ויקיפדיה

דמוקרטיה השתתפותית

יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דמוקרטיה השתתפותית (באנגלית: Participatory democracy) היא תפיסה דמוקרטית ופוליטית אשר דוגלת בקיום פורומים ציבוריים של קבלת החלטות. תפיסה זו מאמינה שפעילות פוליטית של החברה האזרחית יכולה להרחיב את מספר המשתתפים בתהליכי קבלת החלטות בארגון, בקהילה, במדינה ובמערכת הבינלאומית. התפיסה מבוססת על אידאולוגיה אך גם נובעת לעתים מאכזבה מתהליכי קבלת ההחלטות ומהתפקוד של דמוקרטיה ייצוגית ועל הטענה כי בעשורים חלה פגיעה באמון של אזרחים במערכת השלטונית. הדמוקרטיה ההשתתפותית באה לידי ביטוי בתקציבים משתפים, משאלי עם, יוזמות חקיקה אזרחיות, מנהלים קהילתיים, ועדות אזרחים ודוגמאות רבות נוספות, שתכליתם פיתוח האזרחים על ידי הנחלת ידע וניסיון פוליטי, ומצד שני צמצום הפערים הקיימים בין האזרחים לבין מוסדות השלטון וקובעי המדיניות.

פתיחת אירוע שיתוף ציבור שנערך בתל אביב בנושא תכנון כיכר אתרים, 2019

מקורות היסטוריים עריכה

הקדמה עריכה

ניתן לראות את מקורה של הדמוקרטיה ההשתתפותית בדמוקרטיה האתונאית הישירה, שניהלה מערכת פוליטית על ידי הצבעה אישית של אזרחים על תהליכי חקיקה ומדיניות.[1] משנות התשעים הוזכרה הדמוקרטיה השתתפותית בתאוריות רפובליקניות של השתתפות אזרחית ובתאוריות רדיקליות של יצירת "מרחב ציבורי" ובניית "חברה אזרחית". התפיסה של דמוקרטיה השתתפותית תואמת גם לתפיסה הליברלית שהעמידה את זכויות האדם במרכז, לתפיסה הרדיקלית אשר שואפת שהדמוקרטיה אכן תהיה שלטון העם, ולתפיסה הסוציאל-דמוקרטית ששואפת להרחבת הדמוקרטיה לתחומי חיים נוספים כגון החברה והכלכלה.[2]

ז'אן-ז'אק רוסו עריכה

מצדדי הגישה ההשתתפותית נשענים בעיקר על כתביו של ז'אן-ז'אק רוסו ועל תיאורו את המערכת הפוליטית כ-אמנה חברתית. לפי רוסו ההבדלים הקיימים בין אנשים לא צריכים להוביל לאי שוויון פוליטי. רוסו תפס את האזרחים כעצמאיים ויחד עם זאת תלויים אחד בשני. כלומר, צריכה להיות תלות שווה של כל אזרח בקולקטיב. כך למשל,במהלך כינוסה של אספה פוליטית, אדם אחד לא יוכל לשכנע אחרים להצביע בעד הצעתו אם היא לא משרתת את האחרים באותה רמה שהיא משרתת אותו.[3] מדיניות שתתקבל תהיה מדיניות שמובילה לשיתוף מלא בנטל או בהטבות. האזרח לומד לקחת במכלול השיקולים גם את האינטרסים הרחבים יותר ולא רק את הצרים האישיים שלו, אם הוא רוצה לזכות בשיתוף פעולה. רוסו מדגיש גם את חשיבות ההשתתפות מבחינה חינוכית ותרומתה של ההשתתפות לשיפור יכולותיו של האזרח.[4] התאוריה של רוסו נתנה בסיס מצוין לתאורטיקנים של הגישה ההשתתפותית אולם רוסו התייחס בעיקר לחברה מצומצמת ולכן התאוריה שלו מוגבלת. הוגים אחרים כמו ג'ון סטיוארט מיל וג'ורג' דאגלס הווארד קול ניסו להרחיב את התאוריה של דמוקרטיה השתתפותית למערכת פוליטית מודרנית. [5]

ג'ון סטיוארט מיל עריכה

מיל תפס מוסדות פוליטיים כבעלי משמעות חינוכית. הוא טען שיש למדוד את איכות הממשלה על פי השאלה אם היא מנהלת בצורה טובה את ענייני החברה באמצעים מוסריים ואינטלקטואלים. את הממשלה הוא תפס כמערכת של ארגונים הפועלת לטובת הציבור.

לגבי מדינות מודרניות מיל טוען שאין טעם בהשתתפות בממשלה הלאומית אם הפרט לא התנסה קודם לכן ברמה המקומית. זאת מפני שרק ברמה המקומית הפרט לומד איך למשול בעצמו. "אקט פוליטי הנעשה על ידי הפרט רק לכמה שנים, כאשר שום דבר בחיי היום יום לא הכין אותו לקראת זה, מותיר את היכולת האינטלקטואלית שלו ועמדותיו הערכיות כמו בראשית דרכו. ברמה המקומית לא רק שיש השפעה על אורח חייך באופן ממשי אלא גם יש לך סיכוי גדול יותר להיבחר". מיל טוען כי דרך דיון פוליטי הפרט הופך להיות חלק מקהילה טובה יותר, הוא אמור להרגיש שהרצון הכללי הוא רצונו האישי, וטובת הכלל אף תלויה במאמץ אישי שלו. מיל ראה גם חשיבות גדולה בתהליכים השתתפותיים במקום העבודה, שבו מבלה הפרט זמן רב במהלך חייו.[6]

ג'ורג קול עריכה

כמו רוסו, גם ג'ורג' דאגלס הווארד קול טוען שרצון, ולא כוח, הוא הבסיס לארגון חברתי או פוליטי. הוא טוען שכל פרט בכל התאגדות חייב להשתתף בארגון וברגולציה של אותה התאגדות. לדבריו זה לא רק עניין של יעילות אלא עניין מהותי של יכולת הבעה עצמית ברמה גבוהה של כל משתתף ומשתתף. חברה , על פי הגדרתו, היא צבר של התאגדויות המאוחדות על ידי הרצונות של חברי ההתאגדות. קול תפס את הדמוקרטיה הייצוגית כבלתי מייצגת לחלוטין, הן מכיוון שאין לנציגים יכולת לייצג את הפרט כמכלול שלם על כל מטרותיו, והן מכיוון שלבוחר אין שום שליטה באמת על הנציג, והמערכת הפוליטית מותירה את כל הכוח בידי הנציג שנבחר.[7]

התפתחות מודרנית עריכה

הדמוקרטיה ההשתתפותית החלה לפרוח בשנות ה-60 של המאה ה-20. תאורטיקנים ואנשי ציבור החלו לטעון ששיתוף אזרחים בקבלת החלטות קולקטיבית בנושאים המשפיעים על חייהם הוא תנאי מוסרי הכרחי בדמוקרטיה. לשיטתם, כל קשר חברתי הוא פוליטי משום שהוא בנוי סביב מבנה של סמכות, לכן הגדלת טווח ההשתתפות של החברים בקשר מובילה לידי דמוקרטיזציה בחברה. הם ראו את החברה כמורכבת ממערכות פוליטיות שונות, כאשר בכל מערכת פוליטית יש למבנה הסמכות במערכת השפעה על תכונות פסיכולוגיות של הפרט. על מנת ליישם מדיניות דמוקרטית ברמה הלאומית, יש לשפר את התכונות ההכרחיות לפיתוח של הפרט על ידי דמוקרטיזציה של מבני הסמכות בכל המערכות הפוליטיות, ולכן זה חשוב שכל הפרטים יאמצו את כל ההזדמנויות על מנת להשתתף פוליטית.[8]

רבים מייחסים את פריצתה לתודעה הציבורית של הגישה ההשתתפותית לעלייתה של תנועת – SDS Students for Democratic Society - בארצות הברית באותה תקופה. זוהי תנועת סטודנטים ממישיגן שפעלה למען חברה דמוקרטית, טענה שארצות הברית איננה מתפקדת עוד כדמוקרטיה לאור המערכת הפוליטית הייצוגית ויש להגביר את השתתפות האזרחים בתהליכי קבלת ההחלטות של החברה. אחת מן ההצהרות שלימים הפכה להצהרה מכוננת עבור מצדדי הגישה ההשתתפותית היא הצהרת Port Huron שנכתבה בכינוס שערכה התנועה, ובה הודגשה בין היתר הביקורת הרבה כלפי החברה האמריקנית. ההצהרה נתנה משקל כבד למרחק הקיים בין האזרח לבין השלטון:

"הבידוד הרב של הפרט ממוקדי הכוח, מהקהילה ומהיכולת לתכנן, משמעותה עליית הדמוקרטיה ללא הציבור. הציבור הרחב מורחק באופן מבני, והססן מבחינה פסיכולוגית מרוב כבוד למוסדות הדמוקרטיים"

.[9] תהליך גיבוש ואופי ההצהרה היוו בעצמם סממנים לתהליך השתתפותי כאשר עיקרו לא היה קבלת החלטות אלא רק המלצות לשינויי מדיניות שיהיו פתוחות למשא ומתן עתידי ולשינויים בעקבות דיונים משותפים. בנוסף נטען בהצהרה שכולם יכולים להביע את דעתם על הנושא ודעותיהם ישקלו באופן שווה.

במשך השנים השתמשה התנועה, ותנועות אחרות שנוצרו בעקבותיה, בעיקר בטכנולוגיית המחשבים והרשתות שאפשרו להגיע ליותר אזרחים אקטיביסטים ששאפו לשנות את הדמוקרטיה בארצות הברית.

בעשורים הבאים מדינות רבות ושונות, אף מבחינת אופיין הדמוקרטי, אימצו אלמנטים ופעילויות של דמוקרטיה השתתפותית. פעילויות אלו קודמו בעיקר על ידי חברה אזרחית וארגונים חוץ ממשלתיים. הפעילויות הבולטות היו: תקציב משתף (Participatory budget) בעיר פורטו אלגרה שבברזיל, מנהליים קהילתיים בישראל, ועידות אזרחים בדנמרק, קהילת שלום בקולומביה ומדינות רבות נוספות כגון מוזמביק, הודו, איטליה ואחרות המאמצות פעילויות דומות בימינו אנו. [10]

קרול פייטמן (Carole Pateman), מתומכות הגישה ההשתתפותית, סוקרת בספרה משנות ה-70 "Participation and democratic theory" תאוריות דמוקרטיות מודרניות ומסבירה את הסיבות לדחיקתה לשוליים של תאוריה דמוקרטית השתתפותית במחצית הראשונה של המאה ה-20. לדבריה, בתחילת המאה ה-20 המורכבות של חברות תעשייתיות וההתהוות של בירוקרטיה ארגונית גרמה לרבים לחשוב שלא ניתן לקיים דמוקרטיה בעלת מאפיינים השתתפותיים. התפיסה השלטת הייתה שבכל חברה חייבת לשלוט אליטה אשר תפעל דרך ממשל של נציגים. כמו כן, התמוטטותה של רפובליקת ויימאר, חוסר יציבות של מדינות רבות לאחר מלחמות העולם, ונטישת משטרים קולוניאליים, הביאו בין היתר לעידוד תפיסות הרואות כערך עליון את השמירה על היציבות הדמוקרטית.[11]

מחקרים רחבים שנעשו החל משנות ה-50 ועד שנות ה-70 במרבית המדינות המערביות בתחום ההתנהגות הפוליטית, הגיעו למסקנה שקיים חוסר עניין בפוליטיקה ובפעילות פוליטית מצד האזרחים, ובעיקר אלו השייכים למעמד הסוציו-אקונומי הנמוך. כמו כן לטענת החוקרים מעמד זה התאפיין בגישות טוטליטריות ואנטי דמוקרטיות.

המסקנות מן המחקרים היו שתפיסות קלאסיות של האדם הדמוקרטי המשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים אינן מציאותיות, וניסיון לעודד אותן עלול להוביל לאי יציבות של המערכת הדמוקרטית. טיעון נוסף שהקשה על תפיסות דמוקרטיות השתתפותיות היה שהגישה נשענת על טיעונים נורמטיביים, להבדיל מהתפיסה המודרנית אשר שואפת להתבסס על טיעונים אמפיריים מדעיים.

קרול פייטמן, שמציגה בתחילת ספרה את תפיסתם הדמוקרטית של ג'וזף שומפטר, רוברט א. דאהל Bernard Berelson, Giovanni Sartori and Harry Eckstein, טוענת כי תאורטיקנים אלו יצאו נגד השתתפותם של המוני אזרחים בתהליך הפוליטי. למשל, לשיטתו של שומפטר הדמוקרטיה היא הסדר מוסדי על מנת שיהיה ניתן להגיע להחלטות פוליטיות חקיקתיות ומנהליות. פייטמן גרסה כי שומפטר תפס את השתתפות האזרחים בחיים הפוליטיים אך ורק בתהליך ההצבעה למנהיגים ובמהלך דיונים, אולם לא נתן להם תפקיד מרכזי. לשיטתה, שומפטר שם את הדגש על הנהגה אליטרית כאשר ההמון חסר יכולת לפעול ולהניע פעילות פוליטית. התאורטיקנים האחרים שיצאה פייטמן נגד דעותיהם טענו כי ההמון לא צריך להיות שותף יתר על המידה בתהליך הפוליטי, על אחת כמה וכמה שההמון מצדד בגישות טוטליטריות, איננו בקיא ואיננו מביע עניין בתהליכים הפוליטיים.[12]

עקרונות הדמוקרטיה ההשתתפותית עריכה

  1. דמוקרטיה מוגדרת כשלטון עצמי שמשמעותו השתתפות המוני אזרחים בשלטון.
  2. שוויון מבחינה פוליטית: בעוצמה, בהשפעה ובגישה למוקדי ההכרעות. דמוקרטיה היא פעילות מתמדת ולא פעילות המתרחשת לסירוגין.
  3. הפרטים ומוסדות המדינה לא יכולים להיות נפרדים אחד מן השני.
  4. השתתפות מקסימלית של כל האזרחים חייבת לכלול תהליכים חברתיים שיעודדו דמוקרטיזציה במרחבים ציבוריים רבים, אשר תביא לפיתוחו של האזרח הפשוט.
  5. טיפוח הפרט הוא מטרה נעלה. השתתפות במסגרות שלטוניות ובקבלת החלטות מעצבת אדם בוגר, מנוסה, עצמאי, גאה, סובלני ורחב אופקים.
  6. המערכת הפוליטית ההשתתפותית משמרת את עצמה בעזרת תהליך חינוכי. ההתנסות דמוקרטית תורמת לגיבוש עמדות דמוקרטיות וחיזוקן.
  7. התפיסה מדגישה את האמון באזרחים, בתבונתם ובשיקול דעתם.
  8. דמוקרטיה אינה הסדר נוח של בעיות שלטון, אלא היא דרך חיים ומטרה ערכית.
  9. מכוון שמרבית האנשים מבלים את רוב זמנם בעבודה, רצוי לקדם את תחום ההשתתפות גם במרחבים אלו. כדי להגיע למצב בו לפרט יש עצמאות וביטחון לטובת שוויון השתתפותי יש צורך לתת דגש לאלמנטים הכלכליים.[13]
  10. אין כל מניעה שתאוריה דמוקרטית תהיה נורמטיבית ולא תיאורית.[2]

דוגמאות לדמוקרטיה השתתפותית עריכה

שינויים בתפיסות הפוליטיות של אזרחים ברחבי העולם בעשורים האחרונים הביאו בין היתר לידי ניסיונות רבים, הן מצד פעילות של חברה אזרחית והן מצדם של מוסדות המדינה, לשתף אזרחים בתהליכים פוליטיים. מקומות שונים בעולם החלו לאמץ שיטות של שיתוף אזרחים, בכל מקום קיים סוג שונה של שיתוף ציבור, מאפיינים שונים של תהליכי השיתוף ומטרות שונות לכל שיתוף. [14]

דנמרק-ועידות אזרחים עריכה

דנמרק הייתה מדינה חלוצה בסוג זה של שיתוף ציבור ואף ייצאה את המודל של ועידת אזרחים למדינות אחרות. בועידת אזרחים מועלות סוגיות ציבוריות שונות לדיון, ומטרתה לסייע לקובעי מדיניות ולטפח את הידע והמעורבות של האזרח בתהליכים פוליטיים.

ועידת אזרחים יכולה להיות יוזמה של גוף ממשלתי, של גוף אקדמי או יוזמה וולונטרית. בדנמרק, הגוף שאחראי על הוועידה בוחר מבין מגישי המועמדות בין עשרה לשישה עשר איש. לפני תחילת הדיונים עוברים האזרחים לימוד מקיף של הסוגיה שעל סדר היום. לאחר דיוני הוועידה מגובש מסמך המלצות המוצג לגופים הרלוונטיים ולקובעי המדיניות.[15]

ישראל - ועידות אזרחים ומנהלים קהילתיים עריכה

בשנת 2000 התקיים בישראל פרויקט ועידת אזרחים במרכז צפורי. מבין 400 פונים נבחרו 10 משתתפים אשר למדו באופן מקיף על תחום התחבורה במדינת ישראל ונדרשו לכתוב מסמך המלצות לקובעי מדיניות. הוועידה נתנה במה לאזרחים מן השורה לחוות את דעתם בנושא, ואף להמליץ על סוגי מדיניות שיש לנקוט בהם. אחד הקשיים שעלו ממסקנות הוועידה היה הקושי למצוא פתרונות ישימים. כלומר, פרט לעובדה שהפתרונות צריכים להיות טובים לטיפול בסוגיה מסוימת, עליהם לעמוד במבחן העלויות והיתכנות. שיקולי מדיניות נשענים בין היתר על משאבים ולכן יש צורך למצוא פתרונות ישימים.[16]

סוג נוסף של דמוקרטיה השתתפותית קיים בישראל בדמות מנהלים קהילתיים. מנהל קהילתי הוא תוצר של תהליך דו סטרי המתאפיין הן בדרישה מצד האזרחים להתקרב לקובעי המדיניות והן מצד הרשויות להתקרב לאזרחים. המנהל הקהילתי מתווך בין הרשויות לבין התושבים ומשמש אמצעי להבעת רצונותיהם ודרישותיהם של התושבים כלפי הרשויות. החל משנות השמונים פועלים בישראל מנהלים קהילתיים שנוצרו בעיקר לאור רצונו של השלטון לשתף את האזרחים בתהליכים הפוליטיים ברמה העירונית. את המנהלים הקהילתיים בישראל מנהלים הן אנשים מצד העיריות והן מצד התושבים,נציגי התושבים נבחרים בבחירות דמוקרטיות הנערכות בשכונות המנהל. המנהלים מאפשרים לאנשי השכונה להיות מעורבים, להציע הצעות לשיפור ולייעול, ולהנגיש עצמם אל הרשויות המקומיות.[17]

ברזיל-תקצוב משתף עריכה

תקצוב משתף היא שיטה המאפשרת לאזרחים מן השורה לדון ולהחליט בענייני תעדוף ההוצאות של התקציב העירוני או הציבורי. את השיטה יזמה מפלגת הפועלים בפורטו אלגרה שבברזיל.

מאז שנת 1989 מתקיים בברזיל סוג של דמוקרטיה השתתפותית בדמות תקציב משתף, (participatory budgeting). החוקה שנחקקה בשנת 1988 אפשרה לכוחות פוליטיים לבצע ניסיונות חדשים בהשתתפות אזרחים בתהליכי קבלת החלטות ברשויות מקומיות. תקציב משתף הוא תהליך מתמשך שאורך מספר רב של חודשים, ובו תושבי האזור משתתפים באופן פעיל, מעצבים מדיניות וקובעים סדרי עדיפויות בנושאי הקצאת משאבים עירוניים.[18]

בשנת 1989 פורטו אלגרה אורגנה מחדש וחולקה ל-16 מועצות מקומיות אשר המשתתפים בהן נפגשו על בסיס שבועי או דו-חודשי על-מנת לדון בצורכי האזרחים המקומיים, כאשר בסופו של דבר יבחרו סדרי העדיפויות התקציביים. בשנים האחרונות שיטת ה-PB התפשטה למעל 1,000 ערים ברחבי העולם. התקציב המשתף בפורטו אלגרה מבוסס על מערכת מוסדות שמפעילה את התהליך הפרוצדורלי ברמה המוניציפלית ונשען על שלושה עקרונות מרכזיים: לכל האזרחים יש אפשרות להשתתף, לארגונים קהילתיים אין מעמד מיוחד. תהליך זה מתנהל ברמות ובשלבים שונים, כאשר בכל שלב ישנם סוגי נציגים שונים וההחלטות מתקבלות על פי כללים שנקבעו מראש. המוסדות שאחראיים על ניהול תהליך התקציב המשתף הם מוסדות אשר תשתיתם החוקית נקבעה על ידי המשתתפים. משאבים ותרומות נאספים באופן אובייקטיבי על ידי כללים והנחיות סדורות.[19]

מדיניות זו זכתה להצלחה רבה: מתוך מאות פרויקטים שאושרו, ההשקעה במחוזות המגורים העניים של העיר עלתה על ההשקעה באזורים עשירים יותר כתוצאה ממדיניות ציבורית זו.

בכל שנה, הרוב המכריע של עשרים עד עשרים וחמישה קילומטרים של מדרכה חדשה הלך לתושבים העניים של העיר. כיום, 98% מכלל הדירות בעיר יש מים זורמים, לעומת 75% בשנת 1988; כיסוי הביוב עלה ל-98% מ-46%.בשנים 1992-1995, מחלקת הדיור הציעה סיוע לדיור ל-28,862 משפחות, לעומת 1,714 בתקופה זהה לפני יישום התקציב המשתף, מספר מעונות היום גדל מ-2 ל-120 ומספר בתי הספר הציבוריים המתפקדים כיום הוא 86 לעומת 29 בשנת 1988. כמו כן, השקעות אלה היו חלוקה מחדש; מחוזות עם רמות עוני גבוהות יותר קיבלו חלק גדול יותר מההשקעה הציבורית. בנוסף לכך, הוקמו מפעלים למחזור פסולת בבעלות קואופרטיבית של תושבים, מפעלים לטיהור מי הנהר המקומי משפכים, מרכזי בריאות קהילתיים, ופרויקט רחב ממדים לבניית בתים לחסרי הבית. הדמוקרטיזציה של קבלת ההחלטות איפשרה את הרחבת המיסוי למימון הפרויקטים.[20]

המטרה העיקרית של התקציב המשתף היא לעודד את הדינמיקה בין האזרחים לרשויות ולהקים מכניזם בר קיימא לניהול משותף של המשאבים הציבוריים, באמצעות קבלת החלטות משותפת.

פעילות זאת של תקציב משתף בברזיל פועלת כבר למעלה מ-20 שנה כאשר אחת הערים המובילות של התחום היא פורטו אלגרה. האומות המאוחדות אף הכתירו פעילות זו של העיר פורטו אלגרה כאחת מ-40 הפרקטיקות של ניהול עירוני הטובות ביותר בעולם.[19]

קולומביה-קהילת שלום עריכה

בכפר קטן בקולומביה ששמו San José de Apartadó massacre נערך ניסוי של דמוקרטיה השתתפותית בתגובה לעימות מזוין שהתרחש באזור. הכפר הכריז על עצמו כקהילת שלום - community of peace - וניצל את האוטונומיה על מנת לקבל החלטות בעצמו. התושבים אימצו תפיסה של התנגדות אזרחית לא אלימה על מנת להגן על זכותם להישאר בשטח. הם חתמו על הסכם ציבורי שבו התחייבו לא לשתף פעולה עם אף אחד מן הצדדים החמושים כולל עם גורמי המדינה הרשמיים של קולומביה. הכפר התארגן בצורה עצמאית, יצר קשר עם גורמים בינלאומיים שהיו מוכנים לסייע ולהגן על ציבורים שנמצאים בסכנה.[21]

קהילת השלום הייתה מבוססת על היסודות הפוליטיים והמוסריים הבאים: השתתפות חברתית: כולם לוקחים חלק ולכולם יש זכות לקבל החלטות. כל חבר נהנה מזכות שווה להוביל תהליכים. ליחיד ישנה השפעה מהותית על הכלל ולכן ערכי הזדהות ואחריות משמעותיים עבור הקהילה. הכלל השני הוא חופש: הקהילה הגדירה חופש כיכולת שיש בידי הפרטים והקהילה לקבל החלטות אוטונומיות, ללא לחץ או נידוי אם הם מחזיקים בדעה שונה מדעת הרוב. שקיפות: משקל גדול ניתן למידת הכנות והיושר ששוררים בין חברי הקהילה. סוג השתתפות זה של אזרחים בקולומביה נבע בראש ובראשונה מרצונם ופעילותם המשמעותית של האזרחים להיות שותפים בקביעת גורלם.[21]

הבדלים בין דמוקרטיה השתתפותית לדמוקרטיה דיונית עריכה

מרבית התאורטיקנים מוצאים מכנה משותף בין הדמוקרטיה הדיונית (Deliberative democracy) לבין ההשתתפותית. אולם יש גם מספר הבדלים: בראשונה, הגישה ההשתתפותית שמה דגש גדול יותר על המימד הכמותי של הדמוקרטיה, כלומר, כמה שיותר אנשים שישתתפו בתהליכי קבלת ההחלטות כך ייטב. להבדיל, הגישה הדיונית שמה את עיקר דגש על המימד האיכותי, כלומר, שיתוף אזרחים ויצירת דיון מצומצם, איכותי ורציונלי. הגישה מעניקה חשיבות יותר לאיכות הדיון מאשר לכמות המשתתפים. יש הטוענים כי הגדלת כמות המשתתפים מפחיתה מאיכות הדיון. שנית, כאשר ישנו רצון לקדם מדיניות בתחום מסוים, מצדדי הגישה הדיונית, להבדיל מההשתתפותית, יטענו שיש צורך לאגד ציבור אשר מומחה ומלומד בנושא הנידון. מספר האנשים שלרוב מכיר בצורה טובה תחום מסוים אינו גדול. בשלישית, משאלי עם מאפיינים דמוקרטיה השתתפותית אך לרוב לא מייצרים שום דיון רציונלי ואיכותי של האזרחים סביב הסוגיה, אלא רק הצבעה של כן או לא סביב שאלה שהוגדרה על ידי השלטון.[8]

ביקורת עריכה

דמוקרטיה ייצוגית עריכה

Benjamin R. Barber, ממצדדי הגישה ההשתתפותית, טען כי תפקידה היחיד של דמוקרטיה ליברלית ייצוגית הוא לבצע רגולציה של כוח פוליטי, אשר לדבריו מגן על החירות מצד אחד והורס אותה מאידך. ביקורץ נוספת הועלתה על ידי


ומאידך הורס אותה. כמו תומכי דמוקרטיה ההחות על ת,ב ע האטענשל הליברליזם, שלפיו מצסוגיהת האנשים בחברה כהה.ואלו לטענתו מגבילים את אפשרויות הדמוקרטיה לשת"פ בין האזרחים לשלטון. עוד מוסיף כי ממשלה ייצוגית מצמצמת אלמנטים של השתתפות ואזרחות, אשר לבסוף גוזלות את מקורות האנרגיה והלגיטימציה הנצרכות לממשל יעיל. ברבר מכנה את הדמוקרטיה הייצוגית כדמוקרטיה רזה (thin democracy), אשר בין היתר מרחיקה את בני האדם אחד מן השני. [22]

לייבלי ו-Carole Pateman, מנושאי המסר ההשתתפותי, אשר גרסו שהדמוקרטיה המערבית לגווניה אינה דמוקרטית דיה וכי ההגדרה שניתנת לדמוקרטיה צרה מדי. השיטה הייצוגית והבחירות החופשיות אינן מבטיחות לאזרח השפעה כלשהי על עיצוב המדיניות. בנוסף, טוענים מצדדי הגישה ההשתתפותית שאין זה מספיק ליצור סדר, יציבות ויעילות כפי שמתיימרת לעשות הגישה הייצוגית, אלא יש לדאוג לשוויון, צדק חברתי חירות אמיתית. העם איננו יכול ליזום תהליכים היוצאים מלמטה למעלה מכוון שהכוח מרוכז בידי קבוצה אחת השואפת לשמר את הסטטוס קוו.[2]

דמוקרטיה פלורליסטית עריכה

מצדדי הגישה ההשתתפותית טוענים שדמוקרטיה פלורליסטית היא למעשה שלטון של קבוצות לחץ תחת מסווה. דמוקרטיה המתבססת על קבוצות היא הדמוקרטיה הרצויה, כאשר יש איזון בין משקל הקבוצות ,ותחרות ומאבק בין הקבוצות יכולים בסופו של דבר להועיל לכלל. אולם הגישה הפלורליסטית גורמת להזנחת הפרט ולעיוות טובת הכלל. לטענת מצדדי הגישה ההשתתפותית תחרות ומאבק עשויים להוביל למדיניות שלא רצויה לאיש. ביקורת נוספת שהועלתה על ידי אחדים מתומכי הגישה, היא שלמרות קריאתו לריבוי הקבוצות ולתחרות, הפלורליזם כיום הוא פלורליזם של מונופולים. לטענתם אין דמוקרטיה בתוך הקבוצות, ורוב האוכלוסייה לא משתתפת בתהליך הפוליטי. המונופולים קשורים ביד אחת לשלטון.[23]

דמוקרטיה השתתפותית עריכה

מצדדי הגישה הליברלית ייצוגית יוצאים נגד הרדיקליזציה לשיטתם שמציעה הגישה ההשתתפותית. לטענתם, אין זה נכון לדרוש רמת רציונליות גבוהה מהאזרח הפשוט. שומפטר טוען שניתן לדרוש מאנשים רק דברים בהם יש להם ניסיון בחיי היום יום, ופוליטיקה לא נופלת תחת קטגוריה זו. כמו כן טוענים תומכי הגישה הייצוגית שהגישה ההשתתפותית נעדרת מימד מנהיגותי. טיעונים אחרים נגד הגישה היו על כך שהיא נשענת על בסיס נורמטיבי להבדיל מהתפיסה המודרנית אשר שואפת להתבסס על טיעונים אמפיריים ומדעיים. תומכי הגישות הייצוגיות והפלורליסטיות טוענים בנוסף כי יש למתן את ההמון עקב בורותו וכי מחקרים מצביעים על כך שההמון בעל תפיסות טוטליטריות ואנטי דמוקרטיות.[24]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • Marian Barnes, Janet Newman and Helen SUllivan. Power, Participation and Political Renewal: case studies in public participation. Great Britain, 2007
  • 2003,William R. Nylen,Participatory democracy Versus Elitist Democracy: Lessons from Brazil
  • (David Held, Models of democracy, (Cambridge, UK: Malden 2006
  • Tristan McCowan. Rethinking citizenship education: a curriculum for participatory democracy, New York : Continuum, 2009
  • Patricio Silva and Herwig Cleuren, Widening democracy : citizens and participatory schemes in Brazil and Chile, Leiden [Netherlands] : Brill, 2009.
  • Kristina Smock, Democracy in Action: Community Organizing and Urban Change, Columbia University Press, New York 2004.
  • אהרן גפן, השפעת מיסוד הדמוקרטיה ההשתתפותית על רמת שיתוף הציבור על ידי עובדים בארגון הציבורי, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, בית הספר ע"ש פדרמן למדיניות ציבורית וממשל, מכון פהר, 2011.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ participatory democracy
  2. ^ 1 2 3 בנימין נויברגר, דמוקרטיות ודיקטטורות: רעיונות, הקשרים, משטרים. האוניברסיטה הפתוחה, 2004, עמ' 115-121
  3. ^ Frank Cunningham, Theories of Democracy: a, critical introduction. London: Routledge, 2002. pp.123-141
  4. ^ Ibid
  5. ^ Carole,Pateman, Participation and democratic theory. Cambridge: University Press,1970. pp.22-44
  6. ^ Ibid
  7. ^ Ibid
  8. ^ 1 2 Lorenzo Cini, Between Participation and Deliberation:Toward a New Standard for Assessing Democracy? Political and Social Sciences,(Florence, Italy: European University Institute Florence,2011) pp. 7-11 http://www.academia.edu/1369778/Deliberative_and_Participatory_Democracy_Towards_a_New_Model_of_Radical_Democracy
  9. ^ http://www.columbia.edu/~hauben/CS/netdemocracy-60s.txt
  10. ^ Carole Pateman,Participatory Democracy Revisited. APSA Presidential Address, Vol. 10/No. 1, March 2012. PP 7-9. http://www.cf.ac.uk/europ/resources/presidential%20address.pdf
  11. ^ Carole,Pateman, Participation and democratic theory. Cambridge: University Press,1970 pp. 1-21
  12. ^ Ibid
  13. ^ Ibid
  14. ^ Boaventura de Sousa Santos, Introduction: Opening Up the Canon of Democracy in Democratizing democracy: beyond the liberal democratic canon .Verso,political Science, July 2007, http://www.boaventuradesousasantos.pt/media/Introduction(1).pdf
  15. ^ אפרת וקסמן ודנה בלאנדר, בהנחיית פרופ' אשר אריאן, דגמים של שיתוף אזרחים. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוני 2002, ע' 79
  16. ^ שם, עמ' 81-84
  17. ^ שם, עמ' 49-53
  18. ^ ערן קליין ורונן גופר, תקציב משתף - מודל לשיתוף תושבים בתהליכי תקצוב עירוניים. אוניברסיטת תל אביב, יוני 2007, עמ' 4-5
  19. ^ 1 2 Boaventura de Sousa Santos,Participatory Budgeting in Porto Alegre: Towards a Redistributive Democracy. in democratizing democracy: beyond the liberal democratic canon, Verso, Political Science, july 2007. http://www.boaventuradesousasantos.pt/media/Chapter%2011.pdf
  20. ^ על הדיכאון* - העוקץ, באתר www.haokets.org
  21. ^ 1 2 María Teresa Uribe de H, Social Emancipation in a Context of Protracted Ward: The Case of the Community of Peace in San José de Apartadó. in Democratizing democracy: beyond the liberal democratic canon, Verso, Political Science, 2007. http://www.boaventuradesousasantos.pt/media/Chapter%2010.pdf
  22. ^ Benjamin R. Barber Strong Democracy: Participatory Politics for a New Age. (Berkeley: University of California Press, 1984)
  23. ^ שם, שם
  24. ^ שם, שם
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דמוקרטיה_השתתפותית&oldid=38338897"