ויקיפדיה

צידון

עיר בלבנון, אחת הערים הפיניקיות המרכזיות
פירוש נוסף ערך זה עוסק בעיר בלבנון, אחת הערים הפיניקיות המרכזיות. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו צידון (פירושונים).

צִידוֹן (בפיניקית: 𐤑𐤃𐤍, צדן; בערבית: صيدﺍ, צַיְדָא) היא העיר השלישית בגודלה בלבנון. העיר הייתה אחת הערים הפיניקיות המרכזיות ביותר. היא שוכנת לחוף הים התיכון, כ־48 קילומטר מדרום לביירות וכ־40 קילומטר מצפון לצור. האוכלוסייה במטרופולין מונה כ־250 אלף תושבים, מוסלמים שיעים, סונים ונוצרים.

צידון
صيدﺍ
העיר המודרנית בצידון נשקפת ממבצר הים הצלבני
העיר המודרנית בצידון נשקפת ממבצר הים הצלבני
מדינה לבנוןלבנון לבנון
מחוז מחוז דרום לבנון
נפה נפת צידון
תאריך ייסוד המאה ה-14 לפני הספירה
שטח 7 קמ"ר
אוכלוסייה ‏
 ‑ בעיר 80,000
 ‑ במטרופולין 266,000
קואורדינטות 33°33′39″N 35°22′19″E / 33.560833°N 35.371944°E / 33.560833; 35.371944
אזור זמן UTC +2
מפה

העיר היא מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב, ונמצאים בה בתי זיקוק ומסוף נפט המובל מחצי האי ערב לים התיכון.

היסטוריהעריכה

העת העתיקהעריכה

 
חותם הגליל של אַדּוּמוּ מלך צידון, המאה ה־13 לפנה"ס, הלובר (AO 22361)
 
חותם הגליל של אַנִּיפִי מלך צידון, המאה ה־13 לפנה"ס, הלובר (AO 22362)

צידון נזכרת בסביבות המאה ה־14 לפנה"ס, בכתבי אוגרית.[1] העיר הייתה מרכזית מאוד בקרב הפיניקים – "פיניקים" הוא כינוי יווני זר, ובקרב הפיניקים עצמם נפוץ הכינוי "כנענים" או "צידונים", גם אם מוצאם לא היה מצידון.[2] באודיסיאה (המאות ה־9–8 לפנה"ס) מזוהים הפיניקים כצידונים.[3] באיליאדה מגיע פאריס לצידון, שם נארגו שמלות צבועות.[4]

בסוף האלף הראשון לפנה"ס הייתה צידון אחת מהערים הפיניקיות החשובות, ומשמה המקורית בפיניקית 𐤑𐤃𐤍 צדן השתלשלו שמותיה בשפות אחרות, Ṣidunni באכדית,[5] Σιδών (סידון) ביוונית, ܨܝܕܘܢ (צידון) בסורית, Sidon בלטינית, صَيْدونْ (צַיְדון) בערבית קלאסית או صيدا (צַיְדָא) בערבית. מסחרה של צידון התפשט לערי החוף של הים התיכון, אך מאוחר יותר איבדה את הבכורה בפיניקיה לצור.[דרוש מקור][מפני ש...]

מעבר ליםעריכה

הקהילה הפיניקית באתונה נקראה "עם צדן", ונעבד בקרבה האל "בעל צדן" (המוכר גם מכתובת אשמונעזר).[6] קיימות עדויות לצידונים גם מפיראוס[7] ומדמטריאס ההלניסטית.[8]

צידונים שחיו בקרתחדשת הזדהו בכתובות שהקימו (בעיקר כתובות נדר), והסתדרו פעמים רבות בחבורות שנקראים "בד".[9] אותם בדים הונהגו בידי מנהיג, וכותבי הכתובות נשאו את התואר "אִש צִדֹן בד..." ולאחר הבד הופיע שם מנהיג הבד. פעמים רבות אותן כתובות נכתבו לפקודת ("למיעמס" בפיניקית) אדם מסוים או למיעמס עם קרתחדשת, מה שמצביע על זכויות מיוחדות לצידונים בעיר.[10] אנשי צידון התייחסו לעצמם לרוב כ"אִש צִדֹן", ובמקרים נדירים,[11] בעיקר מחוץ לקרתחדשת, "הצִדֹנִי" או "הצִדֹנִת".[12] סופרים צידונים הובאו לקרתחדשת.[13]

מעבר לים היו גם אנשים שנקראו על שם העיר צידון, כמו השמות הנקביים "צדנת",[14] ו"צדן" שניתן לבת איש צידוני.[15]

תחת האימפריה האשוריתעריכה

אדד־ניררי השלישי כתב בכתובותיו שקיבל מס מהצידונים, בין שאר ממלכות כנען.[16][17]

צידון ומלכיה לא מוזכרים בכתובות המלכותיות של המלכים האשורים החדשים הראשונים תגלת פלאסר השלישי[18] וסרגון השני[19].

עם עליית ממלכת אשור, הכניע שלמנאסר את העיר הסמוכה צור ונעזר בצי האניות של צידון.[דרוש מקור]

מסעו השלישי של סנחריב (701 לפנה"ס) לארץ חֿתי (הלבנט) כוון בין השאר נגד מלך צידון לולי (Lulî באכדית), שמרד במלך אשור וברח לים (בחלק מהכתובות מצוין כי הוא ברח לקפריסין[20]), ועל כן סנחריב הכניע את הערים צידון רבה וצידון זעירה, בית-זיתּי, צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו, הערים המבוצרות הכפופות לצידון עליהן הסתמך לולי.[21] הוא המליך במקום לולי את אתבעל (Tu-Baʿlu באכדית) על צידון, וחייב אותו למנחה שנתית.[22] לאחר מכן מתוארים יחד עם אותו אתבעל שאר מלכי ארץ אמורו מגישים לסנחריב מנחה.[23] במסעו השישי של סנחריב, שכוון נגד אילם, נעזר המלך בספנים מצור, צידון, וכן ספנים איונים או קפריסאים, כדי להשיט את חייליו במורד החידקל על האוניות המפוארות שבנו במיומנות, "תוצרת אופיינית לארצם".[24]

בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, כרת עבדי־מִלְכֻתִי (אנ') מלך צידון ברית עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה), "סמך על הים המתגלגל" והתמרד באימפריה האשורית.[25] בעקבות כך שיטח אסרחדון, לטענתו, את צידון, פירק את חומותיה ומבניה והשליכם לים, ואף גרם למקום עליו עמדה להיעלם.[25] עבדי־מלכתי ברח לים (בדיוק כמו לולי מימי סנחריב), אך אסרחדון השיגו וערף את ראשו בחודש תשרי.[25] הוא לקח את אשתו, בניו, בנותיו, שומרי ארמונו, ואוצרות וסחורות טובות רבים ("כל מה שהיה בעל ערך מארמונו בכמויות גדולות"), וכן אנשים ובהמות אין־ספור, לארץ אשור.[25] לאחר מכן אסף אסרחדון את כל מלכי ארץ חַֿתִי (הלבנט) וחוף הים, והם בנו עיר במקום אחר, שהוא קרא לה "כַר־אסרחדון".[26] תושבי ערים רבות בסביבת צידון, המתוארות כמקומות מרעה והשקייה למבצרי עבדי־מלכתי שהכניע אסרחדון, יושבו בעיר החדשה, יחד עם אנשים שהכניע אסרחדון ב"הרים המזרחיים" ובים.[26] אסרחדון סידר מחדש את פחת צידון, הציב עליה מושל משלו, והגדיל את המנחה שדרש מהם לשלם.[26] הוא העניק את הערים מערבּוּ וצרפת, שהיו תחת צידון, לבעל (אנ') מלך צור, והגדיל את המנחה שעליו לשלם לו.[26] גם את סַנְדַה־אוַּרִּי בן בריתו של עבדי־מלכתי הכניע אסרחדון.[26] בעיר אשור נמצאו אמפורות בהט עליהן נכתב כי הכילו שמן לנסיכים מארמון עבדי־מלכתי בצידון.[27] בהמשך כבר לא מפורטים בכתובותיו צידון ומלכיה בין מלכי הלבנט.[28]

צידון לא נזכרה גם בכתובות המלכותיות של אשורבניפל.[29]

תחת האימפריה הבבלית החדשהעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

לפי הרודוטוס, פרעה אפריס הצעיד את צבאו לצידון ולחם מלחמה ימית בצור.[30]

סביב 600 לפנה"ס מרדה צידון יחד עם צדקיהו מלך יהודה ונחרבה על ידי נבוכדנאצר.[דרוש מקור]

תחת האימפריה הפרסיתעריכה

 
מטבע צידוני מ־420–410 לפנה"ס (התקופה הפרסית), עליו חומות העיר צידון, אניה צידונית ושני אריות[31]
 
מקדש אשמון בצידון (אנ')

במאות ה־5–4 לפנה"ס הייתה צידון מעצמה ימית חשובה ביותר, בעלת עצמה כלכלית רבה.[32] צידון זכתה למרכזיות ויוקרה תחת האימפריה הפרסית; מלחמת פרס ויוון התרכזה בעיקר בהתנגשויות צידון ואתונה, ומלך צידון היה כ"שר חיל־הים" למלך המלכים הפרסי.[33] מסע הריגול של נכבדי דריוש ליוון במטרה להכין את הקרקע לכיבושה יצא מצידון.[34] כאשר חשיארש הראשון קיים תחרות ראווה בין אניותיו באבידוס, ניצחו האניות הפיניקיות מצידון.[35] האניות הפיניקיות מתוארות כאניות הטובות ביותר, ומתוכן הצידוניות הן הטובות ביותר.[36] כשרצה חשיארש לבחון את צבאו, בבחינת הצי בחר לעבור על פני אוניותיו באנייה צידונית תחת אוהל זהב.[37] במקרה אחר בו רצה חשיארש להיוועץ עם אנשי הצי שלו, נקראו שליטי העמים ומפקדי האניות מסודרים לפי הכבוד שניתן להם מאת המלך, כאשר הראשון במעלה היה מלך הצידונים.[38]

 
מטבע של עבדעשתרת הראשון, מצד אחד עבדעשתרת והמלך הפרסי על מרכבה, מעליהם כיתוב "עב" (קיצור של שם המלך), מצד שני אניה צידונית אלגנטית[32]

המלך עבדעשתרת הראשון מלך בצידון תחת האימפריה הפרסית, ובנה את העיר מגדל עבדעשתרת, שנוסדה מאוחר יותר כקיסריה.[32]

כמה ממלכי צידון השאירו כתובות מלכותיות וכתובות קבורה, המתוארכות לעיתים לתקופה הפרסית – כתובת תבנת, כתובת אשמונעזר וכתובות בדעשתרת. בכתובת אשמונעזר נכתב ש"אדון המלכים" (כנראה מלך פרס) הרחיב את שליטת מלכי צידון עד לדאר ויפו שבשרון, בתמורה לפעולות אשמונעזר.[39] בתקופתם נבנה גם מקדש אשמון בעיר (אנ').

התקופה ההלניסטיתעריכה

 
ארון הקבורה של עבאלנם מלך צידון, הידוע כארון קבורת אלכסנדר
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
 
ארון הקבורה הליקי מצידון (אנ')

אלכסנדר הגדול המליך את עבדאלנִם (אנ') למלך על צידון תחתיו, והוא נקבר בארון הקבורה הידוע כארון קבורת אלכסנדר.

כתובת יבנה ים היוונית מזכירה את ה"צידונים".

תחת האימפריה הרומיתעריכה

מטבעות ביוונית מהתקופה הרומית של העיר מרמזים שגם בתקופה זאת המשיכה להיות צידון מעצמה ימית אוטונומית, ללא תלות ברומאים.[40]

 
מטבע אס רומאי מצידון, מצד אחד דמותה של יוליה מאיסה, מהצד השני עשתרת במרכבה טקסית

בתקופה הרומאית היו העיר ובתיה ידועים ביופיים.[41] בין מפעלי הבנייה של הורדוס מחוץ לתחומי ממלכתו, הוא הקים בצידון תיאטרון.[42]

כאשר בא פקורוס הפרתי להוריד מהשלטון את הורקנוס ולהמליך את אריסטובולוס הוא הגיע ליהודה בדרך החוף הפיניקי, ויושבי צידון מסרו את עירם לידיו.[43] כאשר אריסטובולוס שידל את שלומית דודתו להתחתן עם סולי הערבי ולגלות לו את סודות הורדוס, גילתה זאת שלומית להורדוס, והוא כלא את שני בניו בכפר הצידוני פְּלַטַּנֵּי.[44]

בפתחו של המרד הגדול התבצעו מעשי טבח ביהודים בערים רבות בלבנט, אולם אנשי העיר צידון (יחד עם מספר מצומצם של ערים אחרות) לא טבחו ביהודים ולא שמו אותם במאסר.[45]

פאוסניאס (המאה ה־2) מציין שפגש במקדש אסקלפיוס באייגיום (אנ') שבאכאיה איש צידוני, שהכריז שלפיניקים יש יותר מושג על האלים מליוונים, והשניים התווכחו ויכוח תאולוגי על מהות האלים.[46]

ימי הבינייםעריכה

בימי הביניים נכבשה העיר על ידי הערבים ומאוחר יותר על ידי הצלבנים. ב־4 בדצמבר 1110 צידון נכבשה על ידי המלך בלדווין הראשון, מלך ירושלים והמלך הנורווגי זיגורד הראשון והפכה לבירת סניוריית צידון שבממלכת ירושלים. צלאח א־דין כבש אותה מידי הצלבנים בשנת 1187, אבל צלבנים גרמנים החזירו אותה לשליטה נוצרית במסע הצלב של שנת 1197. ניתן עד היום לראות את החומה שהוקמה בעיר בימי הצלבנים וכן את מבצר הים, מצודה צלבנית היושבת על אחד האיים הסמוכים.

צידון נשארה מעוז צלבני חשוב עד שלבסוף נהרסה על ידי הערבים ב־1249. בשנת 1260 הגיעו המונגולים אל העיר ומפקדם קיטבוקה שלח כוח קטן לקבל פיצויים מהעיר. ז'וליין דה גרנייה, נסיך צלבני ששלט על העיר ועל הבופור, השתלט על הכוח המונגולי ובתגובה הרס קיטבוקה את העיר.

העת החדשהעריכה

 
ציור של צידון משנת 1843
 
צילום צבוע של צידון מסוף המאה ה־19

בתקופה העותמאנית הייתה צידון בירת איילט צידון.

במלחמת העולם השנייה נערך קרב צידון (13–15 ביוני 1941) שהיה חלק מתמרון הדיוויזיה השביעית האוסטרלית לכיבוש ביירות, במערכה בסוריה ובלבנון מערכה שערכה חמישה שבועות ונערכה בין בעלות הברית לכוחות הצרפתים של וישי. בסיומו של הקרב האוסטרלים כבשו את העיר.

בעת החדשה נכללה צידון במדינת לבנון. בעקבות מלחמת העצמאות ברחו אליה פליטים פלסטינים. העיר נכללה באזורי הלוחמה במלחמת האזרחים בלבנון ובמלחמת לבנון הראשונה, והייתה בה נוכחות צה"ל.

במקראעריכה

במקרא, האפונים "צידון" הוא בכור כנען.[47] בברכת יעקב מבורך זבולון כאבי שבט ימי, ש"ירכתו על צידֹן".[48] העיר ליש, שלאחר כיבוש שבט דן נקראה דן, הייתה בהשפעת העיר צידון,[49] וכך גם צרפת בימי אליהו.[50]

בין צידון לממלכת ישראל נכרתה ברית, שביטויה היה חתונת אחאב ואיזבל בת אתבעל מלך צידונים.[51]

בשל קרבתה לצור מוזכרת העיר מספר פעמים בקינות ישעיהו ויחזקאל על צור.[52] יחזקאל התנבא בנבואת חורבן קצרה על צידון.[53] צידון מוזכרת בנבואות נוספות.[54]

אזכורים של "צידונים" בתנ"ך יכולים לכלול את כל הפיניקים, ולא להתייחד תמיד לבני העיר צידון.[55][2]

יהדות צידוןעריכה

בעיר קיים מבנה של בית הכנסת צידון שהוקם בשנת 822 והוא בית כנסת העתיק בעולם שמבנהו קיים.

הנוסע בנימין מטודלה (1170–1168) מספר על קהילה יהודית קטנה בצידון, כעשרים יהודים. אחר שנהרסה בשנת 1260 על ידי המונגולים העיר ננטשה, כולל בידי הקהילה היהודית שעזבה אותה.[56] היישוב היהודי חודש בתקופת האימפריה העות'מאנית. במאות ה־16 עד ה־19 דיווחו נוסעים נוצרים על קהילה יהודית ולה בית כנסת.[57]

משה מונטיפיורי ביקר בעיר בפסח 1839 ועל פי בקשתו נערך מפקד מדויק של היהודים תושבי צידון. הוכנה רשימת תושבים של הקהילה, המכילה את שמות כל היהודים תושבי צידון, לפי גילם, מוצאם ומקור מחייתם. הרשימה כללה 57 משפחות שמנו 215 נפשות ועוד ־72 בודדים, בסך הכל 287 נפש. 25 מהמשפחות לא היו ילידי צידון, רובם היו ילידי ארץ ישראל שעברו לצידון מטבריה, עכו וצפת. חלקם הגיעו לצידון מסוריה.[56]

הכומר האנגלי וודקוק (W. J. Woodcock) תיאר את הנשים היהודיות בצידון: "רבות מן הנשים חובשות שביסים גבוהים ונוצה שחורה או גדיל יורד להן משני צדי הפנים בדומה לאלו שבדמשק. וראיתי מהן רבות שהן יפות־תואר ביותר".[58]

בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון המשיכה להתקיים בעיר קהילה יהודית קטנה שמנתה ב־1920 500 איש. בהמשך רבים מבני הקהילה היגרו לברזיל.[59] ביוני 1941 דווח שבעיר 250 יהודים, יש בית כנסת פעיל אחד ובית ספר של אגודת כל ישראל חברים.[60] במאי 1948 דווח שהקהילה על סף חיסולה ולא נותרו בעיר יהודים רבים.[59]

גלריהעריכה

  •  

    מבצר הים בנמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.

  •  

    החוף נמל צידון בסיור אנשי מספן המודיעין הימי, אוגוסט 1982.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:צידון
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צידון

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לוח KTU2 1.14 IV (מתוך עלילת כרת)
  2. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' י"ג
  3. ^ הומרוס, אודיסיאה, שיר 15 שורה 118: "מלך צידונים"; שיר 15 שורה 415: "פויניקים".
  4. ^ הומרוס, איליאדה, שיר שישי, שורות 288–292 (ראו בתרגום טשרניחובסקי)
  5. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012; A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014
  6. ^ KAI 60: כתובת המרזח
  7. ^ KAI 59: כתובת אספת
  8. ^ Olivier Masson, Recherches sur les Phéniciens dans le monde hellénistique, Bulletin de Correspondance Hellénique 93, 1969, עמ' 679–700 doi: 10.3406/bch.1969.4892
  9. ^ CIS I 269, 272, 275, 279, 284, 285, 289-293.
  10. ^ CIS I 269, 271-272, 290, 291; נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות – אוסף שיָרי ספרות כנען, דביר, 1942, עמ' 327.
  11. ^ בנוסף לכתובות בהן מוזכר בד אנשי צידון או שנידרו לפי מיעמס־פקודה, ניתן לעיין בכתובות CIS I 277, 281-283.
  12. ^ מקרתחדשת CIS I 308, מאתונה ופיראוס KAI 53, 54, 59 (כתובות פיניקיות־יווניות אתונאיות)
  13. ^ CIS I 273, 277
  14. ^ CIS I 2798
  15. ^ CIS I 273; נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, דביר, 1942, עמ' 328.
  16. ^ Hayim Tadmor, The Historical Inscriptions of Adad-Nirari III, Iraq 35, 1973, עמ' 148–149 doi: 10.2307/4199961
  17. ^ Stephanie Page, A Stela of Adad-nirari III and Nergal-ereš from Tell al Rimah, Iraq 30, 1968, עמ' 139–153 doi: 10.2307/4199848
  18. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011
  19. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021
  20. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48 (הקטע חוזר גם בעמ' 69, 74 ו־79)
  21. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 63 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175 ו־192) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183 (קטע מצומצם יותר חוזר בעמ' 48, 69, 74 ו־79)
  22. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175, 192, 210 ו־222) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48
  23. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 114, 131, 175 ו־192) וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183, 188, 238
  24. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 164-165 וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 82-83
  25. ^ 1 2 3 4 Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 16-17, 28, 48-49
  26. ^ 1 2 3 4 5 Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 16-17, 28, 48-49
  27. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 146-148
  28. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23-24 (הקטע חוזר גם בעמ' 46)
  29. ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018
  30. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.161 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  31. ^ Sidon ca. 420-410 v. Chr, Münzkabinett der Staatlichen Museen zu Berlin (באנגלית)
  32. ^ 1 2 3 אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 62
  33. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 55, 335, 348
  34. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 4.136 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  35. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.44 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  36. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.96, 7.99 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  37. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.100 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  38. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 8.67 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  39. ^ KAI 14 שו' 18–19
  40. ^ אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 64: ”ΓϘΡ ΣΙΔΩΝΟΣ ΘΕΑΣ ΙΕΡΑΣ ΚΑΙ ΑΣΥΛΟΥ ΝΑΥΑΡ [ΧΙΔΟΣ]”, "שנת 193 לצידון האלוהית, הקדושה ועיר־המקלט, השולטת בצי (או השולטת בימים)", שנת 82/83 לספירה
  41. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 2.18.9
  42. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.21.11
  43. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.13.1
  44. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.27.2
  45. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 2.18.5
  46. ^ פאוסניאס, תיאוריה של יוון, 7.23.7–7.23.8 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  47. ^ ספר בראשית, פרק י', פסוק ט"ו, ספר דברי הימים א', פרק א', פסוק י"ג
  48. ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ג
  49. ^ ספר שופטים, פרק י"ח, פסוקים ז'–כ"ח
  50. ^ ספר מלכים א', פרק י"ז, פסוק ט'
  51. ^ ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק ל"א; ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 327
  52. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ג, פסוק ב', פסוק ד', פסוק י"ב; ספר יחזקאל, פרק כ"ז, פסוק ח'
  53. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ח, פסוקים כ"א–כ"ד
  54. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ה, פסוק כ"ב, פרק כ"ז, פסוק ג', פרק מ"ז, פסוק ד'; ספר יחזקאל, פרק ל"ב, פסוק ל'; ספר יואל, פרק ד', פסוק ד'; ספר זכריה, פרק ט', פסוק ב'
  55. ^ באופן מובהק במלכים א', ה', כ'; אולי גם בדברים, ג', ט', יהושע, י"ג, ד'–ו', שופטים, ג', ג', שופטים, י', י"ב, מלכים א', י"א, ה', מלכים א', י"א, ל"ג, מלכים ב', כ"ג, י"ג, יחזקאל, ל"ב, ל', עזרא, ג', ז', דברי הימים א', כ"ב, ד'
  56. ^ 1 2 יצחק בן-צבי, צור וצידון - ישובן היהודי לפני מאה שנה, העולם, 17 בפברואר 1938
  57. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 96, 285, 347, 365, 383, 393, 503, 514.
  58. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 580, הערה 38.
  59. ^ 1 2 פנחס נאמן, קהילת צידה על סף חיסולה, על המשמר, 23 במאי 1948
  60. ^ צידון, אמר, 16 ביוני 1941
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=צידון&oldid=36337990"