פתיחת התפריט הראשי

מריה אוסמרינה מרינה סילבה ואז דה לימה (נולדה ב-8 בפברואר 1958; בפורטוגזית: Maria Osmarina Marina Silva Vaz de Lima) היא פעילת סביבה ופוליטיקאית ברזילאית, היא פעלה יחד עם צ'יקו מנדז (Chico Mendes), שנרצח בגין פעילותו למען הגנה על נהר האמזונאס.

מרינה סילבה
Marina Silva
MarinaSilva2010.jpg
לידה 8 בפברואר 1958 (בת 61)
סמוך לריו ברנקו, ברזיל
שם מלא Maria Osmarina Marina Silva Vaz de Lima
מדינה ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Universidade Federal do Acre עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאית, חברת איגוד מקצועי, סביבתנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה רשת הקיימות עריכת הנתון בוויקינתונים
marinasilva.org.br
סנאטורית מטעם אקרי
1 בפברואר 1995 – 1 בינואר 2003
(7 שנים ו-47 שבועות)
סנאטורית מטעם אקרי
13 במאי 2008 – 1 בפברואר 2011
(שנתיים ו-37 שבועות)
שרת איכות הסביבה של ברזיל
1 בינואר 2003 – 13 במאי 2008
(5 שנים ו-19 שבועות)
תחת הנשיא לואיז אינסיו דה סילבה
→ ז'וזה קרלוס קרבליו
קרלוש מינק ←
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סילבה הייתה חברה במפלגת הפועלים (PT) עד אוגוסט 2009 ושימשה כסנאטורית מטעם מדינת אקרי עד שמונתה ב-2003 לשרת הסביבה. בבחירות של 2010 התמודדה מטעם המפלגה הירוקה (PV) והשיגה 19.33% מהקולות. היא התמודדה לתפקיד נשיא ברזיל ב־2010, 2014 ו-2018. כיום היא משמשת כדוברת של מפגלת הקיימות.

באפריל 2014, הכריז אדוארדו קמפוס (Eduardo Campos) כי הוא רץ לתפקיד נשיא ברזיל, ומינה את סילבה כסגניתו. לאחר מותו של קמפוס בתאונת מטוס, נבחרה סילבה לעמוד בראש המפלגה להתמודדות על הנשיאות. בסיבוב הראשון של הבחירות ב-5 באוקטובר מפלגתה קיבלה 21% מהקולות ולא המשיכה לסיבוב השני.

מרינה סילבה היא זוכת הפרס לפעילות סביבתית ע"ש גולדמן לשבת 1996.

ראשית חייהעריכה

מריה סילבה נולדה כמריה אוסמרינה דה סילבה בכפר קטן, כ-70 ק"מ מחוץ לריו ברנקו, עיר הבירה של אקרי. היא ממוצא פורטוגלי ואפריקאי, הן מצד אביה והן מצד אמה[1]. משפחתה סבלה מעוני וכל בני המשפחה עבדו בשדות עצי גומי באמזונס בניקוז לטקס מהעצים[2]. במהלך ילדותה היא חלתה מספר פעמים במלריה וצהבת[3]. סילבה התייתמה בגיל 16, ועברה לריו ברנקו, כדי ללמוד ולקבל טיפול בצהבת. היא התגוררה במנזר וקיבלה חינוך קתולי והייתה הראשונה במשפחתה ללמוד קרוא וכתוב. לאחר שעזבה את המנזר, היא עבדה כעוזרת בית בתמורה ללינה[4].

בגיל 26, היא סיימה תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטה הפדרלית של אקרי, במהלך לימודיה היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית[5] והחלה בפעילותה הפוליטית. בשנת 1984 סילבה הייתה אחת מהפעילות שהקימו את איגוד העובדים הראשון באקרי[6]. ביחד עם צ'יקו מנדז, פעיל סביבתי ומנהיג פועלים, היא הובילה הפגנות נגד בירוא יערות והעברת קהילות שחיו ביערות האמזונס מן אתרים המסורתיים שלהן[7].

פעילות פוליטיתעריכה

 
סילבה בהפגנה ב-1994

בשנת 1994, סילבה נבחרה כסנטורית מטעם מפגלת הפועלים בבית העליון של הסנאט בברזיל והייתה הנציגה הראשונה של עובדי שדות הגומי שאי פעם נבחרה לסנאט. היא פעלה להגנת הסביבה ולשימור היערות בהם גדלה. כמו כן, היא פעלה למען צדק חברתי ופיתוח בר קיימא באזור האמזונס[7]. בין השנים 2004 ל-2007, סילבה הובילה מדיניות ששמרה על היערות והורידה ב-59% את כריתת היערות. היא פעלה לשימור יערות קיימים על פני פיתוח חדשים[8][9].

סילבה מונתה לשרה לאיכות הסביבה בשנת 2003 בממשלתו של לואיז אינסיו דה סילבה. כשמונתה לשרה, המשרד לאיכות הסביבה היה חלש ומבודד, ובירוא יערות באמזונס הואץ. בעלי אינטרסים כלכליים, ולפעמים פליליים, התנגדו נחרצות לתוכניות שימור היערות ופעלו כדאי להחליש את סילבה ולמנוע את פעילותה. למרות זאת, סילבה הצליחה ליצור בריתות ולהפעיל חוקים ומוסדות כדי להגן על היערות. יותר מ-700 אנשים נעצרו על פעילות בלתי חוקית ביער, למעלה מ-1,500 חברות נסגרו וציוד ונכסים הוחרמו[10]. אמצעים אלה היו יעילים, אך יצרו לה מתנגדים רבים[11]. בשנת 2008 סילבה התפטרה והסבירה את עזיבתה "ההתנגדות הגוברת בממשלה ובחברה"[12]. המתח בתוך ממשלתו של דה סילבה גבר, שהוא בחר למנות את הפילוסוף והפוליטיקאי, רוברטו מנגביירה אונגר (אנ'), למתאם תוכנית פיתוח בר קיימא של אמזונאס. התנגדותה לפיתוח סכרים הידרואלקטריים, דלק ביולוגי וגידולים מהונדסים גנטית הגבירה את בידודה בממשלה והובילה לעימותים עם הפקידות הממשלתית[13]. המתנגדים לפעולותיה היו מבין החקלאים, מגדלי הבקר והמשקיעים[14].

התמודדות לנשיאות ברזילעריכה

ב-19 באוגוסט 2009 הודיעה סילבה על המעבר ממפלגת הפועלים למפלגת הירוקים, בעיקר במחאה על המדיניות הסביבתית שאושרה על ידי מפלגת הפועלים. בהתאם לציפיות ממנה[15], היא הודיעה על התמודדותה לנשיאות ברזיל[16]. סילבה הכריזה כי היא רוצה להיות "האישה השחורה הראשונה ממוצא עוני" שתיבחר לנשיאת ברזיל[17]. בקמפיין הבחירות שלה הדגישה סילבה שאם תיבחר היא תשים את האזרח במרכז, תפנה משאבים לחינוך לכול, בריאות ותחושת הביטחון של האזרחים. בתחילת ספטמבר הסקרים חזו לה 10% מקולות המצביעים ויום לפני הבחירות 16%[18]. בבחירות סילבה זכתה ב-19.33% מקולות הבוחרים ולא עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות ברזיל[19].

החל משנת 2014, התביעה והמשטרה בברזיל ערכו מבצע גדול חשיפת שחיתות בקרב פוליטיקאים בברזיל ומצאו שחיתות בכל המפלגות הגדולות מלבד מפלגתה של סילבה[20].

 
מרינה סילבה ואדוארדו קמפוס בבחירות לנשיאות ברזיל, 2014

במסגרת הבחירות הכלליות בברזיל ב-2014, סילבה לא התמודדה אלא חברה אל אדוארדו קמפוס(אנ'), פוליטיקאי מהמפלגה הסוציאליסטית הברזילאית (אנ') שהתמודד לנשיאות. הוא הציע לסילבה להצטרף אליו כסגניתו והם חברו להתמודדות משותפת[21]. בסיבוב הראשון לבחירות לנשיא ברזיל קמפוס קיבל 21%[22]. ב-13 באוגוסט קמפוס נהרג בתאונת מטוס וסילבה הפכה למועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הסוציאליסטית[23]. היא נהנתה מתמיכה רבה בקרב בוחרים צעירים ואוונגליסטים, אך בגלל עמדותיה הפרו-סביבתית, המגזר החקלאות החזק והגדול בברזיל חשש וחשד בה[24]. כנוצרייה אוונגליסטית, היא התנגדה להפלות[25] וב-30 באוגוסט 2014, עוררה סילבה סערה כשהסירה את תמיכתה של המפלגה בנישואים חד-מיניים, שקמפוס תמך בהם ונכללו במניפסט של המפלגה, שפורסם יום קודם לכן[26]. לאחר ספירת הקולות בסיבוב השני, סילבה הגיע למקום השלישי. דילמה רוסף נבחרה לנשיאה.

ב-4 באוגוסט 2017, מרינה סילבה הוכרזה רשמית כמועמדת לנשיאות מטעם מפלגת רשת הקיימות (אנ') לבחירות 2018. היא רצה יחד אדוארדו ז'ורז'ה ממפלגת הירוקים[27]. סילבה הציגה את עצמה כמי שכולה לאחד את ברזיל עם בחירתה[28]. על פי סקרי הבחירות סילבה קבלה את המקום השלישי במרוץ לנשיאות[29], אולם, ככל שהתקרבו הבחירות, היה ירדה בצורה משמעותית בסקרים ובבחירות עצמן היא קיבלה כאחוז אחד בלבד מקולות הבוחרים[30].

חיים אישייםעריכה

מרינה סילבה נשואה בשנית ויש לה ארבעה ילדים[31]. ב-1997 היא הפתיעה גם את משפחתה ששינתה את אמונתה הנוצרית מקתולית לאוונגליסטית, בעקבות מה שסילבה כינתה חוויה מיסטית תוך התמודדות עם בעיות בריאותיות קשות[5].

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מרינה סילבה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Brasil - NOTÍCIAS - Marina Silva deixa o PT, revistaepoca.globo.com
  2. ^ "Special report: Why Brazil's would-be first black president trails...". Reuters (באנגלית). 3 באוקטובר 2014. בדיקה אחרונה ב-24 בפברואר 2019. 
  3. ^ "Almost out of time". The Economist. 30 בספטמבר 2013. ISSN 0013-0613. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2019. 
  4. ^ Carneiro, Julia (21 באוגוסט 2014). "Tragedy puts Marina Silva at heart of Brazil campaign" (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-24 בפברואר 2019. 
  5. ^ 5.0 5.1 Romero, Simon (15 בספטמבר 2014). "Challenger Upends Brazilian Race for Presidency". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2019. 
  6. ^ Marina Silva, candidate for Brazil presidency in 2014, www.newsourceglobo.com, ‏08/05/2015
  7. ^ 7.0 7.1 Marina Silva, Goldman Environmental Foundation (בAmerican English)
  8. ^ Maringoni, Gilberto, editor. Medeiros, Juliano, editor. Content of (work): Ramos, Adriana. Política ambiental., Cinco mil dias : o Brasil na era do lulismo, BOITEMPO EDITORIAL, 2017, ISBN 9788575595541
  9. ^ Sarah Beekmans, Marina Silva Environmental Activist from Brazil | Horn Necklace|אתר=Sarah Beekmans - Bali|תאריך=2018-09-22|שפה=en-US|תאריך_וידוא=2019-03-03
  10. ^ Prize Winners » 2009 - The Sophie Prize, www.sofieprisen.no
  11. ^ Adalberto Wodianer Marcondes, MARINA SILVA : ENVIRONMENT - THE FRAGILE BALANCE OF A MINISTRY, web.archive.org, ‏29/1/2005
  12. ^ Brazil 2014: Election Preview and Candidates, www.telesurenglish.net, ‏21 August 2014
  13. ^ Barrionuevo, Alexei (16 במאי 2008). "‘Stagnation’ Made Brazil’s Environment Chief Resign". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-8 במרץ 2019. 
  14. ^ "Brazil's Amazon minister resigns" (באנגלית). 14 במאי 2008. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2019. 
  15. ^ Brazilian presidential profile: Marina Silva, euronews, ‏2010-10-03 (באנגלית)
  16. ^ "Amazon activist eyes election bid" (באנגלית). 20 באוגוסט 2009. בדיקה אחרונה ב-14 במרץ 2019. 
  17. ^ "Special report: Why Brazil's would-be first black president trails...". Reuters (באנגלית). 3 באוקטובר 2014. בדיקה אחרונה ב-24 בפברואר 2019. 
  18. ^ Intenção de voto presidente da República, web.archive.org, ‏2010-10-09
  19. ^ Ibope e Datafolha divulgam últimas pesquisas de intenção de voto, Terra (בBrazilian Portuguese)
  20. ^ "Brazil environmentalist Marina Silva to run for president in 2018". Reuters (באנגלית). 2 בדצמבר 2017. בדיקה אחרונה ב-21 במרץ 2019. 
  21. ^ "Campos-Silva in Brazil 2014 election" (באנגלית). 14 באפריל 2014. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2019. 
  22. ^ "Election setback for Brazil's Dilma" (באנגלית). 13 באוקטובר 2014. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2019. 
  23. ^ "Silva 'to run' for Brazil president" (באנגלית). 16 באוגוסט 2014. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2019. 
  24. ^ Lewis, Jeffrey T. (5 בספטמבר 2014). "Brazil's Marina Silva Woos Farmers Ahead of Presidential Poll". Wall Street Journal (באנגלית). ISSN 0099-9660. בדיקה אחרונה ב-17 במרץ 2019. 
  25. ^ Raymond Colitt and David Biller, Bloomberg - Are you a robot?, www.bloomberg.com, ‏August 15, 2014
  26. ^ DARREN WEE, Brazilian presidential candidate drops short-lived gay marriage pledge | Gay Star News|אתר=web.archive.org|תאריך=2014-09-09|תאריך_וידוא=2019-03-17
  27. ^ Rede confirma Marina para presidente e Eduardo Jorge para vice; candidata defende fim da reeleição e mandato de 5 anos, G1 (בBrazilian Portuguese)
  28. ^ correspondent, Tom Phillips Latin America (4 באוקטובר 2018). "Brazil's election explained: the top candidates, key issues and stakes". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-21 במרץ 2019. 
  29. ^ Mark S. Langevin, Brazil elections 2018: who will win the race for second place behind Bolsonaro?, London School of Economics, ‏14 בספטמבר 2018
  30. ^ Bloomberg - Are you a robot?, www.bloomberg.com, ‏Oct 28, 2018
  31. ^ Watts, Jonathan (30 באוגוסט 2014). "Will Brazil elect Marina Silva as the world's first Green president?". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2019.