פתיחת התפריט הראשי

שבועות

חג ביהדות

חג השבועות (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ.[1]

שבועות
רות מלקטת שיבולים אחר קציר
רות מלקטת שיבולים אחר קציר
שמות נוספים חג השבועות, חג הקציר, יום הביכורים, חג המים, חג מתן תורה ועוד
סיבה "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים." (שמות, ל"ד, כ"ב)
סמלים טנא ביכורים, תיקון ליל שבועות, מגילת רות, קישוט הבית בצמחים, מאכלי חלב
מתקשר חג השבועות חל אחרי ספירת העומר שמתחילה למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. שלושת הימים שלפני החג נקראים שלושת ימי ההגבלה ומתן תורה
מועד החג
תאריך ביום החמישים להקרבת מנחת העומר. בזמן הזה, חל תמיד בו' בסיוון

בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא "קורבן שתי הלחם", והחלה בו העונה של הבאת הביכורים[2]. על פי חז"ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורה בתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים, שלא קיבלו את קבלת חז"ל לדרשת הפסוקים, חלקו על קביעת החג חמישים יום אחר חג הפסח, וציינו אותו חמישים יום אחר השבת הסמוכה לתחילת קציר השעורים. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז"ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה.[3]

שמות החגעריכה

לחג מספר שמות:

  • שָבוּעוֹת: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים.
  • חג הקציר: משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים שהיה מובא ל-ה' בתור מנחה. שם זה מופיע בשמות, כ"ג, ט"ז: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה".
  • יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה.
    שם זה מוזכר בפרשת פנחס (ספר במדבר): "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה - לֹא תַעֲשׂוּ."
 
פוסטר לכבוד שבועות, סוף שנות ה-40
  • עֲצֶרֶת: בתלמוד ובלשון חז"ל (משנה ראש השנה א ב).
  • חג מתן תורה: שם זה אינו מופיע בתורה, והוא ניתן בעקבות המסורת לפיה ביום זה נערך מעמד הר סיני, שבו אלוהים התגלה אל עם ישראל סביב להר במעמד נבואי-היסטורי חד פעמי והורה להם את עשרת הדברות, החקוקים על לוחות הברית שהושמו במשכן.
  • יום הַקָּהָל: ביום מתן תורה הצטווה משה להקהיל את כל העם לפני הר סיני, וכך התורה מכנה את יום מתן תורה: "אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל"[4]. השם מביע את אחדות העם.


כינוי עממי נוסף שניתן לחג הוא חג המים, מכיוון שילדים ונערים נוהגים לעשות בו מלחמות מים בפארקים ציבוריים, בעקבות מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות.

מועד החגעריכה

  ערך מורחב – ממחרת השבת

שבועות הוא המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה, ולפי האמור בתורה הוא חל ביום החמישים לתחילת ספירת העומר. על פי חז"ל, ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב הראשון של פסח, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, היה החג יכול לחול בימים ה', ו' או ז' בסיוון (תלוי במספר הימים של ניסן ואייר באותה שנה). בלוח העברי הקבוע, חודש ניסן תמיד בן 30 יום וחודש אייר שלאחריו תמיד בן 29 יום, כך שחג השבועות חל תמיד בו' בסיוון.

לפי הלוח העברי הקיים היום לעולם יחול חג השבועות בארץ ישראל באחד מהימים ראשון, שני, רביעי או שישי, ואילו בחוץ־לארץ, יום זה יהיה היום הראשון לחג, ולאחריו יחול יום טוב שני של גלויות. חג השבועות הוא החג היחיד מבין שלוש הרגלים שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך שחג השבועות חל בתקופה בה יש עומס חקלאי רב, בקצירת התבואה ועיבודה ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. עם זאת, בזמן המקדש היו מיועדים ששת הימים שלאחר החג להבאת קרבנות על ידי עולי הרגל, וכיום מציינים חגיגיות מסוימת בימים אלו על ידי הימנעות מאמירת תחנון בתפילה.[5]

בתקופת בית שני, הצדוקים, חלקו על הפרושים לגבי זמן החג. הם פירשו את הפסוק: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת..." כפשוטו, שמדובר ביום השבת ולא בחג הפסח. המסורת הרבנית החל מתקופת הגאונים סברה שדעת הצדוקים הייתה להתחיל בספירת העומר החל מהשבת בתוך חול המועד פסח. יש חוקרים הסבורים[דרוש מקור] שאת מחלוקת הצדוקים ניתן להבין לפי ספר היובלות של כת מדבר יהודה. ספר זה, שנמצא במערות קומראן, ועותק ממנו נמצא בגניזת קהיר[6] מתאר שנת שמש קבועה בת 52 שבועות. לפי ספר היובלות, הספירה החלה ביום ראשון לאחר השבת שלאחר חג המצות. מכיוון שחג המצות החל תמיד ובאופן קבוע ביום רביעי בשבוע, העצרת (כינוי לחג השבועות) הייתה תמיד בט"ו (15) בסיון ('החודש השלישי' - בלשונם) על פי ספירתם, אף הוא ביום ראשון בשבוע.[7]

הקראים והשומרונים חוגגים את חג השבועות תמיד ביום ראשון, כיוון שהם סופרים 50 יום מיום השבת שבחול המועד.

דיני ומצוות החגעריכה

  ערכים מורחבים – יום טוב, שתי הלחם, ביכורים

בשבועות ישנה מצווה אחת בלבד מהתורה והיא לשבות ממלאכה, ודינה כשאר ימים טובים שהותרה בהם מלאכת אוכל נפש.

שתי הלחםעריכה

בזמן בית המקדש מוקד החג היה הקרבת קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב המנחות אותן היה אסור לאפות חמץ. יש מסבירים שקורבן זה מבטא נקודת שיא בתהליך שבין פסח לשבועות; ראשית, מפני שבפסח הביאו קרבן משעורים וכעת מביאים קרבן מהחיטה שהיא משובחת יותר, ושנית, מפני שבפסח היה אסור לאכול חמץ, וכעת לא רק שמותר לאכלו, אלא הוא אפילו רצוי כקורבן. בכך באה לידי ביטוי ההתקדמות במאבק נגד יצר הרע, המשול לחמץ, שבשלב ראשון היה צורך להתרחק ממנו ולבערו, ובסוף התהליך משתמשים בו לעבודת ה'.

ביכוריםעריכה

בזמן בית המקדש בחג השבועות התחילה תקופת הבאת הביכורים, טקס שיש עמו עלייה לרגל למקום המקדש, ובמהלכו העם מודה לאל על הארץ שניתנה לו, תוך הבאת ביכורי אדמתם למשכן ולבית המקדש (תקופה זו נמשכה עד חג הסוכות). טקס הבאת הביכורים מוכר מההגדה של פסח, כמתואר בפרשת כי תבא (דברים, כ"ו, א'-י"א).

וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ, וְאֶת-עֲמָלֵנוּ, וְאֶת-לַחֲצֵנוּ.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.
וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'". וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

במשנה יוחדה מסכת ביכורים לעניין זה.

חג הביכורים - חגה של ארץ ישראלעריכה

חג השבועות נקרא בתורה גם בשם "יום הביכורים" (במדבר כח, כו ושמות לד, כב).

הטעם מבאר רש"י: חג השבועות חל בזמן שבו התבואה מבשילה ונקצרת, ובו מביאים את קרבן שתי הלחם שהם מנחת חיטים הראשונה מהתבואה החדשה. זהו קרבן ציבורי להודות לה' על שהנחיל לנו את הארץ[8].  

בנוסף: זהו הזמן בו מתחילים להבשיל פירות הארץ, משום כך מחג השבועות ואילך מתחילים להביא את הביכורים (משנה ביכורים א', י), שהם קרבן יחיד הבא להודות לה' על שהנחיל לנו את הארץ.

אם כן, חג השבועות הוא חג הביכורים, חג ההודיה לה' על הארץ הטובה[9].

שבועות – הודיה על שלמות הגאולהעריכה

חג השבועות הוא גם זמן מתן תורתנו. שני השלבים הסופיים של תהליך הגאולה הם קבלת התורה והכניסה לארץ ישראל. בחג השבועות אנו חוגגים את שניהם יחד: גם את מתן התורה, וגם את ההודיה על הארץ הטובה. דווקא בחג כזה ראוי להביא לחם חמץ (לחמיו של קרבן שתי הלחם המובא בשבועות הם חמץ), כשם שבקרבן התודה מביאים לחם חמץ, המבטא את השמחה בטוב שה' השפיע עלינו ואת ההודיה על סוף תהליך הגאולה[10].

מנהגי החגעריכה

קישוט הבית בצמחייהעריכה

 
מנהג עתיק לקשט את בתי הכנסת בצמחייה לכבוד שבועות. מוריץ דניאל אופנהיים, 1880.

מנהג שמוזכר החל מהמאה ה-14 בקרב קהילות אשכנז[11], לקשט בירק את בתי הכנסת כסמל לביכורים ולחיטים ולהרמוניה עם הטבע[דרוש מקור], ובהקשר לאגדה המספרת שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. המנהג התפתח משטיחת עשבים להצבת עצים בחג השבועות[12], אלא שבגלל הדמיון למנהג עץ חג המולד הנוצרי, פסקו חלק מהרבנים כי הדבר כרוך באיסור חוקות הגויים (ביניהם הגר"א) ויש לבטל את המנהג. מנהג זה הובא גם במשנה ברורה סימן תצ"ד סעיף קטן י: "נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן; והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם."

לימוד תורה כל הלילהעריכה

  ערך מורחב – תיקון ליל שבועות
 
"נעשה ונשמע". "כתובה" סמלית לשבועות, לכבוד ה"חתונה" בין הקב"ה לעם ישראל במעמד הר סיני.

בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי "תיקון ליל שבועות". על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה[13]. על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה.

קריאת מגילת רותעריכה

  ערך מורחב – מגילת רות

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל (הוזכר כבר במסכת סופרים[14]) לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

טעם נוסף לקריאתה בשבועות משום שבו ניתנה התורה שיסוד עיקרי בה הוא החסד, וכך במגילת רות החסד הוא היסוד החורז את כל תרחישיה, וכנאמר במדרש: "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך שכר טוב לגומלי חסדים"[15].

בחו"ל, שם חוגגים את חג השבועות במשך יומיים, נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום השני, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות.

אכילת מאכלי חלב ודבשעריכה

מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג הוא ככל הנראה ביהדות צרפת ואשכנז של שלהי ימי הביניים. המקור הידוע הראשון שמזכירו הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות אשר חי בצרפת במאה ה-13.[16] המקור האשכנזי הקדום למנהג מופיע בחיבור אנונימי, ככל הנראה מהמאה ה-14, שמביא ממנהגי המהר"ם מרוטנבורג: "נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום (הנאמר בפסוק) "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיר השירים פרק ד פסוק יא), ונדרש על מתן תורה".[17]

במקורות ספרדיים קדומים אין זכר לאכילת מאכלי חלב. יתרה מזו, יש הבדל בין המנהג כפי שהתקיים בפרובנס לבין המנהג באשכנז. בפרובנס לא מדובר על אכילת חלב בלבד, אלא מאכלים שונים.[18]

המהרי"ל, המכונה "אבי מנהג אשכנז", מביא את המנהג לאכול מאכלי חלב בלבד, מבלי להזכיר מאכלי דבש.[19] על אף שהמקורות היהודים הספרדים הקדומים אינם מאזכרים את המנהג, הוא נפוץ כיום גם בקרב יהדות ספרד. אצל יהדות תימן חדר המנהג חלקית רק במאה ה-20.

בישראל מועצת החלב וחברות המוכרות מוצרי חלב יצאו במסעות פרסום כדי לקשר את חג השבועות למאכלי החלב, רשתות שיווק המזון הקימו אגפים מיוחדים למוצרי חלב יוקרתיים, וחנויות הספרים מוכרים ספרי מתכונים למאכלי חלב.[20] יש המתנגדים לשינוי מהות חג שבועות מחג מתן תורה והבאת ביכורים לחג של אכילת מאכלי חלב, ורואים בזה מסחור החג.[21] יש המדגישים את חלב העיזים דווקא, כמקור בריא יותר, וכחלב המוזכר במקרא.[22]

למנהג זה ניתנו הסברים רבים[23]:

  • במסורת היהודית נפוץ טקס חניכה שנערך לילדים קטנים המתחילים ללמוד תורה. בקהילות מסוימות נהגו בעבר להתחיל את הלימודים עם הילדים בבית הכנסת בבוקר חג השבועות, ובד בבד להאכיל אותם במאכלי חלב ודבש, שעל פי חז"ל נמשלו לתורה בפסוק "דבש וחלב תחת לשונך" שבשיר השירים. עם השנים הועתק מקום תחילת הלימודים של הילדים מבית הכנסת לבית ספר ייעודי,[24] "תלמוד תורה", אך המנהג לאכול דבש וחלב בחג השתמר בבתי הכנסת בקרב המבוגרים, מטעמים דומים.[18]
 
בנות לבושות שמלות לבנות לכבוד שבועות, ישובות על ערימת חציר. קיבוץ נחשון, 1958
  • רבי משה איסרליש כתב[25] שנראה שהטעם הוא כדי שיאכלו שני לחמים זכר לקרבן שתי הלחם, ודבר זה מושג כשמקיימים ארוחה חלבית וארוחה בשרית המצריכות לפי ההלכה לחמים נפרדים.
  • המשנה ברורה כותב בשם "גדול אחד", שהטעם הוא שכאשר בני ישראל ירדו מהר סיני הם אכלו מאכלי חלב כיוון שהם לא היו ערוכים לאכול מיד בשר, שדורש הכנות רבות כמו שחיטה והוצאת הדם.
  • הבאר היטב מביא טעם בשם הזוהר לפיו שבעת השבועות של ספירת העומר הם כשבעה נקיים של נידה ובשבועות נטהרים, כך שהמעבר לחלב מסמל את המעבר ממידת הדין למידת הרחמים.
  • במתן תורה, בני ישראל מתעלים למדרגה הרוחנית הגבוהה של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת ואי אכילת בשר מסמל מעמד זה, שכן לפני ימי נח היה אסור על בני האדם לאכול בשר.
  • החלב מסמל את הנתינה של הגדול לקטן, של אם לבנה, ובדומה לכך התורה היא מתנה של ה' לעמו.[26]
  • הרב מימון בספרו למען ציון לא אחשה, מביא טעם מקורי במיוחד: חג השבועות הוא גם חג הביכורים החג שנועד לשמוח ולהודות לה' על הארץ הטובה שנתן לנו, כנאמר "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". לכן נהגו לאכול מאכלי חלב להודות לה' על ארץ זבת חלב ודבש[27].

בימנו נפוץ גם המנהג לאכול חומוס בשבועות,[28][29] וזאת בעקבות הפסוק "ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ" (רות ב' יד') בעקבות העובדה שחמצה היא התעתיק העברי של המילה חומוס.

מנהג אכילת החלב בהלכהעריכה

בהלכה התמודדו עם השאלה כיצד ניתן לנהוג במנהג זה תוך שמקיימים את מצוות השמחה בחג דרך המנהג לפיו "אין שמחה אלא בבשר" . בעקבות זאת נהגו רבים לאכול בקידוש שלאחר תפילת היום מאכלי חלב, (לעיתים כסעודת ארעי - כלומר ללא לחם וללא ברכת המזון על הלחם בסיומה) ולאחר זמן לאכול את בסעודת הצהריים בשר. אחרים נהגו לאכול סעודה חלבית אחת בליל החג עם כניסת החג, אחר תפילת ערבית.[30] שיטה נוספת אפשרית היא אכילת סעודה שחציה הראשון כולל מאכלי חלב ולאחר הפרדה משמעותית הכוללת ניקוי יסודי של הפה והחלפת המפה ועריכת השולחן מחדש ואז לאכול בשר.[31]

טקסי ביכורים מודרנייםעריכה

 
טקס ביכורים בגן שמואל, 2009.

החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים במרבית המושבים הכפרים והקיבוצים לערוך טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו נוהגים המשתתפים להעלות מופע חגיגי עם שירים, ריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. יום לפני החג מתבקשים הילדים לבוא עם חולצות לבנות ועם טנא ובו פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג.

טקסים אלה מבוססים על המסורת היהודית על פיה, עם הקרבת "שתי הלחם" בחג השבועות נפתחה עונת העלאת פירות הביכורים לירושלים אל הכהנים שבבית המקדש (העלאת פירות הביכורים לא נעשתה במועד אחיד, אלא כל חקלאי או קבוצת חקלאים העלו את פירות הביכורים שלהם בשעה שפירותיהם הבשילו).

חג המיםעריכה

  ערך מורחב – חג המים

מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. המנהג מוזכר על ידי רבי משה בן מימון אלבאז, מקובל בן המאה השש עשרה, בספרו היכל הקודש, וכך הוא כותב: "נהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלין בטבילה, או בטהרת תשעה קבין קודם שחרית, לזיכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה; כמו שאמרו רבותינו, בשעה ששמעו ישראל הדיבור מפי הגבורה פרחה נשמתן...".[32]

במרוצת הדורות התפתחו צורות שונות וטעמים שונים למנהג. היו אף שהאמינו כי מי שהותז עליו מים לא יאונה לו רע לאורך השנה. יש המשערים כי המנהג הושפע מחגיגת מלחמות מים דומה בשם "אנסארה", שהייתה נפוצה בסביבה הנוכרית באזור צפון אפריקה[דרוש מקור]. רבנים שונים, בהם הרב יוסף משאש והרב יעקב אריאל, ייחסו את המנהג ל"אנשים ריקים" וקראו לבטל את המנהג בשל האיסורים ההלכתיים הכרוכים בו.[33]

כיום, המנהג פשט בשבועות לכלל ישראל והוא כולל משחקים וקרבות מים בעיקר בין ילדים.

מנהגי התפילה והפיוטיםעריכה

 
עשרת הדברות על קלף, 1768

קריאת התורה היא בפרשת יתרו, שבה מתואר מעמד הר סיני. המפטיר הוא בפרשת פנחס, והוא עוסק בחג הביכורים ובקורבנותיו. ההפטרה היא בתחילת ספר יחזקאל (מעשה מרכבה). ביום טוב שני של גלויות קוראים כל הבכור (ספר דברים, פרק ט"ו, פסוק י"ט - פרק ט"ז, פסוק י"ז) (אם חל בשבת מתחילים עשר תעשר כדי שיהיו מספיק פסוקים, והאיטלקים מתחילים "כי ימכך לך אחיך העברי"), ומפטירים בחבקוק (ספר חבקוק, פרק ג', פסוק א' - פרק ג', פסוק י"ט, ויש מתחילים פסוק אחד קודם בספר חבקוק, פרק ב', פסוק כ'). ברוב קהילות אשכנז,[34] אומרים באמצע הפטרה זו פיוט "יציב פתגם" לרבנו תם.[35]

מערבית - כמו בכל יום טוב, אומרים באשכנז פיוטים בברכות קריאת שמע של ערבית. בשני מנהגי אשכנז, בלילה הראשון אומרים "וירד אביר יעקב" לר' יוסף טוב עלם. ביום טוב שני, במנהג המערבי אומרים "א-ל א-להים יי דברי ויקרא ארץ" לראב"ן, הכולל ביכור "אשריך ישראל" על הבאת ביכורים, ובמנהג המזרחי אומרים "וירד א-להים על הר סיני" מאת יצחק בן משה.

יוצרות - כמו בכל ימים טובים, נוהגים באשכנז ובאיטליה לומר פיוטי יוצרות בברכות קריאת שמע של שחרית. בשני מנהגי אשכנז אומרים ביום טוב ראשון יוצר "אדון אמנני", אופן "ועתה בנים שירו למלך", וזולת "אנכי שמעת ונתאימו", כולם לר' שמעון בן יצחק. בקצת קהילות המנהג המזרחי, אומרים גם מאורה "אמרות האל טהורות" לר' יהודה הלוי, שנוהגים לאומרו בכל יום שקוראים את עשרת הדברות. ביום טוב שני, אומרים יוצר "אילת אהבים" החתום שמעון,[36] לאופן ברוב הקהילות חוזרים על "ועתה בנים" כאתמול ובקצת קהילות אומרים "ארחות אראלים יקדישו" האנונימי, וזולת במנהג אשכנז המערבי אומרים "אנכי גדול בנועדים" האנונימי, ובמנהג המזרחי חוזרים על "אנכי שמעת ונתאימו" כאתמול. במנהג איטליה, אומרים ביום הראשון "אור ישראל קדושי",[37] וביום שני אומרים "א-להים בהנחילך דת מורשה",[38] ובארץ ישראל נוהגים לומר ביום טוב היחיד "א-להים בהנחילך דת מורשה".[39]

קרובות - לפי מנהג אשכנז, כמו ברוב ימים טובים, אומרים פיוטים בחזרת הש"ץ של שחרית. הקרובות של שבועות ארוכות ביותר, וכוללות פיוט הנקרא סדר עולם, המתאר כמפי התורה עצמה, את סירובה של התורה להינתן לאבות העולם, ונתינתה בסופו של דבר למשה רבינו, ופיוט "סדר דברין" המייחד קטע ארוך ('רהיט') לכל אחת מן הדברות.[40] שתי הקרובות יותר ארוכות מבשאר ימים טובים,[41] וייתכן שהאריכו בפיוטים דווקא בשבועות משום שיש בו פחות מאפיינים מול שאר החגים. באשכנז, אומרים בשני ימי שבועות את הקרובות "ארץ מטה" לר' אלעזר הקליר ו"אורח חיים" לר' שמעון בן יצחק, ויש חילוקי מנהגים לגבי איזו קרובה לומר באיזה יום.[42]

אקדמות - מנהג האשכנזים לומר בתפילת שחרית את הפיוט אקדמות באמצע או לפני קריאת התורה.[43] הפיוט נאמר בארמית, בליווי מנגינה מיוחדת.[44] הוא פותח בבקשת רשות לקרוא בתורה, ועוסק במעלת התורה ובשכר הצפון ללומדיה. בהרבה קהילות אשכנז בחו"ל (היום רק במנהג אשכנז המזרחי), אומרים פיוט דומה הפותח "יציב פתגם" באמצע ההפטרה של היום השני.[45]

יזכור - בבתי הכנסת מנהג אשכנז המזרחי נוהגים לומר יזכור בשבועות (בחו"ל ביום טוב שני), לפני שמכניסים את ספר התורה לארון הקודש. במנהג אשכנז המערבי, לא נוהגים לומר יזכור ברגלים כלל,[46] אך הוא הונהג בכמה קהילות מנהג זה בתקופה מאוחרת.[47]

'הכתובה' - חלק מהספרדים נוהגים לומר לפני קריאת התורה את הפיוט המכונה "הכתובה" שחובר על ידי רבי ישראל נג'ארה. פיוט זה מתאר את ה"כתובה" כביכול, בין הקב"ה (החתן) לבין עם ישראל (הכלה). [48]

אזהרות - לפני תפילת מנחה[49] אומרים הספרדים (והתימנים אומרים אותו לאחר ההפטרה) את הפיוט "אזהרות" (חובר על ידי רבי שלמה אבן גבירול) שתוכנו מניית כל תרי"ג מצוות התורה. בחלק מקהילות צפון אפריקה קוראים פיוט אזהרות דומה שחיבר רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני, ובקהילות מרוקו נוהגים לקרוא את שני סוגי ה"אזהרות". לפי מנהג אשכנז, אומרים אזהרות באמצע חזרת הש"ץ של תפילת מוסף.[50] פיוטי האזהרות של קהילות אשכנז ("אתה הנחלת" ליום א' ו"אזהרת ראשית" יום ב') הם קדומים וממחבר לא ידוע; בסוף האזהרות, נוהגים בשני הימים לומר פיוט אז שש מאות.

כד יתבין ישראל - קצת בני עדות אשכנז נוהגים לזמר את הפזמון (שמקורו אינו ידוע) 'כד יתבין ישראל', משום שהוא עוסק בעניין שמחת התורה.

יום טבוחעריכה

יום טְבוֹחַ (או "ימי טבוח"), הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מיד לאחר השבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי - "יום טבוח".

בכל אחד משלוש הרגלים היו מביאים עולי הרגל, קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים ביום טוב. בפסח וסוכות הקריבו את הקורבנות שהביאו האנשים בשאר ימי החג שהם חול המועד, ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת אותם קורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), כך שבמיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים. לכן נחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים, ומפני שיום הקרבת קרבנות נחשב יום שמחה נוהגים לייחס ליום שלאחר שבועות יותר שמחה מימי אסרו חג האחרים, חשיבות זו באה לידי ביטוי באיסור להספיד ולהתענות בו.[51]

כאשר שבועות חל בשבת, אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב ואז אפשר להקריבם עד שבעה ימים לאחר השבועות[דרוש מקור].

בימי בית שני הייתה רגישות מיוחדת ליום שלאחר שבועות מפני המחלוקת עם הצדוקים שטענו בניגוד למסורת התורה שבעל פה שחג השבועות תמיד יהיה ביום ראשון. לכן היו דעות בחז"ל שאפשר לקבוע ביום זה יום תענית כדי לבטל את דעת הצדוקים בנושא. בזמן הזה, יש מהראשונים שכתבו שאף בזמן הזה, ימים אלה אסורים בהספד ותענית.[52]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ההגדה של פסח בנויה סביב "ארמי אובד - אבי..." רוב המלל המקראי שהיה על מביא הביכורים לומר
  2. ^ דיני הביכורים נדונים בהרחבה במשנה במסכת ביכורים
  3. ^ ור' להלן #מועד החג
  4. ^ דברים ט, י
  5. ^ ברמ"א (שולחן ערוך או"ח תצד:ג) מובא שלא אומרים תחנון רק עד אחרי אסרו חג. ויש קצת קהילות שנוהגות לפי מנהג אשכנז הישן ואומרים תחנון, עיין מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 25 ברשימת הימים שאין אומרים בהם תחנון.
  6. ^ לאחר שחלק מכתבי קומראן נתגלו על ידי תיירים יהודים בזמנו של רש"י
  7. ^ הרצאתה של פרופ' רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית (באתר יוטיוב), הקובע שספרות כת מדבר יהודה היא ספרות הצדוקים.
  8. ^ אברבנאל (שמות פרק לד): ובחג השבועות היו מביאים שתי הלחם שהוא קציר חטים להודות לה' שנתן להם ארץ חטה ושעורה.
  9. ^ ראה מאמרו של ד"ר גרוזמן מאיר. ומאמרו של הרב גולדווסר
  10. ^ הרבנית רימון במאמר על קרבן תודה וקרבן שתי הלחם - פרשת צו.
  11. ^ מהרי"ל הלכות חג השבועות; מובא גם במחברות עמנואל עמוד שצ"ח
  12. ^ הובא בספר מגן אברהם סימן תצד ס"ק ה
  13. ^ משנה ברורה סימן תצ"ד סעיף קטן א'
  14. ^ פרק יד, טז
  15. ^ (רות רבה ב, טו)
  16. ^ "העולם מקשים למה אוכלים פלאדן (Fladen, מאפה גבינה) בשבועות. ונראה רמז מן התורה: וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, ראשי תיבות חלב בשבועות". בתוך פירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי על התורה, מהדורת א"פ הרשקוביץ, ירושלים תשנ"ו, עמ' תעח
  17. ^ ספר מנהגים דבי מהר״ם ב״ר ברוך מרוטנבורג: קובץ כולל תשובות ופסקי דינים, מנהגות וסדר תפלות לכל השנה
  18. ^ 18.0 18.1 ראו עוד בקובץ אור ישראל, שנה ח' גיליון ד', ניו יורק תשס"ג. וכן אצל דוד שפרבר, מנהגי ישראל, ג, ירושלים תשנ"ה
  19. ^ מהדורת ר"ש שפיצר, ירושלים תשמ"ט. הלכות חלה, עמ' פה.
  20. ^ מה לחלב ולשבועות - תיעוד וחשיפת מסע התעמולה לצריכת חלב פרות, בהקשר לחג השבועות.
  21. ^ שבועות איננו חג של חלב מאמר של אסא קיסר
  22. ^ מתכונים בריאים לחלב באתר אש התורה, לשבועות
  23. ^ בלדד השוחי, על המקור למנהג אכילת הגבינה בשבועות(הקישור אינו פעיל)
  24. ^ ישראל מרכוס, טקסי ילדות: חניכה ולימוד בחברה היהודית בימי הבניים, ירושלים 1998, עמ' 172
  25. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצד, סעיף ג'
  26. ^ חג שבועות על פי חכמת הקבלה
  27. ^ ראוי לציין שבימינו ארץ ישראל היא מקום ראשון בעולם בתנובת החלב לפרה! ראה מאמרו של הרב שמואל אליהו באתר ארץ ישראל.
  28. ^ תשכחו ממוצרי חלב: שבועות הוא בכלל חג החומוס, וואלה! בריאות, ‏2016-06-08 (בhe-IL)
  29. ^ שבועות: חג החומוס, xnet (בעברית)
  30. ^ מנהג אכילת מאכלי חלב בשבועות מאמר של בעל שם העת 'יוסי פרקש', באתר דעת
  31. ^ הרב אליעזר מלמדמאכלי חלב ודבש, יש נוהגים בעקבות הזוהר שלא להסתפק בהפרדה זו בין בשר לחלב. הסדר משמעותי שכן לאחר מאכלי בשר יש להמתין זמן ממושך עד שמותר לאכול מאכלי חלב, לכן דווקא חלב בהתחלה ובשר בסוף.
  32. ^ אמסטרדם תיג, דף ס, עמודה ב.
  33. ^ חניאל פרבר, התזת מים בחג השבועות - מנהג או דין?
  34. ^ פיוט זה מופיע בשני מנהגי אשכנז, אבל משום מה נשמט במחזרי אשכנז המערבי המאוחרים, ולכן אינו נאמר ברוב קהילות אשכנז המערבי, למרות שהוא מוזכר במהרי"ל.
  35. ^ המשנה ברורה מכריע שיש לומר פיוט זה בתוך ההפטרה (משנה ברורה, סימן תצ"ד, סעיף קטן ב' ), למרות שבאקדמות פוסק שיש לאומרו קודם לקריאת התורה. וצריך עיון מה החילוק ביניהם.
  36. ^ היידנהיים כותב שהוא מר' שמעון בן יצחק, אבל היום מקובל שאינו ממנו.
  37. ^ [קמחא דאבישונא], בולוניא ש"א, עמ' 324.
  38. ^ [קמחא דאבישונא], בולוניא ש"א, עמ' 330.
  39. ^ עיין הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטילי, מחזור לשבועות כמנהג בני רומה, ירושלים תשע"ה, עמ' פו.
  40. ^ יונה פרנקל, מחזור שבועות, ירושלים תש"ס, עמ' כג בהקדמה.
  41. ^ סך הכל, אורך כל הפיוטים של שני ימי שבועות שווה פחות או יותר לאורך הפיוטים של שני ימי ראש השנה.
  42. ^ היום, נוהגים במנהג אשכנז המזרחי לומר "ארץ מטה" ביום טוב ראשון ו"אורח חיים" ביום טוב שני, ובמנהג אשכנז המערבי נוהגים להפוך את הסדר הנ"ל. ברוב כתבי יד של שני המנהגים, "אורח חיים" מופיע ביום ראשון, ובספר מהרי"ל (המייצג את המנהג המערבי) כתב לומר "ארץ מטה" ביום הראשון, ונראה שהסדר לא היה אחיד באף אחד מהמנהגים.
  43. ^ המנהג המקורי הוא לומר את האקדמות באמצע קריאת התורה, אחרי הפסוק הראשון. עיין לדוגמה מחזור לחג השבועות, רעדלהיים תקצ"ב, דף לט ע"ב-מ ע"א. כמה אחרונים פיקפקו על מנהג זה, עי' משנה ברורה, סימן תצ"ד, סעיף קטן ב' , ולכן רוב הקהילות העבירו את האמירה לקודם קריאת התורה, אבל יש קהילות בודדות שממשיכות במנהג המקורי.
  44. ^ מאיר שמעון גשורי, על ניגון "אקדמות", סיני מא, תשיז
  45. ^ מחזור לחג השבועות, רעדעלהיים תקצ"ב, דף קיד ע"א.
  46. ^ מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז בתוך ירושתנו י (תשע"ט), עמ' 23.
  47. ^ כגון קהל עדת ישורון בניו יורק.
  48. ^ [1]
  49. ^ אולם, לפי מנהג הספרדים הקדום, אמרו אזהרות באמצע חזרת הש"ץ של מוסף, עיין יונה פרנקל, מחזור שבועות, ירושלים תש"ס, עמ' יד בהקדמה.
  50. ^ מחזור לחג השבועות, רעדלהיים תקצ"ב, דף נה ע"א.
  51. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ד, סעיף ג'
  52. ^ בית יוסף או"ח סי' תצ"ד

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.