משלי סנדבר
משלי סֶנְדְבָּר או סנדבאד היא יצירה ספרותית מימי הביניים, שנפוצה בכתבי יד רבים ובמגוון שפות. בארצות המערב היצירה נקראת 'שבעת זקני רומי'. מחבר היצירה אינו ידוע ומקור היצירה ככל הנראה במזרח הרחוק , בפרס או בהודו.[1][2] היצירה הגיעה לאירופה באמצעות הערבים והיא נפוצה בגרסאות שונות ובשפות רבות. בישראל היצירה ידועה בעיקר בזכות הנוסח שתיקן א"מ הברמן וראה אור לראשונה בשנת תש"ו (1946).[1]
למרות שהיצירה אינה יצירה יהודית במקורה ולא עברה עיבוד מקיף כאשר הועתקה לשפה העברית, היא הייתה פופולרית בקרב יהודים בימי הביניים. אחד מכתבי היד העבריים של היצירה הוא נוסח קדום שמקורו במזרח.[1]
מבנה היצירה
עריכההיצירה בנויה כסיפור מסגרת המכיל סיפורים רבים שמשתנים מנוסח לנוסח. בסיפור המסגרת המשותף לכל הנוסחים מסופר על חכם בשם סינדבאר או סינדבאד שלקח על עצמו ללמד את בן המלך את כל חכמתו במהירות הגדולה ביותר. יום לפני שהתייצב בן המלך לפני אביו להראות לו את אשר למד ממורו, ראה סנדבאר בכוכבים כי אסון צפוי לבן המלך והדרך היחידה למונעו היא שהבן לא יוציא הגה מפיו במשך שבוע שלם.[1]
עלילה מרכזית
עריכההמלך אינו מבין מה פשר שתיקתו של בנו ואחת מנשותיו מקבלת על עצמה לדובבו. היא מנסה לפתות את בן המלך ולשכנע אותו לרצוח את אביו ולמלוך תחתיו. כשהוא מסרב, בלי לומר מלה, היא מעלילה עליו כי ניסה לפתותה ודורשת מהמלך להוציאו להורג. מאחר שבן המלך שותק, גוזר המלך את דינו למיתה. חכמי המלך מנסים לשכנע את המלך לבטל את הגזירה באמצעות סיפורים על בוגדנותן ורמאותן של נשים. האישה מנסה לשכנע את המלך להוציא לפועל את גזר הדין באמצעות סיפורים הפוכים שנושאם בגידת בנים באבותיהם.[1]
סיפורים משניים
עריכהכך נוצרת תחרות של סיפורים. במקור היו כנראה ארבעה-עשר סיפורים, שבעה שסופרו על ידי החכמים ושבעה שסופרו על ידי אשת המלך, אך בנוסחים שלפנינו מספרם של הסיפורים משתנה. חלק מהסיפורים מופיעים כמעט בכל הנוסחים ואחרים מיוחדים לנוסח זה או אחר. מרבית הסיפורים עוסקים בעניינים שבינו לבינה ובסיפורי תרמית וכסילות מסוגים שונים, בעלי אופי הומוריסטי פיקאנטי ולעיתים כוללים ניבולי פה.[1]
מהדורות וגרסאות
עריכהבין המהדורות של היצירה ניתן למצוא את הנוסח שתיקן א"מ הברמן, שראה אור לראשונה בשנת תש"ו (1946). בנוסף, קיימים דברי הסבר מתוך ספרו של יוסף דן "הסיפור העברי בימי-הביניים". נוסח עממי של אחד הסיפורים נרשם על ידי גב' צילה זנבר-צור מפיו של מידען יהודי אפגאני.[1]גרסה נוספת של היצירה פורסמה על ידי מוריס אפשטיין.[1][2]