פתיחת התפריט הראשי

מערופיא הוא עקרון פנימי בקהילה היהודית בימי הביניים, באשכנז ובדרום אירופה, המתייחס לקשרים העסקיים בין יהודים לנוצרים. המושג מערופיא מופיע בעיקר בספרות השו"ת של חכמי התקופה ופירושו - "לקוח נוכרי קבוע" או "יחס עסקי קבוע" בין יהודי לנוכרי.

תוכן עניינים

מקור המושגעריכה

 
תיאור מימי הביניים של יהודי, בעל כובע מחודד, בעסקה כספית עם נוצרי

מקור המילה, ככל הנראה, מהשפה הערבית, אם כי קיימת מחלוקת במחקר בעניין זה. התומכים במקורה הערבי של המילה מצביעים על הקרבה בינה לבין המילה "מערוף" בערבית, שמשמעותה "ידוע" או "מוכר". ככל הנראה מקורו של עקרון המערופיא בעולם המוסלמי, והוא התמסד בקרב סוחרים יהודים על מנת להגן על פרנסתם על ידי מניעת התחרות שלא לצורך.

בספרות השו"ת מופיעה המילה בגרסאות שונות. בתשובה של ר' משולם בן קלונימוס, שהתפרסמה בקובץ בשנת 1848 מופיעה הצורה מעריפא, ואילו בתשובות אחרות, שהופיעו בקובץ מאוחר יותר, בשנת 1888, מופיעות הצורות מעריפה או מעריפ'. בתשובותיו של רגמ"ה (רבנו גרשום מאור הגולה) מופיעה בדרך כלל הצורה מערופא ולאחר זמנו קנתה לה שביתה הצורה מערופיא.[1]

המשמעות המעשיתעריכה

כל הצורות הללו מתייחסות לאיסור שחל על יהודי לסחור עם נוצרי המוגדר כמערופיא – לקוח קבוע ובלעדי – של יהודי אחר.[2] כתוצאה מהמגע הקרוב והיום יומי בין יהודים לנוצרים בערי אירופה, הותקן בקרב הקהילות היהודיות עקרון המערופיא כתקנה ולצידה סנקציות על המפירים אותה. במקומות בהם יושם דין זה, הגנה הקהילה באמצעות חרם על בלעדיות היחס בין היהודי לבין לקוחותיו הנוכריים ואסרה על התחרות העלולה לפגוע בעסקיו של בעל המערופיא מצד חברים אחרים בקהילה. דין מערופיא ידוע מקהילות בצרפת ובגרמניה כבר במאה ה-10, אך לא היה בתוקף בכל הערים בהן ישבו יהודים. מאחת מתשובותיו של רגמ"ה ניתן להבין כי במאה ה-10 רווח דין מערופיא במרבית קהילות אשכנז. ר' משולם בן קָלוֹנִימוּס עוסק בעניין זה במסגרת שו"ת רבות של יהודי אשכנז., ציטוט של ר' יוסף בונפיל (עלם-טוב) שחי בצרפת בתחילת המאה ה-11 מצביע על כך שמנהג זה לא התקיים בכל מקום (מופיע בחיבורו של ר' מאיר הכהן מרוטנברג, איש המאה ה-13 - "הגהות מיימוניות" - בדיון על "הלכות שכנים" של הרמב"ם) .[3] על חוסר הקונצנזוס ביישום תקנת המערופיא עמד בתקופה מאוחרת גם הרמ"א (ר' משה איסרליש) שכתב כי " אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין".[4]

מערופיא כעדות לקשרים בין יהודים לנוצריםעריכה

מתוך אזכורים שונים של מערופיא בספרות חכמי אשכנז ניתן ללמוד על מגוון קשרים עסקיים בין יהודים לנוצרים. באחת מהשאלות שבספרות השו"ת מובאת פניה, ככל הנראה אל רש"י, ובה מתאר השואל שותפות של יהודי ונוצרי בבעלות על מאפיה. הנוצרי מתואר בשאלה כמערופיא של היהודי – כלומר נוכרי שהיה בקשר עסקי קבוע ומוגן עם חבר אחד בלבד בקהילה היהודית. בשאלה אחרת, שהופנתה אל רגמ"ה, מתוארים שני יהודים הסוחרים ברכוש גנוב אשר לכל אחד מהם מערופיא – נוכרי המספק להם את הסחורה הגנובה. רגמ"ה נדרש לפסוק בסכסוך בין היהודים בשאלה מי יזכה בסחורה הגנובה, ובה בשעה אינו נדרש כלל לבעיה המוסרית הכרוכה במסחר ברכוש גנוב. התשובה נקבעת רק על פי זכויותיו של של בעל המערופיא מבין היהודים בעלי הריב.[5]

 
תיאור של עסקי משכונות בין יהודים לנוצרים. היהודים נושאים טלאי צהוב על הגלימה או על המצנפת.

התפתחות עקרון המערופיאעריכה

לקראת סוף המאה ה-12, ככל שהלכו והוגבלו עסקיהם של יהודי אשכנז והצטמצמו לעסקי הלוואות כספים, הלכה ודעכה חשיבותה של המערופיא. ובכל זאת המגמה להגן על זכויות יחידים הבאים במגע עסקי עם נוכרים התרחבה גם אל תקנות האוסרות על תחרות בין יהודים לצורך שכירת דירה למגורים מבעלים שאינו יהודי. ככל שנדחקה הקהילה לתחום הצר של "רחוב היהודים" עלתה חשיבותן של תקנות שעסקו בכך. למשל נקבע בהן פרק זמן מאז צאתו של יהודי מדירה כזאת, אשר בו אסור ליהודי אחר להשתכן בה.[6] בקרב קהילות ספרד אין עדות מפורשת לקיום מערופיא אך ברור שנוהג ההגנה על בלעדיות עסקית רווח בפועל גם שם. לעומת זאת ברחבי פולין, ליטא ורוסיה היה נוהג זה בתוקף עד התקופה המודרנית, ולעיתים תוך שימוש מפורש במינוח מערופיא. הודות למגוון המלאכות והפרנסות בהם עסקו היהודים באזורים אלה, הורחב השימוש במערופיא והיה בתוקף גם לגבי לקוחותיהם הנוצרים של בעלי המלאכה בקהילה. אם בעל מלאכה ביצע עבודה ללקוח נוכרי שהוא מערופיא של בעל מלאכה אחר, הוטל על מבצע העבודה להעביר את כל רווחיו מהעבודה אל בעל המערופיא. חזקת המערופיא עברה מדור לדור בתוך המשפחה. נגזרת של מערופיה מתפתחת בעיקר בפולין החל מהמאה ה-16 בה מוצאים מקרים רבים בהם יהודים הופכים לחוכרי אדמות ובעלי עסקים נרחבים עם האצולה הפולנית. היהודים יוזמים קשרים עסקיים עם האצילים הפולנים שהיו מעוניינים בפיתוח נחלותיהם ובשיווק תוצרתם לערים שהתפתחו בקצב גבוה בתקופה זו. עסקי החכירה באחוזות ובכפרים כונו "ארנדא" (Arenda)[7] ונשאו גם גוון של שירות אישי המוענק על ידי היהודי לאציל הנוכרי. ועד היהודים של מדינת ליטא (חלק מהממלכה הפולנית) קבע כי אסור ליהודי אחר להתחרות עם יהודי חוכר על ידי הצעה כספית גבוהה יותר או תמורת שירותים רבים יותר לאציל.[8]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראובן (ריצ'רד) שטיינר, עקבות לשוניים של סוחרים יהודים מארצות האסלאם בממלכה הפרנקית, לשוננו ע"ג, תשע"א, עמ' 352
  2. ^ אורה לימור, אמנון רז-קרקוצקין, יוסף ציגלרבין יהודים לנוצרים, תל-אביב:האוניברסיטה הפתוחה, 1993, כרך ב', עמ' 74
  3. ^ Encyclopedia Judaica, הוצאת כתר, ירושלים, 1971,כרך 11, עמ' 640-641
  4. ^ אריאל בר-אלי, חרם צרכנים, http://www.rambish.org.il/
  5. ^ אורה לימור, אמנון רז-קרקוצקין, יוסף ציגלר, בין יהודים לנוצרים, תל-אביב:האוניברסיטה הפתוחה, 1993, כרך ב, עמ' 46-47
  6. ^ חיים הלל בן-ששוןתולדות עם ישראל בימי הבינים, תל-אביב:דביר, 1969, כרך ב', עמ' 125
  7. ^ Encyclopedia Judaica, הוצאת כתר, ירושלים, 1971, כרך 3, עמ' 402-405
  8. ^ חיים הלל בן-שושן, פרקים בתולדות היהודים בימי הבינים, 1958, עמ' 80-82