תתש הראשון

אבו סעיד תאג' אלדולה תֻּתֻּש הראשון בן אלפ ארסלאן (בערבית أبو سعيد تاج الدولة تتش السلجوقي) (1060 בערך - 26 בפברואר 1095). שליט סלג'וקי בחלקים מארץ ישראל וסוריה.

תתש הראשון

לידה	1066
פטירה	פברואר 1095 (בגיל 29 בערך) ריי, איראן
מדינה	האימפריה הסלג'וקית
השושלת הסלג'וקית
אב אלפ ארסלאן צאצאים רידואן Behram Abu Taleb דוקאק Irtash

עלייתו לשלטון

בנו השני של אלפ ארסלאן הסולטאן הסלג'וקי הגדול, אחיו של מלכשאה. בשנת 1073, כבשו כוחות סלג'וקים עצמאיים בפיקודו של אתסיז אבן אוק את ירושלים מידי הפאטמים. אתסיז, שהכיר בריבונותו של מלכשאה, כבש את רוב שטח הפנים של ארץ ישראל (שטח החוף נשאר בשליטה פאטמית). בשנת 1075 כבש אתסיז את דמשק וייסד מעין נסיכות שהשתרעה מדמשק בצפון עד לרמלה בדרום.

מלכשאה ביקש למנות את תתש אחיו למושל על המחוז ולהדיח את אתסיז. כאשר אתסיז שמע על כך, שיגר איגרת למלכשאה, ובה איום מרומז שאם יודח, יצטרף אל הפאטמים במצרים. האיום פעל את פעולתו ומלכשאה חזר בו מכוונתו.

אתסיז, שהיה מאוים על ידי הפאטמים במצרים והיה מעוניין לקרוע למדינתו 'חלון' לחוף, החליט לעלות היישר על מצרים, בקוותו שבנפול בידיו מרכז השלטון במצרים, יפלו לידיו מאליהם ערי החוף שבארץ ישראל. לאחר מצור על קהיר שארך חודשיים (1077), הובס אתסיז על ידי בדר אלג'מאלי ונסוג חזרה לארץ ישראל. בינתיים מרדו בו תושבי עזה, רמלה וירושלים (שבזזו את רכושו ואת נשותיו). אתסיז הביס את המורדים ודיכא את המרד באכזריות רבה, תוך החרבתן של רמלה ועזה, וביצוע הוצאות להורג המוניות בירושלים. אך משיצאו הפאטמים להתקפת נגד וצרו על דמשק (1079), הבין אתסיז שלא יוכל להחזיק מעמד לבדו ופנה בבקשת עזרה אל מלכשאה.

מלכשאה נענה ושלח את תתש אחיו, תוך קביעת בעלותו על כל השטחים שיכבוש תתש בעתיד. משהגיע תתש לדמשק נסוגו הכוחות הפאטמים חזרה למצרים. אתסיז מסר לידי תתש את מצודת העיר, אך תתש אסר את אתסיז והוציאו להורג בתואנה של חוסר כבוד לשליח הסולטאן - שכן היה עליו לצאת ולקבל פניו, ולא להמתין לו במצודת העיר.

תתש הרחיב את שטח שלטונו וכבש את בעלבק, צידון, יפו וירושלים (1079-1083). בתום כישלונות אחדים אף כבש את חלב (1085) והדף מספר התקפות של הפאטמים על דמשק וארץ ישראל.

קרב חלב

לאחר תבוסת הכוחות הביזנטיים בקרב מנזיקרט נותרה קדמת אסיה ללא כוחות צבא ביזנטיים. את הוואקום הזה ניצלו כוחות סלג'וקים עצמאיים כדי להקים מדינות עצמאיות משלהם. הקבוצה הגדולה והמשמעותית ביניהם הונהגה על ידי קותולמיש (או קותלמיש), נכדו של סלג'וק, שלאחר שהובס בעיראק בידי אלפ ארסלאן נמלט לאנטוליה. לאחר מותו (1076) הקים בנו סולימאן את סולטנות רום. בנצלו את המלחמות הפנימיות שבין הביזנטים - כשהוא משכיר את כוחותיו פעם לצד זה ופעם לצד אחר - השתלט סולימאן על רוב החלק המערבי של אנטוליה. כוחותיו כבשו את ניקאה, קילומטרים ספורים מן הבירה הביזנטית.

כוחות ביזנטיים שנשארו באזור קיליקיה הקימו מעין נסיכות עצמאית ביזנטית ששלטה באדסה ובמרעש ובאנטיוכיה. סולימאן ניצל את המריבות הפנימיות שבין הביזנטים, וכשנקרא לעזרה על ידי אחד מן הצדדים שבאנטיוכיה, עזב את ניקאה בידי סגנו אבו אלקסאם, ובמסע מהיר הגיע לאנטיוכיה. תוך שימוש בגורם ההפתעה הצליח סולימאן לכבוש את העיר כבר בהתקפתו הראשונה (1085).

תתש, שזה עתה הצליח לכבוש את חלב, וראה באנטיוכיה את תחום שטח השפעתו וקיוה לכובשה בהקדם, ראה בצעדיו של סולימאן מרידה בסמכות הסלג'וקית העליונה ויצא נגדו לקרב. הצבאות נפגשו ביום ה-4 ביוני 1086 בין חלב לאנטיוכיה ונקרא קרב חלב או קרב אנטיוכיה.

וכך תיארה את הקרב אנה קומננה:

משהבין תתש כי סולימאן על סף מרד, וכי הצליח כבר לכבוש את מחוז אנטיוכיה, יצא עם צבאו מחלב וחנה בין חלב ובין אנטיוכיה. סולימאן יצא לקראתו, והקרב התלקח בבת אחת. משהגיעו הצדדים לידי קרב פנים אל פנים, נשברו כוחותיו של סולימאן ופנו עורף למרות נסיונותיו של סולימאן לייצב את שורותיו. משהבין סולימאן שהובס, נמלט אף הוא משדה המערכה, וכשהיה נראה לו שהגיע למקום מבטחים, ירד מסוסו, זרק את מגינו על הקרקע והתיישב עליו. אך בריחתו לא נעלמה מעיני כוחותיו של תתש, ששלח אליו שליחים להביאו לפניו. סולימאן סירב להלקח בשבי, וכשראה כי כלתה אליו הרעה, לקח את חרבו ותקעה בתוך בני מעיו, כך מת איש עלוב זה במיתה עלובה.

— אלכסיאד ספר ששי פרק תשיעי

מלכשאה חשש מאוד מעליית כוחו של אחיו ויצא בעצמו לסוריה (אוגוסט 1086), שם נטל לידיו את חלקו של סולימאן וחילקו בין מפקדיו. את חלב מסר לא-סונקור קסים אַדַאוּלה (אביו של זנגי), את אנטיוכיה ליאגי סאן. אנטוליה נמסרה לידי סגנו של סולימאן אבו אלקסם. את בנו של סולימאן, קיליצ' ארסלאן הראשון, לקח עמו מלכשאה כבן ערובה לאיספהן. כך יצא שתתש לא רק שלא הרוויח מניצחונו, אלא גם חלב שהייתה בידו נשמטה ממנו.

מלחמות הירושה על הסולטנות הסלג'וקית

ב-20 בנובמבר 1092 מת מלכשאה. אשתו הארמנית טרקן ח'אתון (שלפי חלק מן המקורות היא זו שהרעילה את בעלה) רצתה לשלוט ועשתה יד אחת עם מספר משריו של מלכשאה. היא כלאה את בנו הבכור ברקירוק ואת בנה מחמוד הראשון בן הארבע הכתירה לסולטאן. אך הניאזמים - חסידיו של ניזאם אל-מולכ שנהרג חודשיים קודם לכן, מילטו את ברקירוק מבית כלאו. בקרב שנערך בפברואר 1093 ניצח ברקירוק. לאחר הניצחון הוסכם על חלוקת שטחים בינו לבין אחיו הצעיר.

תתש ביקש לנצל את המצב ולנשל את אחייניו מירושתם. הוא בא במגע עם מספר אמירים באזור מסופוטמיה ובגדאד, ואף הצליח להשיג את תמיכת הח'ליף שהכתירו כסולטאן האימפריה, אך נתקל בהתנגדותם של שליטי חלב ואדסה ונאלץ לסגת. שנה לאחר מכן (1094) שב תתש במטרה לכבוש את אדסה וחלב. ברקירוק שלח לעזרתם צבא בפקודו של כרבוגא, אך תתש ניצח בקרב, תפס את א-סונקור קסים אַדַאוּלה מושל חלב ואת בזאן מושל אדסה והוציאם להורג בעריפה באשמת בגידה. את כרבוגא לקח בשבי. משם פנה תתש מזרחה ועלה על העיר ריי שבמרכז פרס. ברקירוק, שחשש מאוד, ניסה לשלוח אל דודו הצעת פשרה נוסח "הנח לי רק את העיר איספהאן ויהיו לך שאר נתיניי ואדמותיי". תתש כמובן סירב. הצבאות נפגשו ב-26 בפברואר 1095. בתחילה הייתה ידו של תתש על העליונה, אך משראה ברקירוק שמאזני הקרב נוטים נגדו, נקט בתחבולה פסיכולוגית והורה לצבאו להניף את נסיו של אביו המנוח. התחבולה פעלה את פעולתה, והטורקמנים בשורותיו של תתש וכן מושל אנטיוכיה יאגי סיאן נטשו את תתש ועברו לצדו של ברקירוק. תתש, שנותר לבדו, נלכד וראשו נערף. שארית צבאותיו הצטרפו - כמקובל בתקופה זו - לצד המנצח (לאחר שקיבלו חנינה מידי ברקירוק). כך נותרו סוריה וא"י כמעט ריקות מכוח צבאי.

לאחר מותו

מיד כשהגיעה הידיעה על מותו של תתש לחלב, הורה בנו הבכור רידואן על הריגתם של ארבעת אחיו בחניקה. שניים מאחיו אכן הוצאו להורג, בהראם ואבו טלאב, אך שני האחרים, דקאק ומחיי א-דין בכתאש (או ארתאש), הצליחו להימלט מידי התליינים. שניהם נסו לדמשק, שם יסד דקאק אמירות עצמאית. השנאה שבין שני האחים גם היא היוותה גורם חשוב להצלחת מסע הצלב הראשון, שכן החשדנות שביניהם מנעו שיתוף פעולה יעיל, ואפשרה לצלבנים להכות כל צבא בפני עצמו, במקום להתמודד עם כל הצבאות המוסלמיים כגוף אחד.

לתתש הייתה בת בשם ח'אתון, אשר הייתה נשואה לאמיר סולטאן (זהו שמו הפרטי, ולא כינוי) ושימשה שליטה של שייזר בין השנים 1098-1154.

קישורים חיצוניים

• יהושע פרנקל, ‏הסלג'וקים בארץ-ישראל (1071–1098), קתדרה 21, אוקטובר 1981, עמ' 72-49
• שמעון גת, ‏הסלג'וקים בירושלים: דימוי היסטורי במבחן, קתדרה 101, אוקטובר 2001, עמ' 124-91
  • משה גיל, ‏היסטוריה וסנגוריה, קתדרה 107, אפריל 2003, עמ' 198-194