מרידות יהודה ברומא

מרידות יהודה ברומא היו סדרה של מרידות רחבות היקף של יהודי ארץ ישראל (אז, פרובינקיה יודיאה וסביבותיה) ומזרח אגן הים התיכון נגד האימפריה הרומית בין השנים 66 ל-136 לסה"נ. המרד הגדול (66–73 לסה"נ) ומרד בר כוכבא (132–136 לסה"נ) היו מרידות לאומיות, אותן הניעה להקים מחדש מדינה יהודית עצמאית, בעוד שמרד התפוצות (115–117 לסה"נ) היה מאבק אתנו-דתי בין יהודים לשכניהם הנוכרים שהתחולל ברובו מחוץ לגבולות יהודה.

למרידות יהודה ברומא היו השלכות הרות אסון על עם ישראל. בעקבותן, העם היהודי הפך מגורם דומיננטי בארץ ישראל בפרט ומזרח הים התיכון ככלל, למיעוט מפוזר, חלש ונרדף. המרד הגדול הגיע לשיאו עם חורבן ירושלים ובית המקדש ויישובים נוספים ברחבי הארץ, ובמהלכו יהודים רבים נהרגו, נעקרו או נמכרו לעבדות. לאחר המרד, העם היהודי איבד את האוטונומיה השלטונית שלו בארץ. כמה עשורים לאחר מכן, הדיכוי האכזרי של מרד בר כוכבא בידי אדריאנוס הביא לתוצאות טרגיות עוד יותר: חבל יהודה התרוקן כמעט כולו מיושביו, בעקבות מעשי טבח, הרס וגירוש, ושוק העבדים הוצף בשבויים יהודים. לאחר המלחמה, הוטלו על יהודי ארץ ישראל גזרות שמד שבוטלו כמה שנים לאחר מכן. שמה של פרובינקיית יהודה שונה לסוריה פלשתינה. ירושלים נבנתה כקולוניה רומית אלילית בשם איליה קפיטולינה, ועל יהודים נאסר להתיישב בה במשך כחמש מאות שנה, עד הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7.

בעקבות אובדן האחיזה ביהודה, המרכז ההנהגתי, הדמוגרפי התרבותי והרוחני של עם ישראל עבר לגליל ובהמשך לבבל, וקהילות יהודיות קטנות יותר התבססו סביב הים התיכון, ברחבי המזרח התיכון ובמקומות נוספים. היחלשותו, ולבסוף אובדנו של המרכז הלאומי והדתי בארץ ישראל הביא לחיזוק מעמדה של יהדות התפוצות. קהילות יהודיות בגולה התקיימו לכל אורך ימי בית שני, אולם בעקבות המרידות הלכו קהילות אלו ותפסו מקום מרכזי יותר בעולם היהודי, והצטרפו אליהן עבדים משוחררים, שבויים, גולים ויורדים מארץ ישראל.

למרידות יהודה ברומא הייתה השפעה מכרעת גם על היהדות. חורבן המקדש בידי טיטוס בשנת 70 לסה"נ הוביל לשינוי באופייה של היהדות, שהפכה מדת של קורבנות, טהרה, תרומות ומעשרות לדת שהעמידה במרכז את התפילה הקהילתית בבתי הכנסת ולימוד התורהבכתב ושבעל פה). הכיתתיות שאפיינה את ימי בית שני הלכה ונתפוגגה, וחז"ל, ממשיכי דרכם של הפרושים, זכו לבכורה. שינוי משמעותי זה הניח את היסודות להתפתחותה של היהדות הרבנית, שהפכה לזרם המרכזי של היהדות מאז שלהי העת העתיקה.

סדר המרידות עריכה

תחת הכותרת של "מרידות יהודה ברומא" נהוג לכלול את שלוש המרידות הבאות:[1]

כמה מרידות שכללו לחימה יהודית נגד הרומים התחוללו גם לפני שלוש המרידות הגדולות וגם לאחריהן (כדוגמת מרד ציפורי), אולם אלו היו מצומצמות יותר ולא נהוג למנות אותן עם שלוש המרידות הגדולות.

רקע עריכה

לאחר מותה של המלכה שלומציון בשנת 67 לפנה"ס, נאבקו בניה אריסטובולוס השני והורקנוס השני על השלטון בממלכה. המצביא הרומי פומפיוס ניצל סכסוך זה, ופלש ליהודה בשנת 63 לפנה"ס וכבש אותה מידי השלטון החשמונאי. הוא ראה את שטחי יהודה כחלק אינטגרלי מהאימפריה הרומית. פומפיוס אף נכנס למתחם קודש הקודשים בבית המקדש בירושלים - מעשה שלא ייעשה על ידי אף אדם למעט הכוהן הגדול. החל מכיבוש זה לא חדלו ניסיונותיהם של היהודים ביהודה להחזיר את שליטתם הפוליטית והדתית בארץ ישראל.

המרידות החשמונאיות עריכה

 
מטבע של מתתיהו אנטיגונוס השני

מיד לאחר הכיבוש, מונה הורקנוס השני על ידי הרומאים לכוהן גדול ולשליט תחת שלטונה של האימפריה הרומית. זמן מה לאחר מכן ניסה בנו של ארסטובולוס, אלכסנדרוס להנהיג מרד באימפריה. הוא אסף צבא גדול והתבצר במבצר אלכסנדריון, אולם מרד זה מוגר במהרה על ידי אולוס גביניוס ואלכסנדרוס נאלץ לבקש חנינה מידיו. בינתיים הצליח אריסטובולוס השני להימלט מידי שוביו ברומא והנהיג מרד נוסף. מרד זה נכשל וכתוצאה ממרידה זו נהרגו אלפי יהודים ואריסטובולוס הובל בחזרה לרומא. אריסטובולוס שוחרר מכלאו על ידי יוליוס קיסר על מנת שיאבק למענו במלחמתו מול פומפיוס, אולם אריסטובולוס הורעל לפני שהספיק לעשות זאת.

לאחר רציחתו של יוליוס קיסר היה כאוס באימפריה הרומית, שנוצל על ידי הפרתים על מנת לפלוש לסוריה. בנו השני של אריסטובולוס, מתתיהו אנטיגונוס ניצל זאת והומלך בחסות הפרתים למלך יהודה, תוך כדי מיגור תומכי הורקנוס מיהודה, ביניהם הורקנוס עצמו שאוזניו קוצצו על מנת שלא יוכל עוד לשמש כמלך או ככוהן גדול. הורדוס, שלימים יהיה מלך בעצמו והיה מתומכיו של הורקנוס, הצליח להימלט מפני גורל דומה ונסע לרומא. ברומא הומלך הורדוס למלך על יהודה ויצא בחסות לגיונות רומאיים לכבוש את הטריטוריה שלו. מאבקו של אנטיגונוס בחסות הפרתים היה למעשה חסר כל סיכוי ובשנת 37 לפנה"ס נפלה ירושלים בידי צבאו של הורדוס. אנטיגונוס עצמו הוצא להורג. כך החל הורדוס את שלטונו ביהודה - שלטון חזק שמיגר כל סיכוי למרד יהודי בתקופתו.

יהודה תחת שלטונם של נסיכים ונציבים עריכה

 
תבליט המתאר תהלוכת ניצחון בה נראים שבויים מממלכת יהודה נושאים כלים מכלי בית המקדש
 עמוד ראשי
ראו גם – פולמוס וארוס, המרד הגדול

עם מותו של המלך הורדוס בשנת 4 לפנה"ס שהוריש לבנו ארכלאוס את ירושלים ומרבית הנתחים הטריטוריאליים ביהודה, פרץ מרד נוסף של יהודי הממלכה. מרד זה כונה במקורותינו פולמוס וארוס והוא פרץ בצורה די ספונטנית בכמה אזורים ביהודה. באדום מרדו כמה אלפים מחייליו של הורדוס. בציפורי היה זה יהודה בן חזקיה שהשתלט על מחסני נשק, בפראיה היה זה שמעון שהמריד את האזור במעשי בזיזה וכן גם רועה בשם אתרונגאיוס ואחיו המרידו חלקים נרחבים ביהודה. המרד מוגר בצורה אכזרית למדי בידי פובליוס קווינקטיליוס וארוס, נציבה של סוריה שכבש את ירושלים במהלך חג השבועות והחזיר את ההגמוניה לתומכי הורדוס ולארכילאוס שמונה כאתנארכוס (נשיא העם).

בשנת 6 לספירת הנוצרים הודח ארכלאוס על ידי הקיסר אוגוסטוס ויהודה הפכה לפרובינקיה רומית בניהולו של נציב. בשל כך הוחלט לערוך מפקד אוכלוסין בפרובינקיה. מפקד זה עורר תגובות נזעמות מצד גורמים רבים בקרב העם שמפקד זה לטעמו היה מנוגד לחוקי היהדות. מורדים יהודים בראשות יהודה בן חזקיה מוגרו עד מהרה בידי נציב סוריה קוויריניוס. התמרמרות נוספת של העם היהודי כנגד השלטון הרומי התרחשה לאחר מותו של המלך אגריפס הראשון בשנת 44, כאשר נציבים מושחתים ששלטו ביהודה לא תרמו להרגעת הרוחות. מרידה פרצה בימיו של הנציב אלבינוס.

המרד הגדול עריכה

  ערך מורחב – המרד הגדול

תחת שלטונו של הניצב, גסיוס פלורוס, החלו לפרוץ מהומות בירושלים שפתחו את מאורעות המרד הגדול שפרץ בשנת 66 ובשיאו כוננה ממשלה יהודית בירושלים למשך כ-3 שנים. אולם המצביאים אספסיאנוס ולאחריו בנו טיטוס הצליחו למגר את המרד, כאשר בסופו חרבה ירושלים ובית המקדש בשנת 70. מאות אלפי יהודים נהרגו ונשלחו לעבדות, היהודים בכל רחבי האימפריה אולצו לשלם מס משפיל והמרכז הרוחני של העם היהודי נדד ליבנה. את מרבית המידע אודות המרד ניתן למצוא בחיבוריו של המצביא והסופר היהודי יוספוס פלאביוס.

מרד הגלויות עריכה

 עמוד ראשי
ראו גם – פולמוס קיטוס, מרד התפוצות

גם לאחר חורבנו של בית המקדש, לא כלו ניצי המרידות ביהודה וסביבותיה. בשנים 115–117 פרצו מרידות בסביבותיה של ארץ ישראל: באלכסנדריה, בקפריסין, בקירנה ובמסופוטמיה שכונו "מרד התפוצות". בו בזמן ישנן עדויות במקורות על מרד גם ביהודה שכונה פולמוס קיטוס. מרידות אלה פגעו במאמץ המלחמתי של הקיסר טראיאנוס במזרח שנכשל בכיבושים חדשים, והמרידות מוגרו על ידיו ביד קשה.

מרד בר כוכבא עריכה

 
טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"
 עמוד ראשי
ראו גם – מרד בר כוכבא

בשנת 132 פרץ מרד נוסף ביהודה, ויש אף יאמרו העצום ביותר בהיקפו. היה זה בהנהגתו של שמעון בן כוסִבה שכונה "בר כוכבא". מרד זה הצליח בתחילתו וביהודה כונן ממשל עצמאי בראשותו של מנהיג המרד שכונה "נשיא". אולם שליחת לגיונות רבים ליהודה בראשותו של יוליוס סוורוס מפרובינקית בריטניה חיסלה את המרד ביד אכזרית. העם היהודי איבד את ההגמוניה שלו ביהודה, הנהגת העם עברה מיהודה לגליל, נגזרו גזירות חמורות על הדת היהודית עצמה, העיר ירושלים הפכה לעיר הלניסטית אלילית שכונתה "איליה קפיטולינה", הפרובינקיה כונתה מעתה "סוריה-פלשתינה" במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לטריטוריה של ארץ ישראל.

אחרית דבר עריכה

תוצאות מיידיות עריכה

המרידות במאות הראשונה והשנייה לספירה הביאו להידלדלות מהותית של האוכלוסייה היהודית באימפריה הרומית בעקבות הרג ולרדיפה דתית והמרת דת בכפייה או מבחירה. נפילת בית המקדש השני, החרבתה של ירושלים ואיבוד אחיזה בארץ יהודה הפכו את היהודים למיעוט ללא סמלים לאומיים, ועל אף נוכחות בגליל שנמשכה מאות שנים לאחר מכן, היהודים איבדו את האוטונומיה השלטונית. הדת היהודית הפכה לדת המרוכזת סביב בתי הכנסת בקהילות מפוזרות והמשיחיות הפכה למושג אבסטרקטי. מרד בר כוכבא הכה קשות את העם היהודי בארץ ישראל ששוב לא אץ אלי מרד מידי דור.

מרד נגד גאלוס בגליל עריכה

 עמוד ראשי
ראו גם – מרד גאלוס

בשנת 351 פרץ מרד כנגד הקיסר קונסטנטיוס השני. המורדים היהודים ניצלו את שעת הכושר עת הייתה מתיחות רבה בין הרומאים לפרסים במזרח. מרד זה שכונה מרד גאלוס הונהג על ידי פטריקיוס שלא הצליח לסחוף אחריו המונים כפי שעשה זאת בר כוכבא, אולם גם כך הצליח להשתלט על ירושלים. אולם המרד דוכא די בקלות על ידי הרומאים, והיחסים הטובים ששררו בין הנהגת החכמים היהודית לשלטונות הרומאיים נשמרו.

מרד יהודי תחת הביזנטים עריכה

  ערך מורחב – מרד הרקליוס

בשנים 613 עד 617 פרץ מרד הרקליוס כאשר יהודי ארץ ישראל תמכו בפלישה הפרסית ממזרח. בעקבות המרידה הוחזרה השליטה בירושלים לידי היהודים בהנהגתו של בנימין מטבריה. עם התדרדרות המצב הביטחוני והשתלטותה של האימפריה הביזנטית, נכנעו יהודי ירושלים ונטבחו ללא רחם.

בשנת 638 נכבשה ארץ ישראל בידי הערבים, בסיוע קבוצות יהודיות. בכך תם עידן שלטון הרומאים והביזנטים בארץ ישראל.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Rogers, Jay (2017). In The Days of These Kings: The Book of Daniel in Preterist Perspective. Clermont, Florida: Media House International. p. 646. ISBN 978-1-387-40415-5. OCLC 1085774991.