פתיחת התפריט הראשי

מנהרת סייקן

מנהרת רכבת המחברת בין האי הוקאידו לבין האי הונשו ביפן. עוברת בחלקה מתחת לפני הים.
תוואי המנהרה בין האיים הונשו (למטה) והואקידו. במפה מצוין מקומן של שתי תחנות המילוט שניבנו במנהרה
דיאגרמת חתך של הקטע התת-ימי של המנהרה (לא בקנה מידה; שיפוע המנהרה הוא כ-1.2%). באדום מסומנות שתי התחנות שבתוך המנהרה

מנהרת סייקן היא מנהרת רכבת בת 53.85 קילומטרים, המחברת בין האי הוקאידו לבין האי הונשו שביפן. 23.3 קילומטרים מתוואי המנהרה מתמשכים מתחת לקרקע הים במצר צוגרו שבין שני האיים, בעומק של 100 מטרים מתחת לקרקעית, הנמצאת בעומק מרבי של 140 מטרים מתחת לפני הים.

המנהרה היא מנהרת הרכבת העמוקה בעולם והמנהרה השלישית באורכה (אחרי מנהרת קו 3 של הרכבת התחתית של גואנגג'ואו שבסין ומנהרת בסיס הגוטהארד). זוהי גם המנהרה התת-ימית הארוכה בעולם, אם כי הקטע התת-ימי של מנהרת התעלה הוא ארוך יותר.

המנהרהעריכה

הרעיון לקשר את האיים הוקאידו והונשו בתחבורה יבשתית הועלה כבר ערב מלחמת העולם הראשונה, אך עבודת הכנה של ממש לפרויקט החלה רק ב-1946. היא הומרצה על ידי אסון טביעת המעבורת טויה מארו במצר צוגרו בשנת 1954 ועל ידי עליית הפעילות הכלכלית ביפן בשנות החמישים ושנות השישים, אשר הגבירה את היקף התעבורה על פני המצר.

בעקבות עבודות הסקר הגאולוגיות המקדימות שנערכו - לרבות קידוחים בקרקעית מצר צוגרו - הוחלט לכרות את המנהרה בעברו המזרחי של המצר. עבודות הכרייה החלו בספטמבר 1971 ובמסגרתן נפרצו מנהרת ניסיון, המנהרה העיקרית ומנהרת שירות. השימוש במכונה לכריית מנהרות הופסק במהרה בשל קשיים שונים והמשך העבודה נעשה באמצעות פיצוץ דינמיט וקידוח בציוד מיכני.

ב-27 בינואר 1983 נפרצה מנהרת הניסיון למלוא אורכה וב-10 במרץ 1985 נפרץ גם מלוא אורכה של המנהרה העיקרית. מנהרת השירות חוברה אליה בפתחי רוחב במרווחים של 600 עד 1,000 מטרים. מנהרת הניסיון הותקנה לשמש כמנהרת שירות עבור קטע של חמישה קילומטרים במרכז אורך המנהרה העיקרית.

גובה המנהרה העיקרית הוא 7.85 מטרים ורוחבה 9.70 מטרים. השיפוע המקסימלי בה מגיע ל-1.2 אחוזים. במהלך הבנייה ניכרו 630 אלף מטרים מעוקבים של סלעים ואדמה ונעשה שימוש ב-17 אלף טון של פלדה וב-85 אלף טון של צמנט.[1] עלות הבנייה הגיעה ל-3.6 מיליארד דולר.

המנהרה העיקרית נפתחה לתנועה ב-13 במרץ 1988. הקו הפועל דרך המנהרה נקרא קו צוגרו-קאיקו (Tsugaru-Kaikyō).

בעקבות פתיחת המנהרה פחתה תנועת הנוסעים במעבורות על פני מצר צוגרו (משיא של 9.36 מיליון נוסעים בשנה) עד שפסקה כליל בשנת 2001. לעומת זאת שירות מטענים מוסיף לפעול על פני המצר.

בשנת 2005 החלו עבודות להארכת קו רכבת השינקנסן המהירה באי הונשו, עד מנהרת סייקן ולהתאמת הפסים שבתוכה לרכבת זו. שירות שינקנסן לעיר הקודאטה בדרום האי הוקאידו החל בפעולתו במרץ 2016.

התחנות במנהרהעריכה

בקרבת קצות המנהרה ניבנו שתי תחנות, המיועדות למילוט במקרה של שריפה או תאונה - תחנת טאפי-קייטיי (Tappi-Kaitei) מדרום ותחנת יושיאוקה-קייטיי (Yoshioka-Kaitei) מצפון. אלו הן שתי תחנות הרכבת הראשונות בעולם שניבנו תחת לפני הים (בעומק של 135 ו-149.5 מטרים, בהתאמה). בשתיהן מותקנים מערכות אזהרה תת-אדומות מפני אש, מפוחים לפינוי עשן, מערכת מתזים לכיבוי אש ומצלמות טלוויזיה. בתחנת טאפי-קייטיי הותקן קו פוניקולר תת-קרקעי באורך של 800 מטרים, המאפשר הובלת נוסעים במקרה חירום אל פני השטח ומחוץ למנהרה.

בשתי התחנות הופעלו בעבר מוזיאונים אודות בניית והפעלת המנהרה שנערכו בהם ביקורים במסגרת סיורים מיוחדים. בעקבות תחילת הכשרת המנהרה לשימוש על ידי רכבת השינקנסן נסגרו המוזיאונים והחללים שבהם נמצאו מנוצלים לצורך העבודות.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מנהרת סייקן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה