מניות בהלכה

מעמדן ההלכתי של מניות נתון בדיון מתמשך בין פוסקי ההלכה. הופעת החברה ומושג המניה כגורם כלכלי משמעותי בכלכלה המודרנית, והעובדה שהמקורות ההלכתיים הקלאסיים אינם דנים במציאות כלכלית כזו, הביאה לדיון בין הפוסקים על שאלת מעמדן הממוני של חברות ומעמדם ההלכתי-משפטי של בעלי מניות בחברה. הנידון ההלכתי העיקרי הוא השאלה האם ההלכה מכירה בחברה כאישיות משפטית נפרדת, או שהיא נידונה כנכס הרגיל המצוי בשותפות של בעלי המניות בחברה או בעלי השליטה בה. לשאלה זו ישנן השלכות הן ביחס אל החברה בדיני ממונות במשפט העברי והן בשאלות הנוגעות לדיני איסור והיתר, ובפרט בשאלה האם יש לבעלי מניות בחברה אחריות לאיסורי תורה הנעשים בה (כאיסור ריבית, חילול שבת, בל יראה ועוד).

תעודת בעלות משנת 1922 על מניות בחברת BMW

גישות שונותעריכה

בעלות תלויה בהשפעהעריכה

רבי יצחק אהרן הלוי[1] ופוסקים נוספים[2] סברו שבעלי מניות אינם נחשבים כבעלי ממון החברה, לפי שאין להם שום השפעה על הנעשה בה, וכל מעשיה נקבעים על ידי חברי הדירקטוריון. אך לא ביארו מי נחשב כבעלי הממון.

ויש שכתבו[3] כי לפי המציאות בזמן הזה שיש לבעלי מניות מרובות יכולת להשפעה על ניהול החברה, נראה כי גם לשיטה זו יחשבו לבעלים, וכמבואר לקמן שיטת רוב פוסקי הזמן הזה.

"דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען (-המניות), ואין להם שום רשות לא לאכלו ולא למכרו או לבערו, רק שאחריותו עליהם, ...נראה להתיר בנידון דידן אם נאמר דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען, וכנודע שאין להם שום רשות ליכנס ולהשתמש במקומות השייכים להגיזעלשאפט"

מהרי"א הלוי ח"ב סימן קכד

מניה זה הלוואה לחברהעריכה

רבי משה שיק[4] ופוסקים נוספים[5] כתבו שבעלי המניות נחשבים רק כמלווים ממון לחברה, ואין להם חלק בגוף ממון החברה, אך בשו"ת מנחת אלעזר[6] כתב כי מציאות החברות בארצו של מהר"ם שיק הייתה שונה משאר הארצות.

הכרה בחברה כישות משפטית נפרדתעריכה

רבי יוסף רוזין (הרוגצ'ובר)[7] למד מהמציאות של ממון הקדש או הקדש לעניים, בהם אין הממון עומד בבעלות או שותפות שום אדם, ואפילו הכי הוא עומד בבעלות של טובת המטרה אשר לה הועמד הכסף, שניתן ליצור רשות ממונית שהבעלות בה אינה של השותפים באופן ישיר, אלא של טובת המטרה אותה קבעו השותפים. ומזה שלא ניתן לגבות את החובות של החברה מבעלי המניות, הוכיח שהרשות הממונית של החברה חלוקה מהרשות הממונית של בעלי המניות, וזה רק ממון העומד לטובת בעלי המניות, ולא בעלות ישירה של השותפים בעלי המניות. וכן העלו פוסקים נוספים[8]

יש שכתבו[3] שמאחר ומצאנו במשפט העברי שניתן לקבוע מתחילה שהלוואה תשעבד ותיפרע דווקא מנכס מסוים, בהכרח שדעת הצפנת פענח נסמכת בעיקר על אומדן דעת המשתתפים, ולא רק על הערבון המוגבל.

"נראה בעליל שהבעלות של בעל המניות היא מוגבלת, לא בלבד באופן שהזכיר מהרי"א הלוי לחיוב, דהיינו שאין לו רשות, אלא אף לשלילה, כי למשל כשיש לו למי שהוא תביעה על החברה, ולהחברה אין לשלם, אז אין להתובע רשות לתבוע את בעלי המניות לדין, ולכל היותר יוכל לקחת את נכסי החברה... וכל החילוקים הללו, אפשר לבאר ולכלול בקיצור, אם נגדיר ככה. הבעלות של בעלי המניות אינה אינדיווידיאלית כלומר מקושרת עם הבעל... אלא הנכסים השייכים להחברה, וכאלו הנכסים האלה היו אישיות משפטית, וכזה היא באמת העמדת משפטית של המשפט המודרני"

יד שאול עמוד מז

.

חילוק בין מחזיק מניות מרובות למועטותעריכה

דעת רוב פוסקי הדור לחלק בין מחזיק מניות מועטות שכל דעתו רק על הרווח היוצא ואינו בעלים בגוף ממון החברה, אבל בעל מניות מרובות שמחזיק ביכולת השפעה אמיתי בחברה, נחשב לבעלים גמור בממון החברה, ולכן אפילו שלפי החוק נחשבת החברה תמיד כאישות משפטית נפרדת, הפוסקים ראו בזה כלפי בעל מניות מרובות פיקציה משפטית ולא אמת ממונית. בדעה זו החזיקו: רבי משה פינשטיין[9] רבי שלמה זלמן אוירבך[10] רבי עובדיה יוסף[11] רבי יוסף שלום אלישיב[12] ועוד[13].

"אין להחשיב את הקונים שערס (מניות) שהוא רק משהו מהמסחר, שאין להם שום דעה בהמסחר אף לענין חלקם לבעלים, שלא דמי לשותפות במקצת שיש לו דעה כבעלים, וגם אין הקונה שערס רוצה להיות בעלים בהמסחר, ואינו רוצה לקנות כלום בהמסחר, אלא הוא רק כקונה ריוח והפסד שיהיה בהמסחר לפי סך כך וכך שקנה... ומה שלפי תנאי המכירה יש לבעל השערס דעה לבחירת פרעזידענט (נשיא) הוא רק פטומי מילי בעלמא, כי למעשה משאירין לעצמן יותר מהרוב, שלא שייך שיאמרו דעה, וגם הקונים אין רוצים לומר דעה בזה, כי אין כוונתם לקנות זה"

אגרות משה אה"ע ח"א סימן ז

כעין זה כתב גם רבי יצחק יעקב וייס[14] לתלות את הבעלות באומדן כוונת המשתתפים, כי בזמנו היו מניות עם זכות הצבעה, אשר עלו יותר כסף, ממניות שאינם בעלי זכות הצבעה רק בעלי זכות דיבידנדים, וכתב שהקונה מניות עם זכות הצבעה בוודאי דעתו להיות מעורב ובעלים בחברה, אבל הקונה מניה רגילה כל דעתו רק על הרווחים, ולא כשותף בחברה[15].

כל מניה מהווה בעלותעריכה

רבי יעקב בלוי[16] השיג על דברי המנחת יצחק וכתב שכל בעל מניה נחשב לבעל ממון החברה, וכפשטות לשון החוק.

"אין לחלק בין מניות עם זכות הצבעה לבין מניות בלי זכות הצבעה, שהרי שניהם נקראים שותפים... שעל פי החוק אין שום חילוק ביניהם, ושניהם נוטלים חלק בריוח וגם בהפסד, ושניהם אינם יכולים להוציא כספם מהחברה אלא עם פירוקה, ומה שאין לו זכות דיעה בהנהלת החברה, אינו גורע מדינו כשותף, והרי זה כשותפים שהתנו ביניהם שהאחד יתעסק כראות עיניו"

ברית יהודה פרק ל, הערה מד

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • שוק ההון הלכה ומעשה, אשדוד, תשע"ז
  • אוצר המשפט חלק ב, בית הדין נתיבות חיים, תשע"ט, ירושלים

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מהרי"א הלוי ח"ב סימנים קכד, נד
  2. ^ שו"ת האלף לך שלמה אורח חיים סימן רלח; שו"ת מלמד להועיל ח"א סימן צא; חשב האפוד ח"א סימן סב בשם רבי דב בריש ווידנפלד.
  3. ^ 1 2 הרב דוד שלמה שור, מאמר על קרנות נאמנות ומניות בהלכה אוצר המשפט ח"ב.
  4. ^ מהר"ם שיק יו"ד סימן קנח.
  5. ^ לבושי מרדכי יו"ד תניינא סימן ע"א; או"ח תניינא סימן קיד.
  6. ^ ח"ב סימן כב.
  7. ^ שו"ת צפנת פענח דפוס ניו יורק סימן קפד.
  8. ^ דבר אברהם ח"ג סימן כב; רבי שאול ויינגורט, קובץ זיכרון 'יד שאול' עמוד מז; רבי אשר וייס שו"ת מנחת אשר ח"א סימנים קה, קו.
  9. ^ אגרות משה אבן העזר ח"א סימן ז; וכן כבר כתב רבי שמחה זליג ריגר, קובץ קול התורה קובץ מ עמוד קג
  10. ^ מנחת שלמה תניינא סימן ק; 'ועלהו לא יבול' פסקים והנהגות הגרש"ז ח"ב עמוד רז.
  11. ^ ילקוט יוסף שבת ח"ב סימן שו סעיף ד ס"ק יז.
  12. ^ קובץ תשובות ח"ג סימן קכד; נתיבות שלום סימן קעג סעיף ט ס"ק ל, מב.
  13. ^ שו"ת איש מצליח ח"א סימן ל; שו"ת קנין תורה ח"ב סימן לג; שו"ת חשב האפוד ח"א סימן סב.
  14. ^ שו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן א.
  15. ^ להרחבה בדעתו ראה מאמר על קרנות נאמנות ומניות בהלכה; אוצר המשפט ח"ב.
  16. ^ ברית יהודה פרק ל הערה מד.