פטקו קרבלוב
פֶּטְקוֹ סְטוֹיְצֶ'ב קָרָבֶלוֹב (בבולגרית: Петко Стойчев Каравелов; 24 במרץ 1843, קופריבשטיצה, האימפריה העות'מאנית – 24 בינואר 1903, סופיה, נסיכות בולגריה) היה פוליטיקאי בולגרי, אשר כיהן ארבע פעמים כראש ממשלת בולגריה ונחשב לאחד ממכונני בולגריה המודרנית.
 | |||||
| פטקו קרבלוב | |||||
| לידה |
24 במרץ 1843 קופריבשטיצה, האימפריה העות'מאנית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 בינואר 1903 (בגיל 59) סופיה, נסיכות בולגריה | ||||
| מדינה | נסיכות בולגריה | ||||
| מקום קבורה |
כנסיית שבעת הקדושים  | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה |
המפלגה הליבראלית הבולגרית המפלגה הדמוקרטית הבולגרית | ||||
| בת זוג | יקתרינה וליקובה פנבה קרבלובה | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
  | |||||
ראשית הקריירה עריכה
קרבלוב למד משפטים והיסטוריה באוניברסיטת מוסקבה וב-1869 הוסמך לעריכת דין. הוא לחם במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) בצבא הדנובה של האימפריה הרוסית ולאחר כינון הנסיכות הבולגרית מתוקף סיכומי קונגרס ברלין, השתתף בניסוח החוקה הבולגרית שכונתה חוקת טרנובו ונחשבה ליברלית ומתקדמת לזמנה. במקביל מונה על ידי הרוסים לסגן מושל אזור סבישטוב. בהמשך נבחר לפרלמנט הבולגרי והיה יושב הראש שלו למשך מספר תקופות קצרות בשנותיו הראשונות.[1]
כהונות ראש הממשלה עריכה
הכהונה הראשונה עריכה
בראשית ימיה של הנסיכות הבולגרית התחולל מאבק פנימי על האוריינטציה הפוליטית שלה בין תומכי האימפריה הרוסית לבין מצדדי הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. קרבלוב נמנה עם תומכי הרוסים. בראשית 1880 מונה קרבלוב על ידי ראש הממשלה דראגן צאנקוב לתפקיד שר האוצר ולתפקיד התובע הכללי של בולגריה ובהמשך אותה שנה החליף את צאנקוב בתפקיד ראש הממשלה.
העימות עם אלכסנדר בטנברג עריכה
עד מהרה נקלע קרבלוב לעימותים עם אלכסנדר בטנברג, נסיך בולגריה בשל עמדותיו הליברליות שצידדו בהגבלת כוחה של המלוכה מחד ובשל תמיכתו במדיניות האימפריה הרוסית מאידך. ב-1881 אילץ הנסיך בטנברג את קרבלוב להתפטר והוא גלה מבולגריה מחשש לחייו. קרבלוב היגר למחוז העות'מאני האוטונומי רומליה המזרחית ובין 1883 ל-1884 כיהן בתפקיד ראש עיריית פלובדיב, שהייתה בירת המחוז. ב-1884 הותר לו לחזור לסופיה והוא כיהן במשך שנתיים כראש הממשלה וכשר האוצר בממשלת הקואליציה שהקימו הליברלים. לאחר מלחמת בולגריה–סרביה (1885) פרצה בנסיכות הפיכה צבאית והנסיך אלכסנדר בטנברג הודח. קרבלוב היה לעוצר ביחד עם סטפן סטאמבולוב. הפיכת נגד השיבה את הנסיך למעמדו, אך הגבלת סמכויותיו והיעדר גיבוי גרמני ואוסטרו-הונגרי הביאו להתפטרותו.
מאסרו, הכהונה הרביעית ואחריתו עריכה
בולגריה נקלעה לאי יציבות פוליטית וב-1887 פרצו בסופיה מהומות פרו-רוסיות שלובו על ידי סוכני האימפריה הרוסית. קרבלוב, שהיה ידוע בעמדותיו הפרו-רוסיות, נעצר במהלך המהומות אך שוחרר לאחר זמן קצר. הוא התנגד למינויו של פרדיננד הראשון לתפקיד נסיך בולגריה. קרבלוב נעצר וב-1891 נשפט בעוון חתרנות וקשירת קשר לביצוע רצח, הורשע ונדון ל-5 שנות מאסר. ב-1894 זכה לחנינה ושוחרר מהכלא.
ב-1895 ייסד קרבלוב את המפלגה הדמוקרטית הבולגרית שהנהיג עד יום מותו. ב-1901 נבחר שוב לכהונת ראש הממשלה וכיהן בתפקידו כשנה. ב-1903 נפטר קרבלוב מהתקף לב והוא בן 60 שנים. אלכסנדר מלינוב ירש את קרבלוב בתפקיד מנהיג המפלגה הדמוקרטית.
משפחתו עריכה
.gif)
קרבלוב נישא לאקטרינה וליקובה פנבה (בולגרית: Екатерина Великова Пенева; 1860 - 1947), ולזוג נולדו 3 ילדים, רדקה, ויולטה ולורה. בתו ויולטה נישאה ליוסיף הרבסט, בן הקהילה היהודית, שהיה פוליטיקאי, עיתונאי ופובליציסט ונרצח ב-1925 על ידי מנגנוני משטרו של אלכסנדר צאנקוב. יוסיף הרבסט היה אחיו של המנהיג הציוני הנודע קרל הרבסט.
ברבות השנים זכתה רעייתו של פטקו קרבלוב, אקטרינה, למעמד מכובד בציבוריות הבולגרית והייתה מקורבתו של בוריס השלישי, מלך בולגריה, אשר ראה בה דמות אם. היא השתתפה במאבק נגד רדיפות היהודים בממלכה הבולגרית. בגבור האנטישמיות הממוסדת בגרמניה הנאצית, החליטו ראשי הקונסיסטוריון של יהדות בולגריה להקים ועד פעולה ומחאה נגד רדיפות היהודים בגרמניה, בשיתוף אנשי ציבור ואקדמיה בולטים בבולגריה כגון פטקו סטאינוב. קרבלובה הצטרפה לוועד הפעולה וביוני 1933 תוכנן לערוך הפגנת מחאה בסופיה. המשטרה הבולגרית אסרה על קיום ההפגנה בתואנה שתפגע ביחסי הממלכה עם גרמניה[2].
בראשית 1941 פנתה קרבלובה למפקד המשטרה הבולגרית בסופיה וביקשה את הפסקת ההתפרעויות של חברי ארגון בראניק, אשר תלשו מדש בגדם של יהודים את הכוכב הצהוב ואחר כך הכו אותם בשל הפרת הצו המורה לענוד אותו. פנייתה הצטרפה לפנייתו של המטרופוליט סטפן ובעקבותיהן הורתה המשטרה לחברי הארגון לחדול מפעילותם[3].
ב-21 במאי 1943 החלו להימסר צווי הגירוש ליהודי סופיה. נציגי הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה פנו לאישי ציבור, לפוליטיקאים ולראשי הכנסייה במטרה לבטל את צו הגירוש. בין היתר פנו נציגי הקונסיסטוריון לאקטרינה קרבלובה בבקשה להפעיל את השפעתה על ארמון המלך. קרבלובה ניסתה לקבוע פגישה דחופה עם המלך בוריס, אך הוא עזב את הארמון לבקתת הציד שלו בהרי רילה ולא ניתן היה להשיגו[4]. בהמשך ביקר בביתה הרב הראשי ליהודי סופיה, הרב ד"ר אשר חננאל וביקש ממנה לפעול להצלת יהודי סופיה. במועד זה לא ידוע היה שהגירוש יתבצע לערי השדה בלבד ויהודי סופיה העריכו שגורלם יהיה כגורל יהודי תראקיה ומקדוניה אשר גורשו אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. הרב חננאל כתב מכתב נרגש למלך וקרבלובה הוסיפה את בקשתה האישית להפסקת הרדיפות:
”בני, גם אתה אב לילדים. אנא אל תעשה רע לאיש”
קרבלובה חתמה על המכתב ושלחה אותו לארמון המלך. ב-26 במאי גורשו יהודי סופיה לערי השדה בבולגריה, אך לא אל מחוץ לגבולות הממלכה[5].
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ כרונולוגיה של האספה הלאומית באתר האספה הלאומית של רפובליקת בולגריה (באנגלית)
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 591.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 152.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 169-168.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 172.
| הקודם: דראגן צאנקוב |
כהונה ראשונה 10 בדצמבר 1880 - 9 במאי 1881 |
הבא: יוהאן קזימיר ארנרוט |
| הקודם: דראגן צאנקוב |
כהונה שנייה 11 ביולי 1884 - 21 באוגוסט 1886 |
הבא: קלמנט טרנובסקי |
| הקודם: קלמנט טרנובסקי |
כהונה שלישית 24 באוגוסט 1886 - 28 באוגוסט 1886 |
הבא: וסיל רדוסלאבוב |
| הקודם: ראצ'ו פטרוב |
כהונה רביעית 4 במרץ 1901 - 3 בינואר 1902 |
הבא: סטויאן דאנב |