מרווה רפואית
| ערך ללא מקורות | |
מרווה רפואית (שם מדעי: Salvia officinalis) היא בן שיח המונה 5 תת-מינים בסוג מרווה ממשפחת השפתניים. מוצאה מצפון מערב אירופה ועד דרום אירופה ומשם היא נכנסה אף לאזורים של צפון אפריקה וצפון אמריקה[2]. בישראל היא גדלה כצמח תרבות והיא דומה במידה מסוימת למרווה משולשת. היא מקובלת כבעלת סגולות רפואיות עוד מימי קדם, ומשמשת גם כצמח תבלין וגם כצמח נוי.
 מרווה רפואית
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | צמחים וסקולריים |
| סדרה: | צינוראים |
| משפחה: | שפתניים |
| סוג: | מרווה |
| מין: | מרווה רפואית |
| שם מדעי | |
 Salvia officinalisלינאוס, 1753 | |
| |
המרווה היא שיח שעשוי להגיע לגובה 120 ס״מ, עליו רכים ושעירים, ומשמשים לחליטות תה, הפקת תבלין, ואף כאמצעי לתחליף עישון. פריחתה היא בחודשי האביב, עלי הפרחים נעים בין סגול לסגול-ורוד. בין היתר המרווה מסתדרת היטב באקלים הים תיכוני, ואף יכולה להסתדר גם בכמות מצומצמת של מים.
בהיבט הרפואי, מקובל להכין חליטה של עלי מרווה מושרים במים חמים המסייע במחלות של דרכי העיכול, להפחתת לחץ דם, הורדת חום והקלה במחלות של כלי נשימה. יש מסורת שמצדדת בשפשוף עלי מרווה זה בזה, לחבישת פצעים.
מורפולוגיה
עריכה
מרווה רפואית היא בן-שיח זקוף מסועף ומתנשא, גובהו מ-70 עד 120 ס"מ, בסיסו מעוצה, פרחיו גדולים (2 ס"מ) והא מפריש שמן אתרי נדיף וריחני כשממוללים את אבריו.
השורש הראשוני גדל ומסתעף.
הגבעולים רְבוּעִים (בעלי ארבע פאות) מסתעפים, מזדקפים ומשתפלים ושלוחים גם לצדדים לאורך 30 עד 50 ס"מ והם הופכים למעוצים בשנה השנייה. הגבעולים המעוצים והוותיקים חומים בהירים, החדשים ירוקים-כסופים ופלומתיים. הם מכוסים בכסות לבד מכסיף של שערות פשוטות, לבנות, קצרות, רכות וצפופות וגם בשערות בלוטות יושבות (ללא עוקץ).
הלוואים בבסיס הפטוטרת נעדרים.
העלים הנגדיים סדורים לארוך הגבעול בארבעה טורים, משום שכל עלה נמצא בזווית של 90 מעלות לעלה שמתחתיו או מעליו.
פטוטרת העלה פלומתית, חלקה העליון אדמדם משהו ואורכה על פי רוב כ-3 ס"מ ולעיתים אף יותר, על פי רוב אורכה כחצי מהטרף.
העלים הריחניים, נגדיים, פשוטים, דמויי אזמל ומוארכים[3]. ראשם הארוך מחודד ובסיסם הקצר מעוגל אך אינו סימטרי (החלק הימני של הבסיס מעט גדול מהשמאלי), אורכם 2.5 עד 5.5 ורוחבם 2 עד 3 ס"מ. שפת העלה חרוקה-תמימה[3]. העלים הנמוכים צמריים פחות או יותר בשני צידיהם או רק בצד התחתון. צדו העליון של העלה ירוק כהה. בעלים צעירים מכוסה הצד העליון בשערות פלומתיות ובעלים המבוגרים לרוב הם חסרי שיער ומקומטים (כאילו מגובששים) על ידי העורקים המסועפים. צדו התחתון של העלה תמיד ירוק בהיר וכסוף בדומה לגבעולים ולפטוטרות בגלל שערותיו הבלוטיות. העורק הראשי שבצד התחתון פלומתי ובולט למגע. כאשר ממוללים את העלים האָרוֹמָטִיים (הבְּשָׂמְתִּיים), הבלוטות מפיצות ריח עז ואופייני – סימן ההיכר של המרווה. העורקים המשניים בולטים אף הם ומנוצים ומסורגים.
התפרחת אמירית (יוצאת מקצה הגבעול) הפרחים העליונים צעירים מן התחתונים. עמוד התפרחת פלומתי, רבוע, זקוף ואורכו 12.5 עד 28 ס"מ. לכל אורך הציר ערוכות תפרחיות (דורים מדומים) של כ-10 עד 20, חציים בצד אחד של המפרק וחציים השני בצד השני[3]. בכל עת פורחים 2 פרחים בכל תפרחית. התפרחיות העליונות סמוכות זאת לזאת והתחתונות רחוקות זאת מזאת ומלוות בחפיות (עלי תפרחת) נגדיים וקטנים יותר מעלי הגבעול. החפים העליונים דמויי ביצה רחבה שקודקוד מתחדד מאוד. הם קמלים ונושרים לפני הפריחה המלאה (הבגרות המינית) של הפרח. ניתן לראותם בראש התפרחת או בתפרחות בבסיס ציר התפרחת.
הפרחים בעלי עטיף כפול וסימטריה דו-צדדית, צבעם סגול כהה כחול, ארגמני או לבן ואורכם 20 עד 22 מ"מ. עוקץ הפרח קצר עד 3 מ"מ. עם חריץ בצד העליון וכאמור נטולי חפים. הפרחים דו-מיניים, בעלי שחלה עילית ושני אבקנים. בפקעית (בניצן) עוטף הגביע את עלי הכותרת ועמוד השחלה מכופף וצלקותיו אינן מוכנות להפריה. במהלך התפתחות הפרח פורצת הכותרת מן הגביע ואחר כך עמוד העלי מתבלט החוצה מן השפה העליונה, לאחר ההפריה הכותרת נושרת כיחידה אחת ואלו הגביע משתייר על עמוד התפרחת ומכסה את הזרעים.
הגביע ארגמני כהה, שעיר מעט (אך לא בשער כחול או סגול), דמוי פעמון ששפתו מסתיימת ב-5 אונות מחודדות מאוד ושוות זו לזו ובעל 15 עורקים בולטים. אורך הגביע 8 עד 12 מ"מ ורוחבו 5 עד 6 מ"מ. הגביע משתייר, גדל מעט לאחר ההפריה ועוטף את הזרעים.
הכותרת ארוכה (18 עד 25 מ"מ), צבעה סגול, ואיור לבן ואופייני בלועה. צינור הכותרת חבוי כמעט כולו בגביע ואורכו 4 עד 5 מ"מ ו וארך החלק המתרחב כזפק הוא כ-5 מ"מ. קצהו הקדמי של צינור הכותרת שסוע לשתי שפות. השפה תחתונה מחולקת ל-3 אונות. האונה המרכזית, רחבה, פרושה ואורכה כס"מ אחד. שולי האונות הצדדיות מאחוריה ואינן חופפות אותה[4]. השפה העליונה כ-4 מ"מ, מקומרת וכפופה ובשלב ההפריה פרושה וישרה ואז בולטים שני האבקנים שמתחתיה ובולטת ממנה החוצה עמוד השחלה (עמוד העלי).
האבקנים 2 בלבד, אורכם כ-11 מ"מ ורוחבם 1 מ"מ. הזירים, שאורכם 5 מ"מ יוצאים מבסיס צינור הכותרת, מאוחים באופן רופף לשפה העליונה ורק חלקם העליון, כ-2 מ"מ, חופשי[3]. הם אינם יוצאים ובולטים מפתח הכותרת. הלשכות מרוחקות זו מזו ומחוברות ביניהן בחוט מקשר ארוך, קונקטיב, שבקצהו העליון נמצאת לשכה פורייה ובקצהו התחתית, בפתח צינור הכותרת נמצאת לשכה מנוונת (דמוית קשקש), ללא אבקה. הלשכות מכילות אבקה צהובה, ואינן נפתחות בנקבים אלא לאורכן. הקונקטיב הארוך מעורה בזיר הקצר וזרועותיו שווים[5].
השחלה עילית וסביב בסיסה קיים צופן טבעתי. השחלה מורכבת משני עלי שחלה, המתחלקים בשלב מוקדם על ידי מחיצה מדומה ל-4 מגורות בעלות ביצית אחת בכל אחת מהן. עמוד השחלה קירח אורכו כ-12 מ"מ. הוא יוצא מבין המגורות, מבסיס השחלה ובעת בשלותו הוא יוצא מחוץ לכותרת. הצלקת בעלת 2 אונות קירחות, העליונה קצרה מהתחתונה.
הפרי הוא מסוג מַפְרֶדֶת יבשה שעטופה בגביע משתייר ונפרדת בדרך כלל ל-4 אגוזיות. האגוזיות (הזרעים או הפרודות), כמעט כדוריים, קירחים, חלקים, קוטרם כ-2.5 מ"מ, צבעם חום עד חום כהה.
הפרי הוא מסוג מַפְרֶדֶת יבשה שעטופה בגביע משתייר ונפרדת בדרך כלל ל-4 פרודות זעירות חד-זרעיות, ללא אנדוספרם. הפרודות, שמכונות לעיתים אגוזיות, כמעט כדוריות, קירחים, חלקים, צבעם חום עד חום כהה וקוטרם כ-2.5 מ"מ. הפרי מכיל גם מצעית משתיירת מלבד גביע משתייר ומתפרה מעט.
גידול בתרבות
עריכהמרווה רפואית היא צמח אור מלא, עמיד בקרה ובגיר ורגיש למליחות. היא גדלה היטב בקרקעות כבדות ומנוקזות בהר, בעמק, בשפלה ובנגב. הריבוי באמצעות זרעים בסתיו, באמצעות ייחורים באביב ובקיץ ובאמצעות חלוקה בחורף ובאביב[3].
תמונות
עריכה
קישורים חיצוניים
עריכה
- מרווה רפואית, באתר ITIS (באנגלית)
- מרווה רפואית, באתר NCBI (באנגלית)
- מרווה רפואית, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- מרווה רפואית, באתר Tropicos (באנגלית)
- מרווה רפואית, באתר GBIF (באנגלית)
- מרווה רפואית, באתר The Plant List (באנגלית)
- מרווה רפואית, באתר IPNI (באנגלית)
- מרווה רפואית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ מרווה רפואית באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ Salvia officinalis L, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 1 2 3 4 5 א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 376-378
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 572
- ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 394
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.