תקופת ימי הביניים.

חלק מעדי הנוסח הם בעברית, וחלקם הם תרגומים עתיקים ליוונית, סורית, ארמית ועוד.

עדי נוסח מפורסמים מהעת העתיקה:

עדי נוסח מפורסמים מימי הביניים:

מהדורות דפוסעריכה

 
תנ"ך גוטנברג, התנ"ך המודפס הראשון, 1455

מהדורות התנ"ך (רובן כחלק ממהדורות הביבליה הנוצריות) שהחלו לצאת לאור עם המצאת הדפוס הושתתו על כתבי יד שונים שהיו בפני המדפיסים, ומלבד הטעויות שהיו נחלת אותם כתבי יד, התווספו להם עוד טעויות רבות שנפלו בהדפסה. כך נוצרו הבדלים רבים בין מהדורה לרעותה.

בין מהדורות הדפוס החשובות שיצאו לאור במאות הראשונות לאחר המצאתו ניתן למנות את:

במהדורות המודרניות נעשים מאמצים לניקוי טעויות הדפוס, ועורכיהם משתדלים להיסמך על כתבי יד ימי-ביניימים. אולם מכיוון שיש הבדלים בין כתבי היד, הרי שעדיין ישנם הבדלים קלים בין מהדורה לרעותה, מה עוד שחלק מן המהדורות מתבססות על מספר כתבי יד במעורב.[14]

מבין המהדורות החשובות שיצאו לאור בעשרות השנים האחרונות ניתן למנות את:

פרשנות המקראעריכה

עמוד ראשי 
ראו גם – פרשני המקרא היהודים

פרשנות המקרא לבשה צורות רבות בתקופות השונות ובפי המחברים השונים בני הדתות השונות. פרשנות המקרא, כמו תרגום המקרא, לרוב לא נעשתה רק בצורה מילולית, ולעיתים נלוותה לה פרשנות שהתאימה את הטקסט המקראי לתפיסת הפרשן או לנרטיב אותו ביקש ליצור. כך נפוצו פרשנויות המסבירות את הטקסט המקראי בצורה אלגורית או משלימות אותו בתוספות דרשניות שלא על פי הכתוב, אלא על פי מסורות מאוחרות בהם החזיק המפרש. כמו כן ישנה פרשנות עם מאפיינים של פולמוס, פרשנות שנועדה להתפלמס עם תפישות דתיות המנוגדות להשקפת המחברים. כך, לדוגמה, הרבניים והקראים בימי הביניים מצאו בטקסט המקראי ראיות לשיטותיהם ופרכות לשיטת המחנה המנוגד, וגם הזרמים הנוצריים השונים מצאו בברית הישנה אסמכתות להשקפותיהם התאולוגיות.

התנ"ך הוסבר ופורש בשיטתיות מימי קדם, במגוון אמצעים ספרותיים. כך, לדוגמה, בימי בית שני רווחה הסוגה של מקרא משוכתב, שהייתה למעשה פרשנות הטקסט המקורי ברוח השקפת הסופר באמצעות כתיבת סיפור חדש ומורחב על בסיס הקיים בתנ"ך. דוגמאות לכך נמצאות בספרים החיצוניים ואצל יוסף בן מתתיהו. דוגמה אחרת היא פרשנות אלגורית, שרווחה בתפוצה ההלניסטית, ושהשריד היחיד כמעט שהשתמר ממנה הוא כתבי פילון האלכסנדרוני. חז"ל, במאות הראשונות לספירה, דרשו את הטקסט הן בכיוון סיפורי-ערכי, בדמותם של חלק ממדרשי אגדה, והן מתוך מטרה לגזור מתוכו ציוויים מעשיים, במסגרת מדרשי הלכה. במקביל, תרגומי התנ"ך פירשו את הטקסט לא פחות משהיו ניסיון להעביר את משמעותו. בימי הביניים, שגשגה פרשנות המקרא הרבנית למן רס"ג ועד הרלב"ג, ואולי הגדול שבכותביה היה רש"י.

בקרב הנוצרים, התרחש במאות הראשונות לספירה מאבק כבד בין מפרשי הפשט האנטיוכיים לבין יריביהם האלכסנדרוניים, שדרשו את התנ"ך (עם יתר הביבליה) באמצעים אלגוריים מרחיקי לכת. האלכסנדרוניים גברו במידה רבה. על אף שפרשני המקרא הנוצרים חתרו להבין גם את המשמעות המילולית של הטקסט, עיקר תשומת הלב הוקדש לחילוץ המשמעות הנסתרת של הטקסט. סגנון זה, שראשיתו במזרח, התקבל במערב על ידי אוגוסטינוס עצמו, ואף בדה ותומאס אקווינס ראו בכך את התכלית הראויה יותר של לימוד המקרא. הגלוסה אורדינריה, המאסף הקלאסי של פרשנות ימי הביניים הנוצרית מאבות הכנסייה הקדומים ועד לכותבי הרנסאנס הקרולינגי ומאוחרים מהם, נערך במאה ה-12 בצרפת. ההומניזם של הרנסאנס, והעניין הגובר בעברית, עודד התרחקות מהאלגוריות והתמקדות מחודשת במובן המילולי, שהתגלגלה אל הרפורמציה ואל המפרשים הפרוטסטנטיים. הנאורות הביאה בהדרגה לניסיון להבין את הטקסט לא רק במשמעותו המילולית, אלא גם בהקשרו ובזמנו, מה שהתגבש לבסוף למחקר ההיסטורי-ביקורתי בכתובים.

היחס לתנ"ךעריכה

לעם ישראל יחס מיוחד לתנ"ך. בדת היהודית נכללים כל 24 הספרים המרכיבים את התנ"ך בהגדרה של כתבי קודש. על התנ"ך מתבססת תשתית האמונה היהודית, וממנו נלמדים מצוות וערכי היהדות. הדקדקנות בהעתקת התנ"ך בכלל והתורה בפרט, הועילה לצמצום מספר השיבושים שחלו במשך השנים, עד כדי כך שבספרי התורה נמצאים רק שנים עשר הבדלים בין הגרסה המערבית של ארצות הים התיכון לבין הגרסה של יהודי תימן, כאשר אף אחד מהבדלים אלו אינו משנה את משמעות הכתוב. לפי מסורת המתוארת אצל חז"ל, תרגום התנ"ך לשפות אחרות היה אסור, אך לאורך השנים הופר כלל זה על ידי גורמים שונים, יהודיים ולא יהודיים.

התנ"ך בישראל נלמד בבתי הספר הממלכתיים כבר בכיתות הנמוכות. בבתי ספר של החינוך הממלכתי דתי והחינוך החרדי, התנ"ך נלמד מכיתה א'. בבתי הספר הממלכתיים דתיים, ניתן דגש על מעמד התנ"ך בדת היהודית, ועל הפרשנויות הדתיות השונות שניתנו לו. בבתי ספר החרדיים, הדגש ניתן בעיקר על פירוש רש"י. בבתי ספר עבריים ממלכתיים הוא נלמד החל מכיתה ב', תוך שימת דגש על הקשר של התנ"ך להיסטוריה ולתרבות של עם ישראל, על סגנונו הספרותי ועל ממצאים מביקורת המקרא. בבתי ספר ערביים נלמד התנ"ך כחלק מלימודי השפה העברית שמתחילים בכיתה ג'.

בנצרות נכללים ספרי התנ"ך כחלק מן "הברית הישנה", המהווה לצד "הברית החדשה", את אוסף הספרים המקודש לנוצרים, המכונה "ביבליה". ראשוני המוסלמים העריכו גם הם את ספר התנ"ך, וכינו בזכותו את היהודים ואת הנוצרים "עמי הספר". עם זאת, הקוראן מוסר גרסה שונה משלו לחלק מן האירועים המתוארים בתנ"ך, ורווחה באסלאם הטענה לפיה זייפו היהודים וסילפו את התיעוד המופיע בתנ"ך. הבדל זה בין היחס הנוצרי והמוסלמי לתנ"ך העברי, הוביל את הרמב"ם להתיר ליהודי ללמד את התנ"ך לנוצרים, אך לאסור על היהודי ללמד את התנ"ך למוסלמים.[15]

ראו גםעריכה

  ספר: התנ"ך
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קטגוריות:

ערכים:

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  •   ביבליוגרפיה של התנ"ך, באתר ויקיטקסט
  • טקסט בלבד

    טקסט וחומר עזר

    כלים וחומר עזר

    מאמרים

    שונות

    • ציטוטים מהספר: לקרוא מחדש את התנ"ך
    • , לימוד כל התנ"ך בשנה אחת - על פי המסורה
    • דברי הימים - סיפורי תנ"ך ערוכים כחדשות בעיתון (כולל מידע מעבר לכתוב). מאתר דעת
    • The Brick testament (אנגלית) - סיפורי התנ"ך מוצגים על ידי דמויות לגו
    • , ארכיון השיעורים של .

    הערות שולייםעריכה

    1. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"א.
    2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קל"ד, עמוד א'.
    3. ^ רשי על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ז.
    4. ^ אבות דרבי נתן, פרק א', הלכה ד'; הובא אצל דוד כהנא, הקדמה לתרגום ספר בן-סירא, חלק ו'
    5. ^ למשל ראו יאיר זקוביץ, גבֹה מעל גבֹה, הוצאת עם עובד 1985.
    6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב'.
    7. ^ בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז' מובאים גם דברי החכמים, שלדעתם מגילת קהלת היא 'חכמתו של שלמה', מגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש, אך לא יועדה להיכתב כאחד מכתבי הקודש, וישנה מחלוקת על מעמדו של שיר השירים.
    8. ^ Philip R. Davies, The ‘Nationalization’ of the Jewish Canon Cahiers du Centre Gustave Glotz Année, 2010
    9. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ח.
    10. ^ אריה כשר, נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק ח, סעיף 38, עמ' 68.
    11. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'.
    12. ^ "איידי דזוטר מירכס", כלומר מפני שהם קטנים עלולים הם להיאבד.
    13. ^ Best Selling Book of Non-Fiction, באתר ספר השיאים של גינס.
    14. ^ ראו פירוט והרחבה והפניות ביבליוגרפיות בספרו של עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, עמ' 2-5.
    15. ^ שו"ת הרמב"ם (מכון ירושלים, תשע"ז), כרך ב', סימן תקכד.