רבן שמעון בן גמליאל

נשיא הסנהדרין באושא בדור שאחרי מרד בר כוכבא

רַבַן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל (רשב"ג) השני היה נשיא הסנהדרין באושא בדור שאחרי מרד בר כוכבא, בנו של רבן גמליאל. תנא בן הדור הרביעי, חברם של רבי מאיר, רבי יהושע בן קרחה ושאר תלמידי רבי עקיבא. בנו היה רבי יהודה הנשיא.

רבן שמעון בן גמליאל
לידה המאה ה-2
פרובינקיה יודיאה, האימפריה הרומית
מקום קבורה כפר מנדי[1] (לפי המסורת)
רבותיו רבן גמליאל דיבנה עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידיו רבי יהודה הנשיא עריכת הנתון בוויקינתונים
אב רבן גמליאל דיבנה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רבי יהודה הנשיא עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא הסנהדרין ה־12
140180
(כ־40 שנה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ייחוסו עריכה

רבן שמעון בן גמליאל השני היה נצר לשושלתו של הלל הזקן, שהחזיקה בנשיאות מאז הלל עצמו, והיה אחיו של רבי חנינא בן גמליאל[2]. סבו, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, היה מנהיג הפרושים בתקופת המרד הגדול, ונהרג במהלכו. הוא היה מתומכי המרד וממנהיגיו, אם כי מהמחנה המתון יותר - הפרושי ולא הקנאי.

אביו, רבן גמליאל השני, ירש את הנשיאות מקודמו, הנשיא הזמני שלאחר המרד הגדול, רבן יוחנן בן זכאי, מייסד המרכז הסנהדראי ביבנה. רבן גמליאל היה מתון בדעותיו הפוליטיות, ולמעשה היה פרגמטיסט בכל הנוגע למערכת היחסים עם הרומאים. רבן גמליאל זכה, כך דומה, להכרה רומית של נשיאותו, לפחות דה-פקטו, והנהיג את הסנהדרין בתקופה די סוערת, מהשתקמות החברה היהודית לאחר המרד הגדול, אל תוך מרד התפוצות בתקופת הקיסר טראיאנוס. מידת השתתפות יהודה במרד זה, מה שידוע במקורות חז"ל כפולמוס קיטוס (על-שם המצביא הרומי לוסיוס קווייטוס, מדכא המרד במסופוטמיה, אשר התמנה לנציב יהודה מיד אחר-כך), אינה ברורה והיא מעורפלת. בכל מקרה, בית הנשיאות לא תמך במרידה. רבן גמליאל דיבנה נפטר סמוך לדיכוי המרידה, בשנת 117 לספירת הנוצרים.

ילדותו ונערותו עריכה

בשעה שנפטר רבן גמליאל השני, בשנת 117 לספירת הנוצרים, היה רשב"ג תינוק עול ימים, ומשום כך לא פעלה בשנות העשרים של המאה השנייה לספירת הנוצרים ביהודה נשיאות כלשהי, מוכרת במלואה או בחלקה. ברם, סביר להניח שלאור הוואקום השלטוני שנוצר צמחה איזושהי הנהגה באותה תקופה ביהודה, אך לא יודעים מי עמד בראשה. המתיחות ששררה בין האופוזיציה בסנהדרין, שהובלה על ידי רבי יהושע בן חנניה, לבין נשיאותו של רבן גמליאל, ושהובילה להדחתו הזמנית של רבן גמליאל, לא הוסיפה למידת היציבות הפוליטית ששררה לאחר מות הנשיא. אמנם ידוע מן המקורות התלמודיים[3], כי רבי אלעזר בן עזריה הוא שמילא את מקומו של הנשיא רבן גמליאל לאחר הדחתו, אך אין לדעת אם הוא נטל את ההובלה גם בתקופה שלאחר מות הנשיא.

מן התלמוד עולה, כי נודעו חכמי סנהדרין מובהקים ומפורסמים כגון רבי עקיבא, אשר זכו לתמיכה רבה בקרב הציבור, אך אין לדעת האם שימשו בנשיאות ולו דה-פקטו. תפקודם של נשיאים ביהודה שירת במידה רבה את האינטרסים הרומיים מן הטעם הפרגמטי של מידרג סמכויות, כשהנציב הרומי אינו צריך להתעסק בזוטות, כגון הטיפול ביהודים, ולצורך כך הוסמך הנשיא, מי שהיה כתובת רשמית מקומית עבור הרומאים. נתונים אלה מעלים את ההשערה שהיורש, הינוקא רשב"ג, פעל בחסות אחד החכמים, וזה שימש לו אפוטרופוס עד אשר יגיע לבגרות.

רשב"ג ומרד בר כוכבא עריכה

בתקופת מרד בר כוכבא נעלם בית הנשיאות, ובזיקה לסיום המרד, בשנת 135 לספירת הנוצרים, מעיד על עצמו רשב"ג, שהיה אז עלם צעיר, כי התחנך באחד ממאות בתי המדרש שפעלו בביתר, מעוזו המבוצר של בר כוכבא, ונשבע, יחד עם חבריו, כי בבוא הרומאים יתנפלו עליהם וב"מכתובים" ("עטים"=חרטים) שבידיהם ינקרו את עיני האויבים. לבסוף, כך מתוודה רשב"ג: "מכולם לא נשתייר אלא אני".[4]

סימן נוסף המעיד על היעדרו של רשב"ג מהבימה הפוליטית של התקופה היא התכנסותם של חכמים בבקעת בית רימון כדי לעבר את השנה בלעדיו. היעדרותו של זה משמעותית בהתייחס לנושא האמור – עיבור השנה, שכן העיבור נחשב לזכות בלעדית של הנשיא, ועל כן היעדר הנשיא ממפגש שכזה היא בעלת משמעות.

רשב"ג כנשיא עריכה

אדריאנוס, קיסר רומא בתקופת מרד בר כוכבא, אשר נהג ביד קשה ביהודה וגזר גזירות שמד שאסרו, בין השאר, על מילה ולימוד התורה, מת שלוש שנים לאחר סוף המרד. יורשו, הקיסר אנטונינוס פיוס, היה יותר סובלני ממנו; הוא ביטל את גזירות השמד והשיב את הסנהדרין. במסגרת הקלות אלה שלטון האימפריה הרומית הכיר ברשב"ג כנשיא הסנהדרין ולכן גם כראש הקהילה היהודית בארץ ישראל.

על מעמדם המיוחד של החכמים בתקופה זו מעידים מקורות חז"ל, כאשר רבי יוסי מורה הלכה לנשיא, וכמותו רבי יוחנן הסנדלר. עם זאת, בתלמוד הבבלי[5] נאמר: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו - הלכה כמותו" חוץ משלושה מקרים - "חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה". בתלמוד הירושלמי[6] נשאלת מעין שאלה סתמית: "ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג? שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו". "בית דינו" בא במשמעות של התדיינות הנשיא עם חברי הסנהדרין, ולא כנובע מהתדיינות בינו לבין עצמו.

רשב"ג חידש את הנוהג של רבן גמליאל אביו, קודמו בנשיאות, לצאת בלווית חכמי סנהדרין לתפוצה היהודית, כדי לחזק מחד את הקשר בין המרכז באושא לבין התפוצות ולהפגין נוכחות שלטונית-נשיאותית מול התפוצות. ואכן המקורות מעידים שהנשיא יצא לצידון, לכזיב, לעכו ועוד. מול מסעות אלה נודעו מסעותיהם של חכמי סנהדרין לחו"ל, ללא הנשיא, כגון רבי שמעון שיצא לצידון, רבי יוסי לנציבין שבבבל ועוד.

ניסיון הדחה עריכה

רשב"ג ביקש להבדיל את מעמד הנשיא ממעמד אב בית הדין והחכם ולשוות לו יותר כבוד: ביוזמתו קבעה הסנהדרין ש"כשהנשיא נכנס כל העם (חברי הסנהדרין) עומדים (מפניו) ואין יושבים עד שאומר להם: 'שבו'. כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו. כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב, עד שישב במקומו".

מהלכו הנ"ל של הנשיא עבר בהתנגדות מצד חברי הסנהדרין. רבי נתן, אב בית הדין, ורבי מאיר, החכם, חברו יחד על-מנת לנסות ולהדיח את רשב"ג, כשם שהסנהדרין הדיחה לפני כיובל שנים את אביו, רבן גמליאל דיבנה. הניסיון נכשל, שכן המזימה נודעה לרשב"ג מבעוד מועד. אך ניסיונו של הנשיא להעניש את גורמי המרידה בהרחקתם מבית המדרש נתקל בהתנגדות מצד חברי הסנהדרין, שמחו על הצעתו באמרם "תורה כזו בחוץ ואנחנו בפנים?". עם זאת, הסנהדרין החליטה להדיח את רבי מאיר מתפקידו כחכם, ומעתה נזכר רבי מאיר בשם "אחרים" ורבי נתן בשם "יש אומרים"[7].

בתלמוד הירושלמי, מסכת מועד קטן, מסופר על ניסיון לנדות את רבי מאיר, אולי בעקבות מהלכיו מול הנשיא. לא התבייש רבי מאיר, קם ממושבו והתריס כנגד המנסים כדלקמן: "איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין, ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין". התרסה זו מקורה בהתמודדות בין הנשיא לבינו, שהרי לנשיא הייתה שמורה זכות הנידוי. בסופו של דבר זכה רבי מאיר בגיבוי ולא נודה.

על פי רבים מהחוקרים, סיפור ההדחה אינו התיאור המקורי של ההתרחשויות בסנהדרין אלא ניסוח מאוחר יותר של עימות שכלל לא נגע ליחסים שבין בעלי התפקידים השונים.[8]

ממאמריו עריכה

דבריו הידועים של רשב"ג השני מובאים בסוף פרק א באבות:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: "על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ כיום כפר מנדא
  2. ^ תוספות ד"ה "אבל" מסכת עבודה זרה דף לב.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ז
  4. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ד, עמוד א' ועוד
  6. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא בתרא, פרק י'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ג, עמוד ב'.
  8. ^ דוד גודבלט, "על סיפור ה'קשר' נגד רבן שמעון בן גמליאל השני", ציון, מט (תשמ"ד), עמ' 374-349