מנייריזם

סגנון אמנותי ששלט באמנות הפלסטית בתקופת הרנסאנס

מנייריזםאיטלקית: Manierismo) הוא סגנון אמנותי ששלט באמנות הפלסטית בתקופת הרנסאנס (במיוחד בצפון איטליה), מסוף "שיא הרנסאנס" (בסביבות 1520) ועד תחילת הבארוק (בסביבות 1600). הסגנון המנייריסטי מתאפיין בהגזמה, בעיוות ובמלאכותיות ומושפע מפיסול רומי. האידיאל האסתטי של המנייריסטים היה יצירות וירטואוזיות שנראות קשות לביצוע, אך עם זאת נראה כאילו האמן לא השקיע בהן מאמץ. השם נגזר מהגדרתו של ג'ורג'ו וזארי את סגנונם של הציירים בדור שאחרי לאונרדו דה וינצ'י כ"מניירה מודרנה". להגדרה זו לא נלווה בתחילה טון ביקורתי. מאוחר יותר, מתוך רצון לגנות את אמני המחצית השנייה של המאה ה-16, נלווה להגדרתם כ"מנייריסטים", טון ביקורתי.

המדונה בעלת הצוואר הארוך של פארמיג'אנינו. הצוואר המוארך, האצבעות המעוותות ותנוחת התינוק הם מאפיינים מאנייריסטים מובהקים.

המונח מנייריזם שימש היסטוריונים גרמניים של תולדות האמנות בתחילת המאה ה-20, לקטלג אמנות איטלקית מהמאה ה-16 שלא התאימה לאסתטיקה של שיא הרנסאנס (דהיינו רציונליות והרמוניה). מאוחר יותר, החלו להשתמש במונח כדי לתאר מגוון רחב של אמנים וסגנונות מתקופות שונות (מנייריזם כמאפיין סגנוני מול מנייריזם כסגנון). עם זאת, ההגדרה למונח מנייריזם במובן הרחב היא לא חד-משמעית, ותלויה בתקופה אליה מתייחסים.

המונח מנייריזם מופיע לראשונה בספרו של ג'ורג'ו וזארי - "חייהם של האמנים" - מהמאה ה-16. כשוזארי משתמש במילה 'מניירה' הוא מתכוון ל'סגנון'. כשהוא כותב שלאמן כלשהו יש מניירה, הוא מתכוון שיש לו סגנון מושלם.

ההיסטוריה של המנייריזם עריכה

המנייריסטים המוקדמים התנגדו למוסכמות של שיא הרנסאנס. המיידיות והאיזון שהושגה על-ידו באסכולת אתונה של רפאל לא נראתה יותר רלוונטית או מתאימה. המנייריזם התפתח אצל התלמידים של שני מורים מהגישה הקלאסית: התלמיד של רפאל ג'וליו רומנו והתלמידים של אנדריאה דל סרטו - פונטורמו ורוסו פיורנטינו. מיכלאנג'לו הראה נטייה למנייריזם, בייחוד במסדרון לספרייה הפלורנטינית ובעיטורים על מצבת בית מדיצ'י.

האמנות המנייריסטית באיטליה, התרכזה ברומא, פירנצה ומנטובה. הציור הוונציאני, לעומת זאת, הלך בדרך שונה, אותה ניתן לראות בקריירה ארוכת השנים של טיציאן. בסוף המאה ה-15, המנייריזם פרח בחצרות האירופאיים, שם הוא משך קהל ידען בשל השימוש שלו בסמלים פרטיים והדגשת ייחודיות האמן. המנייריזם משקף נטייה גוברת של האמנות להשרות סמכות ויראת כבוד, לבדר ולחנך.

הצייר ברתולומאיוס שפרנגר', ופיטר ארסן היו בין הנציגים הבולטים של המנייריזם הצפוני.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מנייריזם בוויקישיתוף