אורן ארמן

מין של צמח

אורן ארמן (שם מדעי: Pinus armandii, בסינית: 华山松 בפין-יין: hua shan song, מילולית "אורן הר חְווָה") מכונה גם אורן לבן סיני הוא מין אורן ירוק-עד שעליו הם מחטים שאורכן מ-8 ועד 14 סנטימטרים במקבצים של חמש, ולעיתים נדירות שבע, מחטים, ואצטרובלי זרעים באורך 8 עד 14 סנטימטרים. תחום התפוצה של העץ הוא בטאיוואן, סין וצפון מיאנמר. הוא גדל בגובה שבין 900 ל-3,500 מטרים מעל גובה פני הים, כאשר בצפון תחום התפוצה הוא גדל בגבהים הנמוכים. קיימים שלושה תת-מינים, שאחד מהם מתואר לעיתים כמין נפרד. ברשימה האדומה של IUCN הגדיר ארגון ה-IUCN את העץ "ללא חשש". אין כמעט שימוש בעץ כחומר גלם, ולעומת זאת העץ הוא צמח נוי פופולרי בסין.

קריאת טבלת מיוןאורן ארמן
אורן ארמן בפארק צ'אנגשאן ביונאן
אורן ארמן בפארק צ'אנגשאן ביונאן
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: מחטנאים
מחלקה: מחטניים
סדרה: מחטיים
משפחה: אורניים
סוג: אורן
מין: אורן ארמן
שם מדעי
Pinus armandii
פרנשה, 1884
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ענפים ומחטים
אצטרובלי זרעים וענפים של אורן ארמן
תפוצת אורן ארמן בירוק
צנוברים מקולפים של אורן ארמן

תיאור

עריכה

צורה

עריכה

אורן ארמן הוא עץ מחטני ירוק-עד המגיע לגובה 30 עד 35 מטרים וקוטר בגובה חזה ממוצע של עד מטר. גון קליפת הגזע הוא אפור או אפור-סגול. הקליפה חלקה בעצים צעירים, נסדקת בעצים מבוגרים ומתקלפת בצורת לוחות מלבניים פחות או יותר גדולים. עובי הקליפה החיצונית כ-8 מילימטרים, ועובי הקליפה הפנימית הוא בין 8 ל-15 מילימטרים, גונה לבן אדמדם בהיר, ומרקמה סיבי. בעצים צעירים הענפים יוצרים נוף חרוטי. בעצים מבוגרים הצמרת מתרחבת לצורת כיפה או שהיא חסרת צורה.[2] קליפת הענפים המצמיחים מחטים חלקה. לנצרים הצעירים יש פלומה, גונם ירוק בתחילה והופך לירוק-אפרפר או חום-אפרפר, ולעיתים ירוק-כחול. מאוחר יותר הם מקבלים גוון חום.

מחטים וניצנים

עריכה

הניצנים של החורף הם גליליים ומכילים מעט שרף. ניצני קצה הם באורך 10 עד 15 מילימטרים, בעוד שניצנים צדדים קטנים יותר וסגלגלים. הניצן עטוף קשקשים שגונם חום-אדמדם באורך סנטימטר והם מכילים שרף. העלים הם מחטים הגדלות בדור של חמש, לעיתים נדירות שבע, מחטים, כשכל מחט צומחת מתוך נדן נשיר בעל קשקשים עדינים באורך 2 עד 7 מילימטרים. גונן ירוק כהה, אורכן בין 8 ל-14 סנטימטרים, ורוחבן 1 עד 1.5 מילימטרים, כשחתך הרוחב הוא משולש. המחטים דקות, גמישות, מזדקרות או תלויות, צדדיהן משוננים בעדינות, כשבסיסן מעובה ולעיתים קרובות הן מעוגלות בסמוך לבסיסן. בכל מחט יש שלוש, לעיתים נדירות שתים, או עד שבע תעלות שרף. בחלק העליון של המחט בלבד יש שתי שורות דקות של פיוניות. אורך החיים של המחטים הוא בין שנתיים לשלוש שנים.

אצטרובלים וזרעים

עריכה

אורן ארמן הוא עץ חד ביתי. האצטרובלים הזכריים (המכילים את האבקה) מסודרים בקבוצות ארוכות בבסיס נצרים צעירים. גונו של האצטרובל הזכרי הוא לבן-ירקרק עם קצה אדמדם. צורתו גלילית עד סגלגלה-אליפסואידית. אורכו בין 1.5 ל-2.5 סנטימטרים, לעיתים רחוקות 3 סנטימטרים הוא עבה או דק.

האצטרובל הנקבי גדל לבד או בזוגות. גונו בתחילה ירוק והוא מזדקר ואחר כך הופך תלוי על עוקץ חזק מעוגל באורך 2 עד 3 סנטימטרים. כשהוא מבשיל גונו הופך לחום, אורכו בין 8 ל-14 סנטימטרים, וצורתו חרוטית-גלילית. כשהוא פתוח קוטרו בין 5 ל-8 סנטימטרים. האצטרובלים נושרים זמן קצר לאחר שהזרעים מתפזרים. בכל אצטרובל יש בין 70 ל-100 קשקשי זרעים מעוצים, נוקשים, באורך 3 עד 4 סנטימטרים וברוחב 2.5 עד 3 סנטימטרים ולמעט בסיס האצטרובל הם בדרך כלל מעוגלים מעט פנימה.

הזרעים סגלגלים, אורכם 10 עד 15 מילימטרים ורוחבם 6 עד 10 מילימטרים וגונם חום בהיר עד כהה עד שחור. הזרעים נטולי כנף יש להם התעבות בצד התחתון. לעיתים נדירות נוצרת כנף באורך מילימטר עד 4 מילימטרים. ההאבקה מבוצעת באמצעות הרוח באפריל מאי, והזרעים מבשילים בספטמבר אוקטובר שנה אחרי ההפריה.

תפוצה ובית גידול

עריכה

תחום התפוצה הטבעי של אורן ארמן הוא: במחוזות סין העממית אנחווי, צ'ונגצ'ינג, גאנסו, במרכז ובצפון-מערב גוויג'ואו, גואנגשי והאינאן, דרום-מערב חנאן, מערב חוביי, דרום שאאנשי ושאנשי, סצ'ואן, יונאן והקצה הדרום-מזרחי של המחוז האוטונומי הטיבטי, בטאיוואן וצפון מיאנמר. אורן ארמן גדל על מדרונות ההרים מגובה 900 עד 3,500 מטרים מעל פני הים. תחום התפוצה של העץ הוא באזור עמידות 7, כשהטמפרטורות המינימום הממוצעות השנתיות הן בין 17.7°C- ל-12.3°C-. לעיתים רחוקות הוא גדל בחורשות שבהן הוא המין היחיד, ובדרך כלל הוא גדל יחד עם מחטניים אחרים כדוגמת מיני אשוח (Abies), אשוחית (Picea) וצוגנית (Pseudotsuga). בדרום-מערב סין יחד עם מינים של ארזית (Larix). עם זאת, אורן ארמן נפוץ יותר ממינים אלו בקרקעות סלעיות ורדודות, שבהן מינים אחרים, כדוגמת עצים נשירים מהווים תחרות מועטה.

אף שברשימה האדומה של ארגון IUCN מוגדרים שני תת-מינים של העץ "בסיכון", המין בכללותו מוערך שאינו בסכנה ("ללא חשש"). תחום התפוצה של המינים בסיכון הוא קטן. לא ידוע האם האוכלוסייה קבועה, קטנה או גדלה. האיום העיקרי הוא כריתה של עצים לשימוש מקומי. עם זאת, לעץ יש ערך כלכלי נמוך, כך שהאיום נראה קטן. חלק מהעצים גדלים באזורים מוגנים.[3]

טקסונומיה ומחקר

עריכה

אורן ארמן (Pinus armandii) הוא מין בסוג אורן (Pinus), תת-סוג Strobus, על-מין Quinquefoliae, תת-על-מין Strobus.[2] הוא תואר מדעית לראשונה ב-1884 על ידי הבוטנאי הצרפתי אדריאן רנה פרנשה (Adrien René Franchet) ב-Nouvelles Archives du Muséum d'Histoire Naturelle. השם המדעי של הסוג היה בשימוש כבר בתקופה הרומית לכמה מינים של אורנים. האפיתט (armandii) מנציח את המיסיונר והביולוג הצרפתי ארמן דוד (1826–1900), שחקר את הצמחייה של סין ואף גילה את הטיפוס.

קיימים שלושה תת-מינים:

 
הר חְווָה, מקור שם האורן בסינית
  • Pinus armandii var. Armandii – נצרים צעירים הם בגוון ירוק או ירוק-אפור. אצטרובלי האבקה עבים סגלגלים-אליפסואידים באורך 1.5 עד 2 סנטימטרים. הזרעים בגוון חום כהה עד שחור. תחום התפוצה במחוזות סין צ'ונגצ'ינג, בדרום גאנסו, בגוויג'ואו, האינאן, חנאן, חוביי, שאאנשי, יונאן ובדרום-מזרח טיבט ובמיאנמר. תת-מין זה מוגדר ללא חשש על ידי ה-IUCN. הוא נפוץ מאוד בחלק מהאזורים.
  • Pinus armandii var. Dabeshanensis – המחטים באורך 5 עד 14 סנטימטרים. הזרעים בגוון חום בהיר ויש להם כנף קטנה. תחום התפוצה הוא במחוזות סין אנחווי, חנאן וחוביי, ולכן הוא אנדמי לסין. העץ גדל בגובה שבין 900 ל-1,400 מטרים, לעיתים על מחשופי סלע גלויים. ה-IUCN מסווג את מצב השימור של תת-מין זה כ"פגיע".[4] הוא גם הוגדר בסיכון כיוון שיש דיווחים על הצטמצמות כמות העצים ב-70%. נתון זה לא אושר, אבל משערים כי כמות העצים פחתה ב-30% לפחות. תחום התפוצה של תת-מין זה הוא פחות מ-20,000 קילומטרים רבועים, המפוצלים בין 5 קבוצות מבודדות. כריתת עצים גורמת להמשך הצטמצמות כמות העצים. ב-1975 סיווגו צ'אנג ולאו את תת-המין כמין נפרד בשם Pinus dabeshanensis, אבל ב-1990 סיווג אותו ג'ון סילבה (John Silba) כתת-מין של Pinus armandii. הבוטנאי ההולנדי אליוס פריון (Aljos Farjon), שהתמחה במחטניים תומך בסיווג זה. הקשקשים העבים יותר והכנף הבסיסית של הזרעים דומים לאלו של תת-המין armandii, אבל נראה שהם התאמה לתנאי הסביבה.
  • Pinus armandii var. Mastersiana – נצרים צעירים הם בגוון חום-אפרפר. אצטרובלי האבקה גדלים כגליל צר באורך 2 עד 3 סנטימטרים. תחום התפוצה הטבעי הוא בטאיוואן בהרי אלישאן וביושאן, ההר הגבוה ביותר בטאיוואן. תת-מין זה גדל בגבהים מ-1,800 עד 2,800 מטרים מעל פני הים בהרים, לעיתים בחורשות יחד עם צוגה סינית (Tsuga chinensis), אורן טאיוואן (Pinus taiwanensis), ומין האדר Acer caudatifolium, כשבתת-היער גדלים Rhododendron rubropilosum‏, Viburnum parvifolium ומינים שונים של צינית. ניתן למצוא תת-מין זה ביערות של מינים שונים של ברושית (Chamaecyparis). תת-המין מוגדר על ידי IUCN בסיכון. תת-המין ידוע משלושה אתרים בלבד המשתרעים על שטח של 737 קילומטרים רבועים, כשמתוך שטח זה העצים משתרעים על שטח נטו של 75 קילומטרים רבועים. תת-מין זה הוא הנציג היחיד בטאיוואן של תת-הסוג Strobus ואיכות העצה המשמשת לנגרות ולהכנת רהיטים טובה לאין שיעור ממיני האורן המקומיים האחרים. עובדה זו גרמה לניצול יתר של תת-המין, שהלך והצטמצם. עם זאת, חלק מהאתרים שנותרו בפארק הלאומי יושאן הם מוגנים.[5] תת-המין הוגדר בתחילה ב-1908 על ידי הבוטנאי היפני הייאטה בונזו (Hayata Bunzō) כמין נפרד בשם Pinus mastersiana, אבל הוא תיקן את הסיווג כתת-מין של Pinus armandii.

הבוטנאי הקנדי ג'יימס אקנוולדר (James E. Eckenwalder) צירף עוד שני תת-מינים, Pinus armandii var. Amamiana ו-Pinus armandii var. Fenzeliana לעצים שאליוס פריון מסווג כמינים נפרדים Pinus amamiana ו-Pinus fenzeliana. אקנוולדר הסביר זאת בדמיון של האתרים שבהם הם גדלים ובדמיון במורפולוגיה, למשל המבנה הדומה של אצטרובלי הזרעים והזרעים נטולי הכנף או בעלי הכנף החלשה.

שמות נרדפים למין זה הם Pinus excelsa var. Chinensis‏, Pinus levis ו-Pinus scipioniformis.

שימושים

עריכה

לאורן ארמן יש ערך כלכלי מועט כמקור לעץ בסין, עם זאת העץ הוא צמח נוי פופולרי במדינה זו, ונוהגים לנטוע אותו גם בחידוש יערות. העץ יובא לצרפת ב-1895 על ידי ארמן דוד, אבל כמעט שלא נוטעים אותו בפארקים ובגינות נוי מלבד בסין, למעט בארבוטומים. נוהגים לאסוף את הזרעים של העץ ולמכור אותם כצנוברים. עם זאת, מחקר הראה כי הצנוברים ממין זה גורמים ל"תופעות לוואי באכילה" המתבטאות בהופעת טעם מר בפה המתפתחת בין 1–3 ימים לאחר צריכת הצנוברים, ונמשכת בין מספר ימים עד שבועיים ללא טיפול.[6]

בתרבות הסינית

עריכה

בגלל העלווה ירוקת-העד שלו נחשב העץ על ידי הסינים כסמל של אריכות-חיים ואלמוות. השרף שלו נחשב לחומר של נפש העץ, המקביל לדם אצל גברים ובעלי חיים. השואפים לחיי נצח דאואיסטים בסין העתיקה צרכו חלק ניכר משרף העץ, בתקווה בכך להאריך את חייהם. האגדה מספרת כי צ'יו שנג (仇 生), שחי בזמנו של המלך צ'נגטנג (商 成汤 王) (שלט 1675–1646 לפנה"ס), מייסד שושלת שאנג, האריך ימים הודות לשרף האורן.[7] האל שׁוֹאוּשִׂינְג (寿星), אל אריכות החיים במיתולוגיה הסינית, מיוצג בדרך כלל כשהוא עומד למרגלות אורן, ואילו עגור הפיות יושב על ענף העץ. בתמונות מסורתיות של "אושר, כבוד ואריכות חיים" (福禄寿 三星), עץ האורן מייצג אריכות חיים, באותה צורה שבה העטלף מסמל מזל טוב בגלל הקשר ההומונימי שלו עם האות בסינית למזל טוב (福). הפטרייה Wolfiporia extensa, שהסינים מכנים פו לינג, צומחת על שורשי עץ האורן, והסינים מאמינים שאכילתה מדכאת את כל תחושות הרעב, מרפאת מחלות שונות ומאריכה חיים.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Aljos Farjon: A Handbook of the World's Conifers. vol 2. Brill, Leiden-Boston 2010, ISBN 90-04-17718-3, P. 633–634.
  • James E. Eckenwalder: Conifers of the World. The Complete Reference. Timber Press, Portland, OR/London 2009, ISBN 978-0-88192-974-4, P. 411–412.
  • Wu Zheng-yi, Peter H. Raven : Flora of China. Volume 4: Cycadaceae through Fagaceae. Science Press/Missouri Botanical Garden Press, Beijing/St. Louis 1999, ISBN 0-915279-70-3, P. 23, 24

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אורן ארמן בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אורן ארמן באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ 1 2 Pinus armandii / Chinese white pine
  3. ^ Pinus armandii in the Red List of Endangered Species of IUCN 2013.
  4. ^ Dabieshan Wuzhen Song
  5. ^ Pinus armandii var. mastersiana
  6. ^ Fredreric Destaillats et al, Identification of the Botanical Origin of Commercial Pine Nuts Responsible for Dysgeusia by Gas-Liquid Chromatography Analysis of Fatty Acid Profile
  7. ^ De Groot, J.J.M. (2003). The Religious System of China. Vol. IV. Kessinger Publishing. ISBN 978-0-7661-3354-9. pp 297,300