משתמש:אגלי טל/קצת כבוד לגאון ואביר המשפט

דף זה מיועד ליתן כבוד לשופט הדגול של המאה, אנטונין סקאליה הראשון. זאת באמצעות תרגום עמדותיו מהערך באנגלית כדי שיוצגו באופן נכון ומפורט.

פתיחעריכה

סקאליה נחשב לעוגן האינטלקטואלי של העמדה הטקסטואליסטית והאוריגינליסטית באגף השמרני בבית המשפט העליון. סקאליה נולד בטרנטון, ניו ג'רסי. הוא למד בבית הספר התיכון של חאוויר, במנהטן, ניו יורק ובאוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון די סי.

עמדות וגישה משפטיתעריכה

התנהלות במשפטעריכה

במהלך הטיעונים בעל פה בפני בית המשפט, סקאליה היה שואל שאלות ומעיר הערות יותר מכל שופט אחר[1] ומחקר מ 2005 מצא כי הוא עורר צחוק לעתים קרובות יותר מכל אחד מעמיתיו במהלך הדיונים בבית המשפט[2] מטרתו בטיעונים שבעל פה היתה להעביר את עמדתו לשופטים האחרים.[3] הפסיכולוג החברתי מאוניברסיטת קנזס, לורנס רייטסמן כתב עליו: "הוא משדר תחושת דחיפות \\על מושב השופט\\ וסגנון התנהלותו תקיף.[1] לאחר הצטרפותו של נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס לבית המשפט ב - 2005, הוא נהג לחקור עורכי דין באופן דומה לסקאליה, ולפעמים השניים תשאלו את הפרקליטים באופן שנראה מתואם.[3] Dahlia Lithwick of Slate described Scalia's technique:

Scalia doesn't come into oral argument all secretive and sphinxlike, feigning indecision on the nuances of the case before him. He comes in like a medieval knight, girded for battle. He knows what the law is. He knows what the opinion should say. And he uses the hour allocated for argument to bludgeon his brethren into agreement.[4]

Scalia wrote numerous opinions from the start of his career on the Supreme Court. During his tenure, he wrote more concurring opinions than any other justice, and only two justices have written more dissents.[5] According to Kevin Ring, who compiled a book of Scalia's dissenting and concurring opinions: "His opinions are ... highly readable. His entertaining writing style can make even the most mundane areas of the law interesting".[6] Conor Clarke of Slate comments on Scalia's written opinions, especially his dissents:

His writing style is best described as equal parts anger, confidence, and pageantry. Scalia has a taste for garish analogies and offbeat allusions—often very funny ones—and he speaks in no uncertain terms. He is highly accessible and tries not to get bogged down in abstruse legal jargon. But most of all, Scalia's opinions read like they're about to catch fire for pure outrage. He does not, in short, write like a happy man.[7]

At the Supreme Court, justices meet after the case is briefed and argued, and they vote on the result. The task of writing the opinion is assigned by the Chief Justice or, if the Chief Justice is in the minority or not participating, by the senior justice in the majority. After the assignment, the justices generally communicate about a case by sending notes and draft opinions to one other's chambers.[8] In the give-and-take of opinion writing, Scalia did not compromise his views in order to attract five votes for a majority (unlike the late Justice William J. Brennan, Jr., who would accept fewer than he wanted in order to gain a partial victory).[9] Scalia, known to his friends and colleagues as "Nino",[10] attempted to influence his colleagues by sending them "Ninograms"—short memorandums aimed at trying to get them to include his views in their opinions.[5][10]

In an October 2013 issue of New York magazine, Scalia revealed that he scanned The Wall Street Journal and The Washington Times, got most of his news from talk radio, and did not read The New York Times or The Washington Post. The latter he described as "shrilly liberal".[11]

פרשנות חוקתית ומשפט סטטוטוריעריכה

 
Judge and Mrs. Scalia (left) and President Reagan (right) watch as Chief Justice Warren Burger swears Scalia in as William Rehnquist's successor, September 26, 1986.

טקסטואליזםעריכה

סקאליה היה טקסטואליסט בפרשנות סטטוטורית, מתוך אמונה שה'משמעות הרגילה' של החוק אמורה להכתיב את פרשנותו.

אוריגינליזםעריכה

ב 1998, הוא הביע את התנגדותו הנחרצת לרעיון של 'חוקה חיה'(אנ'), או לכוחה של הרשות השופטת לשנות את משמעותן של הוראות חוקתיות במטרה להתאים אותן לזמנים המשתנים. סקאליה הזהיר כי אם תתקבל העמדה לפיה אמות מידה חוקתיות צריכות להתפתח במקביל להבשלה החברתית. "הסיכון בהערכת סטנדרטים מתפתחים היא שזה קל מדי לכל אחד לחשוב שההתפתחות הגיעה לשיאה בדעותיו האישיות". הוא השווה את החוקה לחוקים רגילים, שלדבריו לא נתפסו כאמורים לשנות את משמעותם עם השנים. תיקונים לחוקה, כמו התיקון ה 14 מ-1868 אמורים להתפרש, לפי סקאליה, בהתבסס על משמעותם בזמן אישרורם. לעיתים קרובות נשאל סקאליה כיצד מצדיקה גישתו זו את פסק הדין בראון נגד מועצת החינוך (1954) שקבע כי בתי הספר המקיימים הפרדה גזעית מנוגדים לחוקה בהתבסס על התיקון ה-14.

היסטוריה חקיקתיתעריכה

סקאליה לא ייחס משמעות להיסטוריה החקיקתית בפרשנות חוקים. בפסק הדין 'זדנר נגד ארצות הברית' מ 2006, הוא הצטרף לעמדת הרוב כפי שנכתבה על ידי השופט סמואל אליטו, מלבד פיסקה אחת בה ציטט אליטו מההיסטוריה החקיקתית. בחוות דעתו כתב סקאליה "השימוש בהיסטוריה החקיקתית בפרשנות של כל חקיקה אינו לגיטימי ויש להימנע ממנו". ייתכן כי סלידתו מהיסטוריה חקיקתית הייתה הסיבה לכך ששופטים אחרים הפכו לזהירים יותר בשימוש בה. גרגורי מגס כתב בPublic Interest Law Review ב-1995 כי בראשית שנות התשעים, ההיסטוריה החקיקתית צוטטה רק בכ 40 אחוז מהתיקים שבהם הייתה מעורבת פרשנות חקיקה, ובשום מקרה לא שימשה ההיסטוריה החקיקתית כסיבה בסיסית לתוצאה. מגס הציע כי

" כאשר השופט סקאליה נושף בצווארו של כל מי שמציץ בפרוטוקול של הקונגרס או בדוחו"ת הסנאט, חברי בית המשפט האחרים היו עשויים להגיע למסקנה שהיתרון של ציטוט ההיסטוריה החקיקתית אינו עולה על עלויותיה. סביר להניח שמסיבה זו שיעור המקרים של ציטוט כזה ירד באופן דרמטי. אף אחד לא אוהב קרבות מיותרים, במיוחד לא עם יריב אדיר כמו השופט סקאליהRossum 2006, p. 44."

אוריגינליזםעריכה

סקאליה הגדיר את עצמו כאוריגינליסט. כלומר, הוא פירש את חוקת ארצות הברית בהתאם לאופן בו היא הובנה בעת אימוצה. לפי סקאליה ב 2008 "זו הייתה משמעותן של המילים בעת שאושרה מגילת הזכויות או החוקה. ב2006, לפני שמינוייו של ג'ורג' בוש הבן, רוברטס ואליטו הספיקו להטביע את חותמם, כתב רוסום כי סקאליה נכשל בשכנועם של עמיתיו השמרנים להצטרף לעמדתו ביחס לאוריגינליזם. בעוד שרוברט ואליטו, כצעירים בעלי השקפה אוריגינליסטית, העריכו מאוד את מלחמתו של סקאליה למען תפיסתו.

In a 2009 public conversation, Justice Stephen Breyer questioned Scalia, indicating that those who ratified the Fourteenth Amendment did not intend to end school segregation. Scalia called this argument "waving the bloody shirt of Brown" and indicated that he would have joined first Justice Harlan's solitary dissent in Plessy v. Ferguson, the 1896 case that Brown overruled.[12]

Scalia's originalist approach came under attack from critics, who viewed it as "a cover for what they see as Scalia's real intention: to turn back some pivotal court decisions of the 1960s and 70s" reached by the Warren and Burger Courts.[13] Ralph Nader argued in 2008 that Scalia's originalist philosophy was inconsistent with the justice's acceptance of the extension of certain constitutional rights to corporations when at the time of the Fourteenth Amendment's ratification, corporations were not commonly understood to possess constitutional rights.[14] Nader's view preceded the Court's 2010 decision in Citizens United v. Federal Election Commission. Scalia, in his concurrence in that case, traced his understanding of the rights of groups of individuals at the time of the adoption of the Bill of Rights. His argument was based on the lack of an exception for groups such as corporations in the free speech guarantee in the Bill of Rights and on several examples of corporate political speech from the time of the adoption of the Bill of Rights.[15] Professor Thomas Colby of George Washington University National Law Center argued that Scalia's votes in Establishment Clause cases do not stem from originalist views but simply from conservative political convictions.[16] Scalia responded to his critics that his originalism "has occasionally led him to decisions he deplores, like his upholding the constitutionality of flag burning", which according to Scalia was protected by the First Amendment.[13]

 
The Roberts Court (October 2010 – February 2016). Front row (left to right): Clarence Thomas, Antonin Scalia (now deceased), John Roberts (Chief), Anthony Kennedy, Ruth Bader Ginsburg. Back row (left to right): Sonia Sotomayor, Stephen G. Breyer, Samuel A. Alito, Elena Kagan.

In 2009, after nearly a quarter century on the Court, Scalia characterized his victories as "damn few".[17]

Writing in The Jewish Daily Forward in 2009, J.J. Goldberg described Scalia as "the intellectual anchor of the court's conservative majority".[18] Scalia traveled to the nation's law schools, giving talks on law and democracy.[5] His appearances on college campuses were often standing room only.[19] Ginsburg indicated that Scalia was "very much in tune with the current generation of law students ... Students now put 'Federalist Society' on their resumes".[20] John Paul Stevens, who served throughout Scalia's tenure until his 2010 retirement, said of Scalia's influence, "He's made a huge difference. Some of it constructive, some of it unfortunate".[20] Of the nine sitting justices, Scalia was most often the subject of law review articles.[19]

טקסטואליזם ואוריגינליזםעריכה

בנוגע להשקפתו האוריגינליסטית, סקאליה הסביר כי הוא משתייך לאסכולת המשמעות המקורית ומתנגד לגישת הכוונה המקורית:

"הגישה האוריגינליסטית מתייחסת לחוקה כמו לחוק, ומעניקה לה את המשמעות שהייתה מובנת ממילותיה בזמן שהן פורסמו. לעיתים תשמע אותה מתוארת במובן של כוונה מקורית. לעולם לא תשמעו אותי מתייחס למשמעות מקורית. משום שכפי שאמרתי, אני קודם כל טקסטואליסט ורק לאחר מכן אוריגינליסט. אם אתה טקסטואליסט, לא אכפת לך מהכוונה, ולי לא אכפת אם למנסחי החוקה הייתה איזו כוונה סודית בדעתם כשאימצו את דבריה. אני לוקח את המילים כפי שהן פורסמו לעם האמריקאי, ואת המשמעות המובנת למדי של מילים אלו."[21]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Biskupic 2009, pp. 304–05.
  2. ^ Liptak, Adam (31 בדצמבר 2005), "So, guy walks up to a bar and Scalia says ...", The New York Times, בדיקה אחרונה ב-30 בינואר 2010 
  3. ^ 1 2 Biskupic 2009, pp. 307–08.
  4. ^ Lithwick, Dahlia (15 בינואר 2003), "Scalia hogs the ball", Slate, בדיקה אחרונה ב-8 בספטמבר 2011 
  5. ^ 1 2 3 Staab 2006, p. 27.
  6. ^ Ring 2004, p. xi.
  7. ^ Clarke, Conor (5 ביולי 2006), "How Scalia lost his mojo", Slate, בדיקה אחרונה ב-30 בינואר 2010 
  8. ^ Tushnet 2005, pp. 64–65.
  9. ^ Biskupic 2009, p. 132.
  10. ^ 1 2 Ward, Artemus (פברואר 2007). "Book review: The Political Thought of Justice Antonin Scalia: A Hamiltonian of the Supreme Court by James B. Stabb". Law & Politics Book Review (American Political Science Association) 17 (2): 96–100. 
  11. ^ Senior, Jennifer (14 באוקטובר 2013), "In conversation: Antonin Scalia", New York: 26 
  12. ^ Liptak, Adam (9 בנובמבר 2009), "Sidebar: From 19th Century view, desegregation is a test", The New York Times, בדיקה אחרונה ב-12 בפברואר 2010 
  13. ^ 1 2 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם sixty
  14. ^ Nader, Ralph; Weissman, Robert (13 בנובמבר 2008), Letter to the Editor: Ralph Nader on Scalia's "originalism", Harvard Law Record, בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2014 
  15. ^ Citizens United v. Federal Election Commission (Scalia, J., concurring), United States Supreme Court, 21 בינואר 2010, ארכיון ארכיון מהמקור מ-January 27, 2010, בדיקה אחרונה ב-27 בינואר 2010 – באמצעות FindLaw 
  16. ^ Biskupic 2009, p. 208.
  17. ^ Biskupic 2009, p. 363.
  18. ^ Goldberg, J.J. (23 באוקטובר 2009), "Antonin Scalia's uncivil religion", The Jewish Daily Forward, בדיקה אחרונה ב-12 בפברואר 2010 
  19. ^ 1 2 Biskupic 2009, p. 276.
  20. ^ 1 2 Biskupic 2009, p. 362.
  21. ^ See A. Scalia, A Theory of Constitution Interpretation, speech at Catholic University of America, 10/18/96.</ref>