וסיל רדוסלאבוב
וסיל חריסטוב רדוסלאבוב (בבולגרית: Васил Христов Радославов; 15 ביולי 1854, לובץ', האימפריה העות'מאנית – 21 באוקטובר 1929, ברלין, רפובליקת ויימאר), היה עורך דין, מורה, חבר פרלמנט, שר וראש ממשלת בולגריה למשך שתי תקופות כהונה מטעם המפלגה הליברלית הבולגרית. רדוסלאבוב נתפש בנרטיב ההיסטורי הבולגרי כפטריוט, אך גם כאחד מהפולטיקאים השנויים ביותר במחלוקת בעידן הממלכה הבולגרית השלישית, אשר הוביל את הבולגרים במדיניותו הלאומנית-נצית לכניסה למלחמת העולם הראשונה ונחשב אחד האחראים המובילים לתבוסתה של בולגריה, שהובילה לחוזה ניי המכונה בבולגריה "אסון לאומי".
 | |||||
| וסיל רדוסלאבוב | |||||
| לידה |
15 ביולי 1854 לובץ', האימפריה העות'מאנית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 באוקטובר 1929 (בגיל 75) ברלין, רפובליקת ויימאר | ||||
| מדינה | ממלכת בולגריה | ||||
| מקום קבורה | סופיה, ממלכת בולגריה | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה | המפלגה הליברלית הבולגרית | ||||
| בת זוג | אוואנטיה רדוסלאבובה | ||||
| |||||
| |||||
|
תפקיד2 =
| |||||
| חתימה |
.jpg){kind=small}  | ||||
  | |||||
ראשית חייו ותחילת הקריירה עריכה
רדוסלאבוב נולד לתוך הלאומנות הבולגרית המתחדשת. אביו חריסטו פופוב רדוסלאבוב היה מורה, מחנך ודמות בולטת בתקופת התחייה הלאומית הבולגרית של אמצע המאה ה-19 והמרד כנגד העות'מאנים. אחיו הבכור אלכסנדר, נכלא למספר שנים על ידי העות'מאנים בעוון חתרנות ואחותו יורדאנה, הייתה אף היא אשת חינוך וחברת מחתרת אנטי-עות'מאנית.
את השכלתו התיכונית רכש רדוסלאבוב בעיר גברובו. תואר ראשון במשפטים רכש באוניברסיטת קארל בפראג ותואר שני בעיר וינה. רדוסלאבוב קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת היידלברג בגרמניה.[1] את הקריירה הפוליטית שלו החל במהלך מרד אפריל הבולגרי בשנת 1876 כיו"ר הוועדה המהפכנית של העיר לובץ'. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית, חתימת חוזה סן סטפנו וכינונה של הנסיכות הבולגרית, התמנה ליו"ר מועצת העיר לובץ'. ב-27 במאי 1884 נבחר לאספה הלאומית הבולגרית וב-29 ביוני נתמנה לשר המשפטים של הנסיכות, תפקיד אותו מילא עד 15 ביולי 1886.[2]
הכהונה הראשונה כראש ממשלה עריכה
רדוסלאבוב כיהן כשר המשפטים תחת שני ראשי ממשלה, פטקו קרבלוב וסטפן סטאמבולוב. בספטמבר 1885, לאחר הכרזת האיחוד של נסיכות בולגריה עם מחוז רומליה המזרחית, פרצה מלחמת בולגריה-סרביה והבולגרים הסתכסכו עם האימפריה הרוסית, שהתנגדה למהלך והובילה את המהלכים שגרמו להפיכה הצבאית כנגד אלכסנדר בטנברג ולבסוף להדחתו. ראדוסלאבוב הפך למנהיג המפלגה הליברלית הבולגרית וב-28 באוגוסט 1886 הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר של הנסיכות, תפקיד בו כיהן עד 10 ביולי 1887.[2] רדוסלאבוב החזיק במדיניות אנטי-רוסית מובהקת, קל וחומר לאחר אכזבת מובילי המדיניות הבולגרית מעמדתה של האימפריה הרוסית בעניין גורלו של מחוז רומליה המזרחית והתערבותם הבלתי פוסקת בענייני הנסיכות. רדוסלאבוב עצמו ניצל מהתנקשות בחייו כאשר גורמי ביון רוסיים שילמו 300,000 רובל למספר מתנקשים שנתפסו טרום המעשה בשלהי 1886.[1][2] כהונתו הראשונה נקשרה בשורת פרשיות שחיתות, וכתוצאה מכך התפטר מתפקידו, פרש מהמפלגה הליברלית והקים פלג מתחרה שנקרא המפלגה הליברלית-רדוסלאבובית על שם מייסדה ומנהיגה. מספר שנים לאחר מכן הפלג התאחד בחזרה עם הפלג המרכזי. ב-1899 מונה לשר הפנים בממשלו של טודור איבנצ'וב.
כהונתו השנייה כראש ממשלה עריכה
בימיה האחרונים של מלחמת הבלקן השנייה, כאשר הבולגרים כבר הובסו ואיבדו את כל הישגי מלחמת הבלקן הראשונה, הוטל עליו להרכיב ממשלה בשנית, וב-17 ביולי 1913 הפך לראש הממשלה ה-27 של הממלכה. רדוסלאבוב הפגין מיד את הסתייגותו מהרוסים ונקט במדיניות עקבית של תמיכה בקיסרות הגרמנית ובאימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-10 באוגוסט נאלץ רדוסלאבוב לחתום בשם ממלכת בולגריה על הסכם בוקרשט, אשר סיים רשמית את מלחמת הבלקן השנייה ונחשב לפגיעה לאומית בבולגרים.
למרות מדיניותו, נמנעה בולגריה שהייתה מותשת ממלחמות הבלקן מלהצטרף לצד הגרמנים מיד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ורדוסלאבוב ניהל משא ומתן במקביל גם עם נציגי מדינות ההסכמה וגם עם נציגי מעצמות המרכז במטרה לקבל ערובות להחזרת השטחים האבודים ממלחמת הבלקן מחד וקבלת סיוע כלכלי נדיב בתמורה להצטרפות לאחד מהצדדים, מאידך.[3] תבוסת מדינות ההסכמה במערכת גליפולי חיזקה את ביטחונם העצמי של פרדיננד הראשון וראש ממשלתו, וב-16 בספטמבר 1915 חתם רדוסלאבוב בשם ממלכת בולגריה על הסכם ההצטרפות למעצמות המרכז, אשר מתוקף הסכם קודם כונו גם חברות הברית המשולשת.[4]
ב-15 באוקטובר הכריזה בולגריה מלחמה על סרביה ופלשה לשטחה. שנה מאוחר יותר הצטרפה למערכה כנגד רומניה תוך כיבוש חבל דרום דוברוג'ה. כאשר החזית המקדונית החלה לדשדש, האבדות גברו והמצב הכלכלי הורע, גברה מאוד תנועת המחאה בבולגריה, אשר הובלה על ידי מפלגת האיכרים וראשה, אלכסנדר סטמבוליסקי. ההתמרמרות החלה לחדור גם לשורות הצבא, בין היתר בשל העובדה שהגרמנים ניצלו חלק נכבד ממשאביה הכלכליים של בולגריה לטובת צבאם בחזית, ונקעה נפשו של ציבור האיכרים מניצול מתמשך זה. במקביל היו לבולגרים חילוקי דעות עמוקים מול הגרמנים בשאלת עתידו של חבל דוברוג'ה לאחר המלחמה. משלא התקבלה עמדת הבולגרים בקשר למעמד החבל במסגרת הסכם בוקרשט (1918), נאלץ רדוסלאבוב להתפטר ב-21 ביוני 1918 ובהמשך, נמלט לגרמניה מחשש לגורלו בעקבות התבוסה המסתמנת של הבולגרים במלחמה. בלחצו של המלך פרדיננד התמנה לתפקיד הפוליטיקאי הוותיק, אלכסנדר מלינוב.[1]
אחריתו עריכה
ב-31 בדצמבר 1919 נמלט רדוסלאבוב מבולגריה לרפובליקת ויימאר, שם חי עוד כ-10 שנים, תוך שהוא מתמסר לכתיבת זכרונותיו. ב-1922 בהשראת ממשלו של אלכסנדר סטמבוליסקי נידון רדוסלאבוב למוות שלא בפניו, לאחר שהרכב מיוחד של שופטים פסק שהוא אחראי לתבוסת בולגריה במלחמה. בקיץ 1929, חודשים ספורים לפני מותו, חנן אותו המלך בוריס השלישי. רדוסלאבוב הלך לעולמו ב-21 באוקטובר 1929 בברלין ולאחר מותו הוענק לו תואר ברון על ידי נשיא הרפובליקה הגרמנית פאול פון הינדנבורג. למרות המחלוקת הקשה על דרכו הפוליטית ותוצאותיה הרות האסון לבולגריה, העריך אותו הציבור הבולגרי של סוף שנות ה-20 כפטריוט ומחל לו על מדיניותו הניצית. וכך, גופתו הועברה לסופיה שם נקבר בהלוויה ממלכתית ב-3 בנובמבר, כאשר המלך בוריס השלישי מוביל אישית את טקס ההשכבה.[2]
רדוסלאבוב והקהילה היהודית עריכה
בעת כהונתו הראשונה כראש הממשלה, ניסה רדוסלאבוב לסייע להתיישבות קהילות יהודיות בדרום דוברוג'ה בתקופה זו, ניסיון שלא עלה יפה בשל התנגדות התושבים והנהגת הקהילות המקומיות בחבל. ד"ר רדוסלאבוב נאם לא אחת בפני הפרלמנט, נאומים בהם תקף וגינה את האירועים האנטישמיים בבולגריה.[5]
ב-1900, בתקופת כהונתו של טודור איבנצ'וב כראש ממשלת בולגריה רבו התקריות האנטישמיות בבולגריה ולאחר כינוס חירום שנערך בסופיה בעניין, המליץ אברהם דויצ'ון לוי לשלוח את ישועה כלב לקהילות בולגריה כדי לערוך דין וחשבון על חומרת המצב. לאחר שובו, נועדו כלב ודוויצ'ון עם ראש הממשלה וזה יעץ לכלב להגיש את הדו"ח לרדוסלאבוב, אשר כיהן כשר הפנים בממשלתו של איבנצ'וב. כלב ערך דין וחשבון מפורט ולווה אותו במכתב חריף מטעמו בו נכתב בין השאר, שאם ממשלת בולגריה אינה מעוניינת שבשטחה יתגוררו יהודים, הם מבקשים ארכה של שנה ותמיכה כלכלית כדי לעזוב את הנסיכות. רדוסלאבוב נעלב מסגנון מכתבו של כלב וביקש לזמן את ראש קהילת סופיה לבירור, אך איבנצ'וב שכנעו שלא לעשות כן. בעקבות הדו"ח שהגיש כלב פנה רדוסלאבוב למושלי כל מחוזות בולגריה וציין כי זו אחריותם האישית למנוע פגיעה ביהודים.[6]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 Spencer Tucker, Priscilla Mary Roberts, Encyclopedia of World War I, ABC-Clio inc., California, 2005, page 964.
- ^ 1 2 3 4 בוריסלאב גורדוב, "וסיל רדוסלאבוב-בין ליבראליות לנוקשות פוליטית", באתר media times review (בבולגרית).
- ^ Source Records of the Great War, Vol. III, ed. Charles F. Horne, National Alumni 1923
- ^ Spencer Tucker, Priscilla Mary Roberts, page 241.
- ^ גלבר, נ.מ, חיי היהודים בבולגריה, בתוך: אנצקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 696-697.
- ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 253.
| הקודם: פטקו קרבלוב |
ראש ממשלת נסיכות בולגריה 28 באוגוסט 1886 – 10 ביולי 1887 |
הבא: קונסטנטין סטואילוב |
| הקודם: סטויאן דאנב |
ראש ממשלת ממלכת בולגריה 17 ביולי 1913 - 21 ביוני 1918 |
הבא: אלכסנדר מלינוב |
| הקודם: ניקולה גנאדייב |
שר החוץ והדתות של ממלכת בולגריה 17 בדצמבר 1913 - 21 ביוני 1918 |
הבא: אלכסנדר מלינוב |