מרווה

סוג של צמח ממשפחת השפתניים

מרווה (שם מדעי: Salvia) היא סוג במשפחת השפתניים. הסוג כולל כ-986 מינים, ומקיף עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, בני שיח ולעיתים רחוקות שיחים, על פי רוב הם ריחניים ובעלי מנגנון האבקה מיוחד[1]. מיני המרווה נפוצים כמעט בכל העולם במיוחד באזורים הטרופיים, באזורים הסובטרופיים של אגן הים התיכון ומקסיקו ובאזורים הממוזגים. 24 מיני בר מיוצגים בצמחיית ארץ ישראל מלבד צמחי גן ונוי שאוקלמו בישראל. המרווה היא אחד מצמחי המרפא וצמחי התבלין העתיקים והנפוצים ביותר בארץ ישראל ובאזורי צמחייה ים תיכוניים.

קריאת טבלת מיוןמרווה
Salvia × coahuilensis.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צינוראים
משפחה: שפתניים
סוג: מרווה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Salvia
ליניאוס, 1753

מאפיינים מורפולוגייםעריכה

 
מרווה גרג אבקנים ועמוד עלי נחשפו לפני הצילום

מרווה היא סוג עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, בני-שיח, או לעיתים רחוקות שיח.

השורשים שיפודיים או לעיתים רחוקות קני שורש מעובים או מעוצים[2].

הגבעולים זקופים או אלכסוניים, מסתעפים או לא מסתעפים. הם קירחים או שעירים במגוון סוגי שערות, רְבוּעִים, כלומר, בעלי 4 פאות (הזוויות חדות או קהות) או לעיתים רחוקות גליליים (למשל, מרווה צחורה).

העלים נגדיים בדרך כלל עם ניחוח חזק כשממוללים אותם. הלוואים נעדרים והפטוטרות (לעיתים העלים העליונים יושבים או כמעט כאלה) מכונפות או לא מכונפות.

הטרפים בעלי צורות שונות, מעלה פשוט ללא אונות עד עלה שסוע לאונות עמוקות, השוליים תמימות או על פי רוב משוננות. פני העלה שעירים, על פי רוב עם בלוטות שאינן בולטות או לעיתים רחוקות בולטות. העורקים המשניים מנוצים (יוצאים מצדדיו של העורק הראשי).

התפרחות אמיריות (צומחות מקצה הגבעול) מסוג תִּפְרַחַת מְסֻיֶּמֶת.

הפרחים דו-מיניים, בלתי-נכונים (דו-סימטריים). הם מקובצים לאורך התפרחת באשכולות שערוכים על מפרק הגבעול על פי רוב בדור מדומה של 4 פרחים או יותר או לעיתים רחוקות בזוגות נגדיים. כל דור נמצא בחיק זוג חפים קצרים ונגדיים, שלעיתים נושר במהרה ולא נראים בפרח הבוגר (למשל במרווה צחורה). הצירים של התפרחת הבודדים נושאים יותר מ-5 דורים של פרחים, אלה מרווחים יחסית, ורציפים פחות או יותר לאורך הציר. בכל דור 1 עד 12 פרחים. הפרחים יושבים או בעלי עוקצים קצרים ומכוסים לעתים על ידי חפים קטנטנים ולא בולטים.

 
מרווה צחורה עמוד עלי ושתי צלקות בולטות באופן טבעי

הגביע בלתי נכון, דמוי פעמון ומשתייר לאחר נשירת הכותרת ועוטף את הזרעים. הוא אינו מתרחב או רק מעט (למעט במרווה רחבת גביע וב-S. reflexa).

צינור הגביע בעל 10 עד 15 עורקים (צלעות), פתחו קירח, שעיר בצד החיצוני. הגביע בעל שתי שפתיים, האונות קצרות מהצינור, השפה העליונה ללא אונות או עם 3 אונות רדודות ומשולשות, השפה התחתונה עם 2 אונות משולשות צרות ומחודדות, ולפעמים עם הארכה קצרה ודקה של העורק המרכזי.

הכותרות לא נכונות, ורודות או סגולות במקומות שונים בעולם הן לבנות, אדומות, לבנדר או כחולות, אין סימנים על השפה התחתונה, אם כי במינים בעלי פרחים כהים יותר יש כתמים לבנים, הצד החיצוני פלומתי צפוף עד צפוף מאוד בשערות דקות וארוכות, במיוחד על השפה העליונה.

צינור הכותרת בצורת משפך עד כמעט צינור, קירח בלוע, בעל שתי שפתיים רדודות עד עמוקות.

השפה העליונה בדרך כלל מפורצת בקצה בצורה רדודה (לפעמים שלמה), או שטוחה יחסית (זקופה עד מעט מתרחבת) או בצורת מקומרת.

השפה התחתונה ארוכה ורחבה במידה ניכרת מהשפה העליונה, שטוחה או מקומרת, בעלת 3 אונות, האונה האמצעית ארוכה ורחבה יותר מהאונות הצדדיות, לעתים קרובות מפורצת מעט בקצה.

האבקנים 2, לעיתים קיימים עוד שני אבקנים עקרים ובולטים או אינם בולטים. שני האבקנים מעורים בשפה העליונה ואינם בולטים החוצה או בולטים מעט (בולטים מאוד ב-S. coccinea). הזירים מפורדים, הקונקטיב דק ומוארך והמאבקים יחסית גדולים, וכל מאבק בדרך כלל מכיל רק לשכה אחת מתפקדת. שק האבקה העליון פורה במגורה ומושלם בצורתו ובמבנהו. השק התחתון נעדר או מנוון ואינו מתפקד (למעט לפעמים ב-S. lyrata), הקונקטיב נראה מחובר בנקודת האמצע שלו או מתחתיו, השק הפורה לרוב צהוב.

המצעית משתיירת בפרי.

השחלה עילית, בעלת 4 מגורות ברורות ובכל מגורה ביצית אחת זקופה. לשחלה בסיס שחלה מפורד (gynobasic) שבדרך כלל עם מערך צופנים. עמוד העלי יוצא מבין המגורות, מבסיס השחלה והצלקת שבראשו שסועה לשתי זרועות שוות או לא שוות ואז הזרוע האחורית ארוכה יותר. עמוד העלי לא בולט מהכותרת הוא נמצא מתחת לשפה העליונה.

הפרי הוא מסוג מַפְרֶדֶת יבשה, הנפרדת בדרך כלל ל-4 אגוזיות. האגוזיות (הזרעים או הפרודות) באורך 1.5 עד 3.0 מ"מ, מלבניים-ביצה מחודד בקצה אחד, מעוגלים בקצה, פני שטחם חום עד חום כהה, קירחים, חלקים, עם נקודות זעירות, או עם גבשושיות זעירות וצפופות. הפרי עטוף בגביע משתייר[2].

מנגנון האבקהעריכה

 
מנגנון ההאבקה במרווה. זכר של דבורה מהסוג מדרונית מבקר בפרח של מרוות ירושלים, הנמצא בשלב זכרי. הוא תוחב את חדקו אל בסיס הפרח וכך לוחץ על הסטמינודים (אינם נראים בתמונה), וגורם לכיפוף האבקנים אל עבר גופו. המאבקים שבקצות האבקנים באים במגע עם גב הדבורה ומפזרים עליו אבקה. כאשר הדבורה תבקר בפרח בשלב נקבי, גרגרי האבקה שעל גבה יבואו במגע עם צלקת הפרח ויאביקו את הפרח.

איברי הרבייה של פרח המרווה, שני אבקנים ועמוד עלי אחד, הם ארוכים וערוכים לאורך השפה העליונה של הכותרת. במרבית מיני המרווה, קיים בבסיס הפרח זוג נוסף של אבקנים מנוונים המכונים סטמינודים. בסיסי הסטמינודים, מחוברים לבסיסי האבקנים ועמוד העלי; הסטמינודים עצמם מכילים זירים קצרים ללא מאבקים, המחוברים זה לזה, ומתפקדים כמעין "דוושה". חרק שנשען על בסיס הפרח על-מנת להגיע אל הצוף שבעומק צינור הכותרת, לוחץ על הסטמינודים, מה שגורם להוצאת האבקנים או העלי מתוך הכותרת וכיפופם כלפי מטה. אם החרק מספיק גדול ועומד במקביל לציר הפרח, המאבקים או הצלקת יבואו במגע עם גב החרק. בפרחים בשלב זכרי, המאבקים יפזרו אבקה על גב החרק; בפרחים בשלב נקבי, גרגרי אבקה שעל גב החרק שמקורם בפרחים אחרים יבואו במגע עם צלקת הפרח ויאביקו את הפרח.

מנגנון ההאבקה המתוחכם של פרחי המרווה נועד להסתיר את אבקת הפרחים מפני מאביקי הפרח, ולפזר אותה על גופם באזור בו יתקשו לאסוף אותה. אבקת הפרחים עתירה בחלבון ולכן מהווה משאב יקר גם לצמח המייצר אותה וגם למאביקים המבקרים בפרחיו. הסתרת האבקה ומיקום ממוקד שלה על גוף המאביק, מאפשרים לצמח להסתפק בייצור כמויות קטנות של אבקה, וכך למקסם את סיכויי רבייתו תוך השקעת מינימום משאבים. במקום האבקה היקרה, הצמח מושך את מאביקיו בעזרת גמול צוף, הוא דל בחלבון ולכן דורש פחות משאבים לייצורו.

שימושי המרווה לאדםעריכה

למרווה מספר שימושים:

  • רפואית - במיני מרווה שונים נעשה שימוש כ'צמח מרפא' לתסמינים ותחלואים שונים. עם זאת, נעשו רק מעט מחקרים על האפקט הטיפולי של המרווה, וממצאיהם עדיין ראשוניים ולא ברורים[3].
  • תזונתית - מרכיב בזרעי מינים שונים משמש כתוסף תזונה ומקור לחומצות שומן חיוניות.
  • קולינרית - שימוש בעלי המרווה לחליטת תה ולתיבול מאכלים.
  • נוי - במיני מרווה שונים כצמח גן ונוי בעל פריחה נאה וניחוח נעים.
  • מיסטית - קיימת חשיבות סמלית למיני מרווה שונים.

המרווה בדת ובמסורת היהודיתעריכה

אחד ממיני המרווה נזכר גם בתלמוד הבבלי בשבת קט:[4]

במינים אחדים מסתעפים לפעמים ענפי התפרחת בצורה שיש בה דמיון למנורת שבעת הקנים שהייתה בבית המקדש, ויש הסוברים כי מרוות אלו שימשו השראה לצורת המנורה[5].

פירוט מיני המרווהעריכה

מיני מרווה הגדלים בר בארץ ישראלעריכה

 
דבורת-עץ עדינה מאביקה מרווה ריחנית
 
תקריב עלה מרווה, דצמבר 2020
  • מַרְוַת אֵיג זוהרי (Salvia eigii Zohary) - מין זה הוגדר ע"י מיכאל זהרי.
  • מַרְוָה אֶרֶץ-יִשְׂרְאֵלִית (Salvia palaestina Benth)
  • מַרְוָה בּוּצִינִית (Salvia microstegia boiss. & Balansa) - עשב רב-שנתי המצוי בחגורה ההררית בחרמון, ברום 1200 עד 1900 מ'. לאחר הפשרת השלג היא ניכרת בשושנת עלים גדולים וצמירים שצמודה לקרקע ובעמוד פריחה מסתעף לזוגות ענפים צדדיים ונגדיים כמנורה. אך, זוגות הענפים העוקבים ממוקמים בזווית ישרה זה לזה. העלים מאונים באופן רדוד. הפרחים שצבע כותרתם לבן צחור, מתפתחים לאורכם של הענפים הצדדים בדורים מרובים ודלילים. כל פרח מלווה בחפה רחב וירוק. כל חלקי הצמח מכוסים שערות בלוטיות שפרישות שרף דביק. הפריחה בחודשים יוני עד אוגוסט. תפוצתה של מרווה בוצנית בהרי המזרח התיכון: פרס, ארמניה, אסיה ולבנון ובחרמון שהוא גבול תפוצתה בדרום-מערב[6].
  • מַרְוָה דְּבִיקָה (Salvia viscosa Jacq) - אין מידע, היא מצויה כפריט משומר בעשביית האוניברסיטה העברית.
  • מַרְוָה דְּגוּלָה (Salvia viridis L)
  • מַרְוַת הֶחָפִים (Salvia bracteata Banks & Sol) - עשב רב-שנתי נדיר מאוד גם טרם הכחדתו. גובהו 30-65 ס"מ וגבעוליו לרוב ארגמניים, מזדקפים ומסועפים[6]. הוא גדל בעבר בירושלים ונכחד עקב הפיתוח העירוני. כיום הוא גדל רק בגנים בוטניים והושב למספר אתרים בהרי יהודה. הצמח נאסף בהרי יהודה בארבעה אתרים בתחומי ירושלים על ידי ד"ר אורי פרגמן-ספיר, אולם נכחד מכל ארבעתם. האוכלוסייה שהייתה בגבעת רם הועתקה לגן הבוטני עם סלילת כביש בגין ב-1994 וזרעים נוספים נאספו על ידי ד"ר מיכאל אבישי מאוכלוסייה נוספת באזור גבעת מרדכי, לפני שנכחדה. במרץ 2016 ד"ר אורי פרגמן-ספיר החזיר את הצמח לפארק עמק הצבאים[7][8].
  • מרוות המדבר (Salvia deserti)
  • מרוות הפטל (Salvia rubifolia) - ניכר בפרחיו הסגולים. מצמחי החרמון.
  • מרוות יהודה (Salvia judaica) - אופייני למין זה גבעוליו, שגווניו אדמדמים בשעת הפריחה וההבשלה. מבע הכותרת סגול, לגביע צורה אופיינית. נפוץ ברוב חלקי הארץ.
  • מרוות ירושלים (Salvia hierosolymitana) - עשב רב-שנתי. ניכר בשושנת עליו הגדולים, ובפריחתו היפה בצבעי לבן, ורוד ואדום. מצוי במקומות סלעיים בחבלים הים-תיכוניים.
  • מרווה כחולה (Salvia indica) - שיח רב-שנתי, ניכר בפרחיו הכחולים והגדולים. צמח של הרים גבוהים- 600 מ'+, ונחשבת לנדירה
  • מרווה מלבינה (Salvia samuelssonii)
  • מרווה מנוצה (Salvia pinnata) -מין זה ניכר בעליו המנוצים, ובגביע נפוח. צבע הפרח וריאבילי- לבן, ורוד וכן אדום. הוא מצוי בעיקר בשדות, אדמה כבדה ובתות ברוב חלקי הארץ.
  • מרווה מצויה (Salvia verbenaca) - העלה חרוק (משונן בשפתו) הפריחה ורודה-כחולה. מצויה בעיקר בבתות בחבל הים-תיכוני.
  • מרווה מצרית (Salvia aegyptica) - שיח רב-שנתי קטן. ניכר במראה כללי אפרורי. הגביע שעיר. הפרח קטן וצבעו כחול-לבן. מצוי במחוזות החמים של הארץ.
  • מרווה סורית (Salvia syrica)
  • מרווה מרושתת (Salvia sclarea) - שיח רב-שנתי, נדיר ביותר.
  • מרווה משולשת (Salvia fruticosa Mill)
  • מרוות פינר (Salvia pinardii)
  • מרווה צמירה (Salvia lanigera) - ניכרת בעליה הגזורים-מנוצים, ובפרחים הסגולים. הצמח כולו צמיר. מין זה מצוי בעיקר במדבריות.
  • מרווה קוצנית (Salvia spinosa) - עשב רב-שנתי. מין זה ניכר בשושנת עליו הגדולים ובפרחיו הלבנים. שמו ניתן לו על פי החוד שמאפיין את צורת עלי התפרחת. מין זה מאפיין שדות, בעיקר בחבלי הספר והמדבר.
  • מַרְוָה רַחֲבַת-גָּבִיעַ (Salvia multicaulis Vahl) - בן-שיח נדיר מאוד ובסכנת הכחדה חמורה בישראל[9] הגדל בתפוצה מפוזרת על מחשופים של סלעים קשים בחגורת הצומח התיכונה וההררית בחרמון, ברום 1600 עד 2100 מ' ובירושלים. מאות גבעולים צומחים משורשיה האופקיים של המרווה ומכאן שמה המדעי: "מרווה רבת גבעולים". היא ניכרת בגביע סגול עז דמויי משפך ענק וכותרת כחולה הקצרה מן הגביע. הגביע משתייר וגדל לאחר ההפריה. במרווה זו ארבעה אבקנים. שניים מהן פוריים ושניים מהן מנוונים ובראשם גושים בלתי מפותחים של אבקה. הוא מוגדר כצמח מוגן[10]. המין אינו נמצא בסכנת הכחדה עולמית[9].
  • מרווה ריחנית (Salvia dominica) בן שיח מסועף, צבע הפרחים בהיר. מצוי ברוב חלקי מדינת ישראל. מוגדר כצמח מוגן[10].
  • מרווה שסועה (Salvia ceratophylla)

מרוות המשמשות כצמחי רפואה ותבליןעריכה

מרוות המשמשות כמקור למזוןעריכה

  • מרווה היספאנית (Salvia hispanica) - זרעיה המיובשים של מרווה זו ידועה גם כ-צ'יה וידועה הייתה כיבול חשוב לבני האצטק. הצ'יה עדיין בשימוש נרחב במקסיקו וגואטמלה ומשמשת כתוסף למשקאות מזינים וכמקור למזון. הזרעים משמשים בשלמותם או טחונים.

מיני מרווה המשמשות כצמחי גן למטרות נויעריכה

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ .Salvia L, World Flora Online
  2. ^ 1 2 26. Salvia L. (sage, salvia), Flora of Missouri, ‏25/8/2017 (באנגלית)
  3. ^ Sage, NCCIH (באנגלית)
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ט, עמוד ב'
  5. ^ נגה הראובני, סמל המדינה - שורשיו בטבע הארץ ובמקורות ישראל, הוצאת נאות קדומים, 1988
  6. ^ 1 2 וולטר פרגסון, אבי שמידע, הזר ווד, מיכה לבנה, בין שלגי חרמון, גבעתיים-רמת גן: משרד הבטחון, רשות שמורות הטבע
  7. ^ מרוות הפרחים, הערכות הסיכון לטבע בישראל של רשות הטבע והגנים
  8. ^ 'מרוות החפים' חזרה לפרוח בירושלים לאחר 22 שנה, הידען, ‏21-3-2016
  9. ^ 1 2 מרווה רחבת-גביע, הערכות הסיכון לטבע בישראל
  10. ^ 1 2 אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח