משתמש:אלעדב./ארגזחול/קרב אל-עלמיין הראשון


רקעעריכה

לאחר הנסיגה מגזאלהעריכה

לאחר תבוסתה בקרב גזאלה ביוני 1942, נסוגה הארמיה השמינית של הצבא הבריטי עד למרסא מטרוח (Mersa Matruh), כ-160 קילומטר לתוך מצרים. הגנרל ניל ריצ'י החליט שלא להקים את קו ההגנה שלו בגבול מצרים משום שסבר שיש צורך בתמיכה של עתודה משוריינת לחיל הרגלים, כדי להדוף כל נסיון פריצה של כוחות משוריינים. מכיוון שחסרו לו כוחות שריון, העדיף הגנרל ריצ'י לרכז את ההגנה במרסא מטרוח. ריצ'י האמין שבמרסא מטרוח יוכלו שדות המוקשים לבלום את הכוחות המשורינים בעוד החי"ר ימנע מחיל ההנדסה של כוחות הציר לפרוץ להם דרך.

ריצ'י מיקם שתי דיויזיות חי"ר (ההודית ה-10 במרסא מטרוח עצמה והבריטית ה-50) בעמדות קידמיות תחת מפקדת הקורפוס ה-10. 32 ק"מ מאחור מוקמה דיויזית חי"ר נוספת (ההודית ה-5) שהורכבה מחטיבת חי"ר אחת בלבד (ההודית ה-29) ושתי רגימנטים של ארטילריה, 48 ק"מ מאחור מוקמה הדיויזיה הניו-זילנדית ה-2 והדיויזיה המשוריינת ה-1 שסבלה ממחסור בכלים ונפרסה במדבר הפתוח לכיוון דרום. כוחות אלה כונסו תחת מפקדת הקורפוס ה-13.

ב-25 ביוני שוחרר ריצ'י מתפקידו על ידי ראש זירת המזרח התיכון, הגנרל קלוד אוקינלק שנטל אישית את הפיקוד על הארמיה השמינית.

אוקינלק החליט להמנע מעימות חזיתי בעמדתו הנוכחית שסבלה מחיסרון של אגף דרומי הפרוץ לתנועות איגוף של שריון, חיסרון שנוצל היטב ע"י רומל בקרב גזאלה.

מטרתו של אוקינלק הייתה לנהל קרב השהיה תוך נסיגה נוספת של 160 ק"מ לעבר אל-עלמיין שעל חוף הים התיכון, כאשר רק 60 ק"מ מדרום לה נמצא המדרון התלול של שקע קטארה ששמר על האגף הדרומי מתנועות איגוף וצימצם את החזית לאיזור צר ונוח יותר להגנה.

הקרב במרסא מטרוחעריכה

אוקינלק תיכנן לעכב את כוחות הציר במרסא מטרוח ולאחר מכן בפוקא (Fuka) לפחות עד ה-28 ביוני, בעודו מכין את הגנתה של אל-עלמיין, אך חילופי המפקדים ושינוי הפקודות המאוחר גרמו לקשיים בתקשורת ולבילבול בקרב היחידות הקידמיות. לקורפוסים לא היה ברור אם להחזיק בעמדתם ולהלחם או לסגת בטרם יכותרו, ומצב זה גרם לנסיגה לא מסודרת ומרובת אבידות.

הדיויזיה הניו-זילנדית שהגיעה לקו החזית מסוריה ב-26 ביוני התארגנה על רכס סביב מינקאר-קאים (Minqar Qaim). כבר באותו הערב הבקיעו כוחות הציר את החזית בגזרתה של החטיבה ההודית ה-29 ששמרה על פירצה של כ-10 ק"מ בשדות המוקשים. למחרת בבוקר שטפו כוחות הציר בכוח של 3 דיויזיות (הפאנצר ה-15 וה-21 וה-90 הקלה) דרך הפירצה כאשר דיויזית הפאנצר ה-21 תקפה את מינקאר קאים וכיתרה את הדיויזיה הניו-זילנדית מ-3 כיוונים. הדיויזיה נחלצה מן הכיתור ונעה מזרחה, אך במקום להתארגן להגנת פוקא המשיכה בדרכה עד שהגיעה לאל-עלמיין.

במקביל, הגיעו הדיויזיות ה-15 וה-90 אל כביש החוף מאחורי הדיויזיה הבריטית ה-50 וניתקו את דרך הנסיגה של הקורפוס ה-10. פקודת הנסיגה הגיעה באיחור לקורפוס ה-10 בגלל קשיי תקשורת. בינתיים נסוג הקורפוס ה-13 מזרחה והאגף הדרומי של הקורפוס ה-10 נחשף.

הקורפוס פוצל לכוחות חטיבתיים והתארגן לנסיגה לכיוון דרום ולאחר מכן מזרחה בחסות החשיכה. מרבית האבידות נגרמו לדיויזיה ההודית ה-5 כאשר החטיבה ה-29 שלה הושמדה בפוקא. בסך הכל איבדו הבריטים כ-6,000 שבויים, בנוסף ל-40 טנקים וכמות עצומה של אספקה.

ההכנות להגנת אל-עלמייןעריכה

אל-עלמיין עצמה הייתה תחנת רכבת חסרת חשיבות על חוף הים התיכון כאשר 16 ק"מ מדרומה שוכן רכס רוויסאט (Ruweisat Ridge), רכס נמוך וסלעי שמספק נקודת תצפית מצויינת על המדבר שסביבו. 32 ק"מ מדרום לרכס שוכן שקע קטארה הבלתי עביר לתנועת שריון.

מפקדת הצבא הבריטי בקהיר היתה מודעת לחשיבותה של אל-עלמיין עוד לפני המלחמה והכינה את הגנתה בצורת "תיבות", מתחמים מבוצרים המוקפים שדות מוקשים וגדרות תייל, לאורך קו הנמתח מן הים ועד לשקע קטארה. התיבה החזקה ביותר נבנתה סביב תחנת הרכבת באל-עלמיין אך מרבית השטח שהיווה את הקו נשאר מדבר פתוח ולא מוגן כלל. התיבה של אל-עלמיין הייתה ממוקשת ובעלת גדר תייל חלקית בעזרתה של הדיויזיה הדרום אפריקאית ה-1. התיבה של באב אל-קטארה (Bab el Qattara), כ-32 ק"מ מן החוף וכ-13 ק"מ דרומית-מערבית לרכס רוויסאט נחפרה אך טרם מוגנה במוקשים או בגדר תייל, בעוד שבתיבת נאק אבו-דוויס (Naq Abu Dweis) , על סיפו של שקע קטארה, נעשתה עבודה מועטה מאוד.

הכישלון בהגנתה של מרסא מטרוח עורר פאניקה במפקדת הצבא הבריטי בקהיר וגרם לאוקינלק לתכנן תוכנית לנסיגה ולפינוי קהיר במקרה שעמדת אל-עלמיין תיכבש. יחד עם זאת הוא החל להקים עמדות הגנה מערבית לאלכסנדריה והציף אזורים נרחבים בדלתא של הנילוס.

אוקינלק פרס את הקורפוס ה-30 המורכב מ-3 דיויזיות חי"ר (הדרום אפריקאית ה-1,ההודית ה-10 וה-50) על החוף בצד הימני של החזית ואת הקורפוס ה-13 המורכב משתי דיויזיות חי"ר (הניו-זילנדית ה-2 וההודית ה-5) בצד השמאלי. מה שנותר מהדיויזיות המשורינות ה-1 וה-7 נשמרו כעתודה ניידת. כוונתו של אוקינלק הייתה לבסס את ההגנה על התיבות במטרה לתעל ולערער את התקדמות כוחות הציר בעוד שהעתודה הניידת תתקוף מן האגפים ומהעורף.

תוכנית ההתקפה של רומלעריכה

כוחותיו של רומל התקרבו לאל-עלמיין ב-30 ביוני. הם היו מותשים ובתת-תקן אך רומל דחק בהם כדי לנצל את הצלחותיו הקודמות ולמנוע מהבריטים לארגן את הגנתם. קווי התחבורה שנתארכו היקשו מאוד על על צבירת אספקה ולמרות שאספקה רבה נלכדה מן הבריטים היה מחסור בדלק, במים ובתחמושת. רומל תיכנן לפרוץ את הקו הבריטי בין תיבת אל-עלמיין לדיר אל-עבייאד (Deir el Abyad), משם תסטה הדיויזיה ה-90 הקלה צפונה לכיוון כביש החוף ותכתר את מגיני תיבת אל-עלמיין. דיויזיות הפאנצר ה-15 וה-21 יסטו דרומה כדי לתקוף את הקורפוס ה-13 מעורפו. דיויזיה אטלקית תתקוף את תיבת אל-עלמיין ממערב בעוד שדיויזיה אטלקית נוספת תתקדם בעקבות הדיויזיה ה-90. הקורפוס ה-20 האיטלקי יתקוף את תיבת קטארה ודיויזית השריון האיטלקית "ליטורו" תגן על האגף הדרומי בתמיכת כוחות סיור גרמניים.

מהלך הקרבעריכה

התקפת קורפוס אפריקהעריכה

ההתקפה נפתחה ב-1 ביולי בשעה 0300 כאשר הדיויזיה ה-90 נעה מזרחה אך נתקלה בעמדות הדיויזיה הדרום אפריקאית ה-1 ונעצרה. דיויזיות הפאנצר התעכבו בדרכם בשל סופת חול והתקפת אויר כבדה והחלו בהתקפה כאשר אור היום כבר עלה. לאחר שעברו את דיר אל-עבייאד נתקלו בעמדות חטיבת החי"ר ההודית ה-18 שהובהלה מעירק ב-28 ביוני וביצרה את השטח שממערב לרכס רוויסאט וממזרח לדיר אל-עבייאד, יוצרת תיבה נוספת בדיר אל-שין (Deir el Shein). ב-1000 הותקפה תיבת דיר אל-שין על ידי דיויזית הפאנצר ה-21. כסיוע להודים עמדו 23 תותחי 25 ליטראות, 16 מתותחי הנ"ט החדשים של 6 ליטראות ו-9 טנקים מסוג מטילדה. החטיבה עמדה בלחץ כבד עד שהעמדה נכבשה בשעות הערב. העיכוב של קורפוס אפריקה בכיבוש דיר אל-שין אפשר לבריטים לבצר את הקצה המערבי של רכס רוויסאט ובנתיים נשלחו הטנקים של הדיויזיה המשוריינת ה-1

לאזור דיר אל-שין שם נתקלו בכוחות דיויזית הפאנצר ה-15, שנסוגה מערבה. בסופו של היום נותרו לקורפוס אפריקה 37 מתוך 55 הטנקים איתם התחילו בהתקפה.

 
איזור קרבות אל-עלמיין ביולי 1942

בשעות אחר הצהריים, נחלצה הדיויזיה ה-90 מאיזור תיבת אל-עלמיין והמשיכה בהתקדמותה מזרחה, נקלעה להפגזה כבדה ונאלצה להתחפר במקומה.

ב-2 ביולי חידש רומל את התקפתו. הדיויזיה ה-90 נכשלה שוב בהתקדמותה ולכן שינה רומל את תוכניתו והורה לדיויזיות השריון של קורפוס אפריקה לפרוץ לכיוון כביש החוף באמצעות התקפה מזרחה לכיוון רכס רוויסאת. המגננה הבריטית ברכס רוויסאת נשענה על כוח מאולתר שנוצר ממספר רגימנטים של ארטילריה, נ"מ ופלוגת ח"יר ונקראה Robcol. כנהוג בצבא הבריטי, נקראה יחידה חדשה שנוצרה לפעולת אד הוק על שם מפקדה, הבריגדיר רוברט וולר (Robert Waller), מפקד הארטילריה של דיויזית החי"ר ההודית ה-10. Robcol הצליחה לקנות זמן ולאפשר לחטיבות השריון הבריטיות להדוף את דיויזיות הפאנצר ולגרום להן לסגת לפני רדת החשיכה. הבריטים תגברו את הכוח ברכס רוויסאת בליל ה-2 ביולי ו-Robcol נקראה כעת Walgroup.

ב-3 ביוני רומל המשיך בהתקפה על רכס רוויסאת. הפעם הוביל הקורפוס האיטלקי ה-20 את ההתקפה, דבר שבא ללמד על התשישות והנזק שנגרם לקורפוס אפריקה, שמנה כעת 26 טנקים בלבד. לאחר שהצליחה להתקדם לאורך הרכס נתקלה דיויזית השריון האיטלקית "אריאטה" בטנקים של חטיבת השריון הבריטית ה-4 שבעזרתו של חיל האויר המדברי בלמו את ההתקפה.

כדי להקל את הלחץ ממרכז חזית הארמיה השמינית, תקף הקורפוס הבריטי ה-13 מדרום את האגף של דיויזית אריאטה. גדוד הארטילריה של הדיויזיה הותקף על ידי הדיויזיה הני-זילנדית ה-2 ואיבד 531 אנשים, תותחים,טנקים ומשאיות. בסופו של היום נותרו לדיויזית אריאטה 5 טנקים בלבד.

בדרום, נעשה ב-5 ביולי נסיון נוסף של הניו-זילנדים לתקוף צפונה לכיוון אל-מריר ולנתק את דיויזית אריאטה מהעורף אך לאחר שנקלעו להפגזה כבדה מכיוון דיויזית "ברשיה" האיטלקית באל-מריר ההתקפה בוטלה.

רומל מתחפרעריכה

ב-4 ביולי פקד רומל להפסיק את המתקפה ולעבור למגננה. כוחותיו המותשים הצטמצמו ל-36 טנקים כשירים ו-3 הדיויזיות הגרמניות מנו רק כ-1200-1500 איש כל אחת. רומל סבל גם מקווי אספקה ארוכים שהקשו על הצטיידות מחדש. חיל האויר המדברי התרכז בתקיפת שיירות האספקה בעוד כוחות ניידים של הבריטים חדרו מדרום וערכו פשיטות על בסיסי הדרגים העורפיים. רומל לא היה יכול להרשות לעצמו איבוד נוסף של אספקה היות והמשלוחים המגיעים מאיטליה בדרך הים פחתו בצורה משמעותית.

בצד השני, ניצל הצבא הבריטי את ההפוגה כדי להתארגן ולתגבר את כוחותיו, נהנה מקווי האספקה הקצרים. ב-4 ביולי הגיעה הדיויזיה האוסטרלית ה-9 לחלקה הצפוני של החזית. ב-9 ביולי הגיעה החטיבה ההודית ה-5 לתפוס את העמדה ברכס רוויסאת והחטיבה ההודית ה-161 תגברה את הדיויזיה ההודית ה-5.

תל אל-עיישהעריכה

אוקינלק הורה למפקדה החדש של הקורפוס ה-30, הגנרל רמסדן, לכבוש את הרכסים הנמוכים של תל אל-עיישה (Tel el Eisa) ותל אל-מקחאד (Tel el Makh Khad) ולאחר מכן לשלוח צוותי קרב לכיוון דיר אל-שין ויחידות פשיטה מערבה לעבר שדות התעופה של אל-דאבה (El Daba). בינתיים יפעל הקורפוס ה-13 דרומה משם כדי למנוע שליחת תגבורות לגזרת החוף. לרשותו של רמסדן עמדו הדיויזיה האוסטרלית ה-9 בסיוע רגימנט הטנקים המלכותי ה-44 לכיבוש תל אל-עיישה והדיויזיה הדרום אפריקאית ה-1 בסיוע 8 טנקים לכיבוש תל אל-מקחאד. את יחידות הפשיטה סיפקה הדיויזיה המשוריינת ה-1.

ההתקפה על תל-אל עיישה נפתחה בבוקר ה-10 ביולי לאחר הפגזה, הכבדה ביותר במערכת צפון אפריקה עד כה, והחטיבה האוסטרלית ה-26 כבשה את הרכס בנקודה צפונית לתחנת תל אל-עיישה, נקודת גובה 33 (Trig 33). ההפגזה גרמה לפאניקה בקרב החיילים הלא מנוסים של דיויזית החי"ר האיטלקית ה-60 "סבראטה" שהחלה להחזיק בקו הביצורים הרעוע רק זמן קצר לפני כן. האוסטרלים לקחו יותר מ-1500 שבויים, פגעו קשות בדיויזיה האיטלקית ולכדו פלוגת מודיעין גרמנית שעסקה ביירוט תשדורות רדיו בריטיות. בינתיים כבשו הדרום אפריקאים בשעות הבוקר המאוחרות את תל אל-מקחאר וניצבו בעמדת חיפוי עבור האוסטרלים.

כוחות הציר הגיבו בשליחת הדיויזיות הגרמנית ה-164 והאיטלקית ה-101 "טריאסטה" בניסיון לסתום את הפירצה. בשעות אחר-הצהריים החלו התקפות הנגד של הטנקים של דיויזית הפאנצר ה-15 ודיויזית טריאסטה על עמדות האוסטרלים. ההתקפות נכשלו לנוכח כוח האש המסיבי של הארטילריה ותותחי הנ"ט של האוסטרלים.

בשעות הבוקר המוקדמות תקפה החטיבה האוסטרלית ה-24 בסיוע רגימנט הטנקים המלכותי ה-44 את הקצה המערבי של תל אל-עיישה בנקודה 24 (Point 24) וכבשו אותה אותה בשעות אחר-הצהריים המוקדמות. נקודה 24 הוחזקה בהצלחה לנוכח סדרה של התקפות הנגד לאורך כל היום. טור קטן של שריון, חי"ר ממונע ותותחים יצא לפשוט על דיר אל-עבייאד ולקח בשבי יותר מ-1000 חיילי גדוד חי"ר איטלקי שהחזיק במקום. התקדמות הטור נעצרה ברכס מיטריה (Miteirya ridge) והכוח נסוג בחזרה לתיבת אל-עלמיין.

ב-12 ביולי שיגרה דיויזית הפאנצר ה-21 מתקפה כנגד נקודה 33 ונקודה 24 ונהדפה לאחר קרב של שעתיים וחצי במחיר 600 נפגעים. למחרת שוב תקפה הדיויזיה את נקודה 33 ואת עמדות הדרום אפריקאים בתיבת אל-עלמיין, התקפה שנבלמה באש ארטילרית מסיבית של המגינים. אומנם האוסטרלים נאלצו לסגת מנקודה 24 אך גרמו אבדות כבדות לדיויזית הפאנצר ה-21. התקפה נוספת ב-15 ביולי הסתיימה ללא תוצאות בשל התנגדות נחושה. ב-16 ביולי האוסטרלים ניסו לכבוש בחזרה את נקודה 24 בסיוע טנקים בריטיים אך התקפת נגד הדפה אותם לאחור במחיר איבוד מחצית מכוחם.

לאחר שבוע של לחימה קשה, דעך הקרב במבלט תל אל-עיישה. האוסטרלים העריכו שלפחות 2000 חיילים מכוחות הציר נהרגו ויותר מ-3700 שבויים נלקחו. תוצאה משמעותית של הקרב הייתה לכידתה של יחידת יירוט אותות גרמנית שסיפקה לרומל מודיעין חיוני באמצעות האזנה לרשת הקשר של הבריטים. מקור מודיעיני זה אבד לרומל.

הקרב הראשון ברכס רוויסאטעריכה

בזמן שכוחות גרמניים נמשכו אל צפון החזית, תיכנן אוקינלק מבצע תחת שם הקוד "בייקון" (Operation Bacon), שמטרתו לתקוף את הדיויזיות האיטלקיות "ברשיה" ו"פאביה" במרכז החזית ברכס רוויסאת.

במסגרת המבצע, החטיבות ה-4 וה-5 של הדיויזיה הניו-זילנדית יתפסו את חלקו המערבי של הרכס בעוד החטיבה ההודית ה-5 תתפוס את חלקו המזרחי בהתקפת לילה, אז תעבור חטיבת השריון ה-2 דרך היעדים שנכבשו ותתקוף לכיוון דיר אל-שין ורכס מיטריה, חטיבת השריון ה-22 תחבור לחי"ר ותסייע בהגנה על הרכס.

ההתקפה נפתחה ב-14 ביולי ב-2300, שתי החטיבות הניו-זילנדיות השיגו את יעדיהן קצת לפני אור ראשון, אך שדות מוקשים וכיסי התנגדות שנותרו הקשו על התארגנות מחדש של הכוחות. כיסי התנגדות אלה גם היקשו על מעבר של תגבורת, ארטילריה ונשק מסייע לניו-זילנדים, שכתוצאה מכך נותרו בעמדה חשופה ללא נשק מסייע ועם מספר מועט בלבד של תותחי נ"ט. כמו כן, בגלל איבוד הקשר בין הניו-זילנדים לחטיבות השריון שהיו אמורות לנוע בעקבותיהן, לא התבצע השלב הבא בהתקפה ולחי"ר חסרה הגנה נוספת מהשריון הגרמני. עם אור ראשון יצא הרגימנט ה-8 של דיויזית הפאנצר ה-15 להתקפת נגד על הגדוד ה-22 של החטיבה הניו-זילנדית ה-4. תוך זמן קצר הושמדו תותחי הנ"ט של הגדוד שנלכד בשטח חשוף ונאלץ להכנע כאשר 350 מאנשיו נפלו בשבי.

בזמן שהיו-זילנדים תקפו את המורדות המערביים של רכס רוויסאט, החטיבה ההודית ה-5 זכתה להשגים קטנים בצידו המזרחי. בשעה 0700 חודש הקשר עם חטיבת השריון ה-2 שהחלה לנוע לכיוון הרכס. שני רגינמטים הסתבכו בשדה מוקשים אך הרגימנט השלישי הצליח להגיע ולסייע להודים בהתקפה על הרכס, כאשר היעד נכבש בשעות אחר הצהרים המאוחרות. בינתיים נוצר מגע באלאם-נייל (Alam Nayil) בין החטיבה ה-22 לדיויזיות ה-90 הגרמנית והאיטלקית המשוריינת אריאטה. כוחות הציר נהדפו בסיוע ארטילריה וטורים ניידים של דיויזית השריון ה-7, אך כתוצאה מכך לא הספיקה החטיבה ה-22 לנוע צפונה כדי להגן על האגף של הניו-זילנדים.

רומל מיהר להגיב. תחת פיקודו של הגנרל נהרינג (Nehring) שכינס יחד מספר רגימנטים מיחידות פאנצר שונות, החלה בשעה 1700 התקפת נגד כבדה על החטיבה הניו-זילנדית ה-4, שעדיין הייתה חסרה נשק מסייע. פעם נוספת, תותחי הנ"ט המעטים הושמדו ו-380 איש ,לרבות מפקדת החטיבה, נפלו בשבי. החטיבה ה-2 החלה לתקוף ב-1815 את השריון הגרמני ועצרה את התקדמותו לכיוון מזרח. עם רדת החשיכה נהרינג ניתק מגע ונסוג. נהרינג חידש את התקפתו בבוקר ה-16 ביולי, ונהדף על ידי החטיבה ההודית ה-5, אך היה ברור מיירוט תשדורות גרמניות שצפויה התקפה נוספת. החטיבה תוגברה בתותחי נ"ט נוספים, בסיוע ארטילרי ורגימנט שריון נוסף תגבר את חטיבת השריון ה-2. ההתקפה שהתבצעה בשעות אחר הצהרים המאוחרות נהדפה. ההודים דיווחו על 24 טנקים, שריוניות ותותחי אויב מושמדים שנותרו בשדה הקרב.

לאחר 3 ימים של קרב לקחו בעלות הברית יותר מ-2000 שבויים, רובם מהדיויזיות האיטלקיות ברשיה ופביה. הניו-זילנדים איבדו 1405 אנשים.

הקרב ברכס מיטריהעריכה

כדי להקל את הלחץ על רכס רוויסאת, אוקינלק הורה לדיויזיה האוסטרלית ה-9 לתקוף פעם נוספת מכיוון צפון. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17 ביולי תקפה החטיבה האוסטרלית ה-24 בסיוע טנקים של רגימנט הטנקים המלכותי ה-44 וסיוע אוירי חזק את רכס מיטריה. ההתקפה הראשונית התנהלה היטב, ו-736 שבויים נלקחו, בעיקר מהדיויזיות האיטלקיות "טרנטו" ו"טריאסטה". פעם נוספת, מצב קריטי לכוחות הציר התהפך לטובתם לאחר התקפת נגד מכוחות שכונסו יחד בחיפזון. האוסטרלים נסוגו בחזרה לעמדות המוצא שלהם עם 300 אבידות.


הקרב השני ברכס רוויסאטעריכה

בשלב זה נהנתה הארמיה השמינית מעדיפות חומרית מכרעת על כוחות הציר - לדיויזיה המשוריינת ה-1 היו 173 טנקים כשירים וטנקים נוספים בעתודה או בדרך לחזית בעוד לרומל נשארו 38 טנקים גרמניים ו-51 איטלקיים (עוד 100 טנקים פגועים המתינו לתיקון).

תוכניתו של אוקינלק כללה את החטיבה ההודית ה-161 שתתקוף לאורך רכס רוויסאט ותכבוש את דיר אל-שין. בינתיים תתקוף החטיבה הניו-זילנדית ה-6 מדרום לרכס לכיוון שקע אל-מרייר (El Mreir depression). טנקים מחטיבות השריון ה-2 וה-23 יעברו דרך הפירצה שייצור החי"ר. הייתה זו תוכנית שאפתנית ומסובכת.

התקפת החי"ר החלה ב-21 ביולי ב-1630. הניו-זילנדים כבשו את היעד בשקע אל-מרייר אך פעם נוספת, כשלו כלי הרכב נושאי הנשק המסייע להגיע בזמן ולתמוך בחי"ר. ב-22 ביולי הטנקים שהיו אמורים להגיע בבוקר התעכבו בדרכם, בעוד התגובה של כוחות הציר הייתה מהירה. בבוקר ה-22 ביולי תקפו שני רגימנטים של פאנצרים בפיקודו של הגנרל נהרינג את החטיבה שהחזיקה בשטח החשוף, מחצו את החטיבה וגרמו ל-900 נפגעים לניו-זילנדים. חטיבת השריון ה-2 שלחה שני רגימנטים לעזרה אך הם נעצרו בדרכם בשדות מוקשים ובאש תותחי נ"ט של כוחות הציר.

להתקפת החטיבה ההודית ה-161 היו תוצאות מעורבות. הנסיון הראשון של גדוד לטהר ולכבוש את המורדות המערביים של רכס רוויסאט נכשל אך גדוד העתודה הופעל והצליח בהשגת היעד בשעה 0800. התקפת גדוד שלישי על דיר אל-שין נכשלה לאחר שהוא נהדף בקרב פנים אל פנים.

כהמשך לכישלון באל-מרייר, בשעה 0800 החליט מפקד חטיבת השריון ה-23 להתחיל בתנועה בהתאם להוראות שקיבל. מפקד הדיויזיה המשוריינת ה-1 לא היה משוכנע שהנתיב נקי ממוקשים והציע לבטל את ההתקפה. לעומת זאת, החליט מפקד הקורפוס ה-13, הגנרל גוט (Gott) לשנות את נתיב התנועה ופקד לתקוף דרך נתיב שנמצא 1.6 קילומטר דרומית יותר לנתיב המקורי, מתוך סברה שהוא נקי ממוקשים. ההוראות החדשות לא הצליחו להגיע וההתקפה החלה לפי התוכנית המקורית. החטיבה הסתבכה בשדות מוקשים ותחת אש ארטילרית, נאלצה לסגת ב-1100 לאחר התקפת נגד מדיויזית הפאנצר ה-21. החטיבה הושמדה למעשה לאחר ש-40 טנקים הושמדו ו-47 נוספים ניזוקו קשות.

בשעה 1700 פקד הגנרל גוט על הדיויזיה ההודית ה-5 לתקוף שוב את חלקו המערבי של רכס רוויסאט ודיר אל-שין. רגימנט מהחטיבה ההודית ה-9 יצא להתקפת לילה ב-23 ביולי אך נכשל לאחר שאיבד את דרכו. התקפה שבוצעה באור היום הצליחה להגיע לדיר אל-שין אך נכשלה גם כן לאחר שמפקד הרגימנט נהרג וכל שאר הקצינים נפגעו.

ההתקפה בתל אל-עיישה נמשכתעריכה

בצפון, המשיכה הדיויזיה האוסטרלית בהתקפה. ב-22 ביולי בשעה 0600 תקפה החטיבה ה-26 את נקודה 24 בתל אל-עיישה והחטיבה ה-24 תקפה את תל אל-מקחאד לכיוון רכס מיטריה. הקרב בתל אל-עיישה גבה מחיר כבד, אך בסיומו כבשו האוסטרלים את הנקודה בשעות אחר הצהריים. בערב תקפה החטיבה ה-24 את תל אל-מקחאד בסיוע של רגימנט הטנקים המלכותי ה-50. לרגימנט הטנקים לא היה ניסיון בהתקפה משולבת עם חי"ר והכוחות נכשלו בתיאום ביניהם ותקפו כל אחד בנפרד. למרות זאת השיגו הכוחות את יעדם אך הרגימנט איבד 23 טנקים כתוצאה מחוסר התמיכה של החי"ר.

כישלון ההתקפה הסופיתעריכה

בליל 27/28 ביולי פתח אוקינלק במבצע "מאנהוד" (Operation Manhood) בניסיון אחרון לשבור את כוחות הציר. הקורפוס ה-30 תוגבר בדיויזיה המשוריינת ה-1 (פחות החטיבה ה-22), חטיבת השריון הקלה ה-4 וחטיבת החי"ר ה-69.

התוכנית הייתה לפרוץ את קו החזית דרומית לרכס מיטריה ואז לנוע לכיוון צפון-מערב. הדרום אפריקאים ינקו ויסמנו נתיב בשדות המוקשים מדרום-מזרח לרכס מיטריה בליל ה-26/27 ביולי, ומשימה זו הייתה צריכה להתבצע עד חצות. ב-0100 תתקוף החטיבה האוסטרלית ה-24 ותכבוש את חלקו המזרחי של רכס מיטריה ותמשיך לאחר מכן לכיוון צפון-מערב. החטיבה ה-69 תעבור בנתיב שפונה ממוקשים על ידי הדרום אפריקאים לעבר דיר אל-דיב (Deir el Dhib), תנקה ותסמן נתיב נוסף בשדות המוקשים הבאים דרכם תנוע לאחר מכן חטיבת השריון ה-2 לכיוון אל-וישקה (El Wishka) ובעקבותיה תנוע חטיבת השריון הקלה ה-4 כדי לתקוף ולשבש את קווי האספקה והתקשורת של כוחות הציר.

היה זה הניסיון השלישי לפרוץ בגזרה הצפונית וכוחות הציר ציפו להתקפה. בדומה להתקפות האחרונות, גם תיכנון התקפה זו נעשה בחיפזון ובצורה לקויה. החטיבה האוסטרלית ה-24 הצליחה לכבוש את יעדה עד השעה 0200 ב-27 ביולי. בדרום יצאה החטיבה ה-69 להתקפה ב-0130 וכבשה את יעדה עד שעה 0800. הנשק המסייע שיצא אחריהם תעה בדרכו בחשיכה או התעכב בגלל שדות מוקשים, מותיר את כוחות החי"ר מבודדים וחשופים בעמדותיהם כאשר הגיע הבוקר. הדיווחים מקו החזית לגבי מיקום הנתיבים הבטוחים בשדות המוקשים היו מבלבלים וסותרים, וכתוצאה מכך עוכבה תנועת חטיבת השריון ה-2 לעבר יעדיה. רומל הגיב בהתקפת נגד מהירה ושתי קבוצות הקרב המשוריינות שלו השמידו במהירות את שני הגדודים הקידמיים של החטיבה ה-69. בינתיים גם לרגימנט השריון המלכותי ה-50 שהיה בסיוע היו קשיים באיתור הנתיב הבטוח שפונה על ידי האוסטרלים, הם נקלעו לאש כבדה ואיבדו 13 טנקים. הגדוד האוסטרלי החשוף על הרכס נותר ללא הגנה והושמד. החטיבה ה-69 איבדה 600 איש והאוסטרלים איבדו 400 איש ללא שום הישג.

הארמיה ה-8 הייתה מותשת. ב-31 ביולי הורה אוקינלק על הפסקת כל פעילות התקפית ועל הערכות למגננה כנגד התקפת נגד צפוייה. גם מצב צבאו של רומל היה קשה מאוד והוא סבל מאבידות ביחידות החי"ר והשריון שלו וממחסור חמור באספקת טנקים ודלק.

תוצאות הקרב והשלכותיועריכה

הקרב נקלע למבוי סתום, אך התקדמות כוחות הציר לעבר אלכסנדריה (ולקהיר, ובסופו של דבר לתעלת סואץ) נבלמה. הארמיה השמינית ספגה יותר מ-13,000 אבדות ביולי (כולל כ-4000 לדיויזיה הניו-זילנדית, כ-3000 לדיויזיה ההודית ה-5 וכ-2500 אבידות לדיויזיה האוסטרלית ה-9) אך גם לקחה כ-7,000 שבויים וגרמה נזק כבד לאנשים ולכלים של כוחות הציר.

בתחילת אוגוסט, הגיעו לקהיר וינסטון צ'רצ'יל וראש המטה הכללי הקיסרי אלן ברוק בדרכם למוסקבה לפגישה עם סטלין. הם החליטו להחליף את אוקינלק ולמנות במקומו את מפקד הקורפוס ה-13, הגנרל ויליאם גוט (William Gott) כמפקד הארמיה השמינית, ואת הגנרל הרולד אלכסנדר כראש זירת המזרח התיכון. לאוקינלק הוצע התפקיד של ראש זירת עירק ופרס, שהופרדה מזירת המזרח התיכון, אך הוא סרב. בדרכו לקהיר כדי ליטול את הפיקוד על הארמיה, גוט נהרג כאשר מטוס קרב של הלופטוואפה הפיל את מטוס התובלה בו טס. במקומו מונה הגנרל ברנרד מונטגומרי.

ניסיון שני של רומל לפרוץ את עמדות הארמיה השמינית נהדף בקרב עלאם חלפה באוגוסט. באוקטובר ניצחה הארמיה השמינית את כוחות הציר ניצחון מכריע בקרב השני על אל-עלמיין.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • שם סופר, שם ספר, שם הוצאה, תאריך הוצאה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה