מלך הרומאים
| ערך מחפש מקורות | |
מלך הרומאים (בלטינית: Romanorum Rex; בגרמנית: Römisch-deutscher König) היה התואר של שליטי האימפריה הרומית הקדושה ממועד היבחרם ועד הכתרתם לקיסרים.
רקע
עריכההאימפריה הרומית הקדושה הייתה מונרכיה נבחרת שבה המלך היה נבחר ולא קיבל את תפקידו בירושה מבן משפחתו (כך לפחות להלכה, אולם לא תמיד בפועל). השליטים נבחרו על ידי בכירי האצולה (החל מ-1356 שבעת "הנסיכים הבוחרים") למלכים, ובשלב שני הוכתרו לקיסרים על ידי האפיפיור. בתואר "מלך הרומאים" נשאו בתקופה בין בחירתם למלך עד הכתרתם לקיסר. תקופה זו ארכה לעיתים שנים רבות, וחלק מהשליטים מעולם לא הוכתרו לקיסרים ונשארו "מלך הרומאים" עד סוף ימיהם.
שלבי השימוש בתואר
עריכההשימוש בתואר "מלך הרומאים" החל בסוף המאה העשירית. הראשון שנשא בו היה אוטו השלישי, שנבחר למלך בשנת 983 והוכתר לקיסר בשנת 986.
בשלב מאוחר יותר, כאשר השלטון בקיסרות עבר בירושה, "מלך הרומאים" היה התואר של יורש העצר.
התואר התיישן מבחינה תפקודית עם ביטול הדרישה שהקיסר יוכתר על ידי האפיפיור בשנת 1508 אך המשיך לשמש כחלק מהתארים הפורמליים של הקיסר עד סוף האימפריה בשנת 1806.
התואר בפועל השתנה עם הזמן. בתקופה השושלת האוטונית הוא היה מלך הפרנקים (בגרמנית: König der Franken; בלטינית: Rex Francorum), מתקופת השושלת הסליאנית המאוחרת היה זה המלך הרומי (Römischer König) או מלך הרומאים (בגרמנית: König der Römer; בלטינית: רקס רומנורום).
בתקופה המודרנית, נכנס לשימוש התואר מלך בגרמניה (בגרמנית: König in Germanien; בלטינית: Germaniae Rex). הוא מעולם לא שימש כתואר ראשי. מי שהוסיף את התואר היה מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שבימיו בוטלה את הדרישה שהקיסר יוכתר על ידי האפיפיור.
לבסוף, ההיסטוריוגרפיה הגרמנית המודרנית קבעה את המונח המלך הרומאי-גרמני (Römisch-deutscher König) כדי לבדל אותו הן קיסר האימפריה הרומית, כמו גם מן הקיסרות הגרמנית.
נפוליאון חידש את השימוש בתואר והעניק אותו לבנו נפוליאון השני.
