גידול קנאביס בקיבוץ דפנה, 1943-1942 עריכה
גידול צמח הקנאביס בקיבוץ דפנה היה גידול ניסיוני שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה בין השנים 1943-1942. הגידול הופסק לאחר שנה אחת בלבד כתוצאה ממספר סיבות שונות, אך עם זאת מדובר היה בגידול מוצלח ובאחד מן הניסיונות הראשוניים לניצול תעשייתי של גידול מסוג זה על ידי אנשי היישוב היהודי החדש.
קיבוץ דפנה: עריכה
קיבוץ דפנה ממוקם בצפון עמק החולה שבגליל העליון בסמוך לגבול לבנון, וכ- 7 ק"מ צפון-מזרחית לקריית שמונה. הקיבוץ הוקם על ידי עולים יהודים ממרכז ומזרח אירופה, אשר ראשית התיישבו באזור נס ציונה, ולאחר מספר שנים, במאי 1939, ביצעו עלייה לקרקע, והיו לראשון מבין יישובי 'חומה ומגדל' בצפון העמק. שמו של הקיבוץ ניתן לו על שמה של ההתיישבות הקדומה ששכנה באזור בתקופה ההלניסטית.[1] מרב המאמצים בשנותיו הראשונות של הקיבוץ הוקדשו להכשרת הקרקע ועיבודם של גידולים שונים.[2] בין גידולים אלו, נערך בין השנים 1943-1942 גידול ניסיוני של צמח הקנאביס, לצורך עיבודו לכדי ייצור תעשייתי של חבלים.
שלטון המנדט, מדיניות חקלאית וסמים בארץ ישראל/פלסטין: עריכה
ראשיתו של שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל/פלסטין טמון בהשלכותיה של מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת 1914. במהלך המלחמה הובסה האימפריה העות'מאנית, אשר שלטה מזה מאות שנים בארץ, ומעצמות ההסכמה בריטניה וצרפת חילקו ביניהן את שטחיה במזרח התיכון, תהליך שהסתייע בהסכם סייקס-פיקו הנודע מ-1916. במסגרת הסכמי המעצמות הקימה בריטניה ממשלים מטעמה בשטחים אשר הפכו להיות עיראק, עבר הירדן וארץ ישראל/פלסטין, ואילו צרפת קיבלה כשטחי השפעה את סוריה ולבנון. ממשלים אלו פעלו כשלטונות מנדטוריים, תחת הסמכתו ופיקוחו של ארגון חבר הלאומים, שנוסד לאחר המלחמה הגדולה.
מצב חדש זה לא רק הביא לשרטוט גבולות חדשים באזור- אלו של מדינות הלאום - אלא גם לשרטוטם של חוקי משחק חדשים בכל הנוגע לתנועה של בני אדם וסחורות במרחב. חרף מחויבויותיה של בריטניה לפעול בארץ ישראל/פלסטין כמנדט הניתן לה כפיקדון למען יעדים מוגדרים (הכנת האוכלוסייה המקומית לשלטון עצמי), היא פעלה למעשה בחופשיות בכל הקשור להתוויית מדיניות חקלאית וחוקתית. בסיומן של שנות ה- 20 הוטחו ביקורות (פנימיות וחיצוניות) כלפי המדיניות החקלאית הבריטית בארץ בכך שהיתה 'פאסיבית' ויישמה מדיניות קפיטליסטית של 'לֵסֶה-פֵר', מדיניות שאפשרה מכירת קרקעות מאסיבית של ערבים ליהודי 'הישוב החדש', וכתוצאה מכך ליצירת מעמד 'פלאחים ערביים חסרי-קרקע'.[3] בעקבות ביקורות אלו, וכן אירועי 1929, ניסתה ממשלת המנדט להוביל מדיניות שונה השואפת לפתור את בעיית חוסר הקרקע של הפלאחים הפלסטיניים, לשפר את טכניקות עיבוד הקרקע,[4] ולהטמיע מיכון, ידע וארגון יעילים יותר. ברם קשיים שונים כגון המחויבות הכפולה כלפי שאיפותיהן הלאומיות של שתי האוכלוסיות השוכנות בארץ, מגבלות תקציביות מתמשכות, המרד הערבי בסוף שנות ה- 30 ומאוחר יותר מהלכה של מלחמת העולם השנייה, כל אלו הקשו מאוד את יישומן של רפורמות אגראריות בישובי הארץ החקלאיים.[5] ככלל, ניתן לומר כי ארץ ישראל/פלסטין עברה תהליכי תיעוש ניכרים, אולם כלכלתה נשארה במרביתה חקלאית, הן בקרב האוכלוסייה הערבית הן בקרב האוכלוסייה היהודית.[6] באופן ספציפי יותר, ניתן לאפיין את מדיניות הממשל הבריטי בעמק החולה בשאיפה שלא לפגוע באינטרסים הערביים באזור, ולהימנע ממראית עין של העדפת אינטרסים יהודים אשר תגרור את זעמם של הפלאחים הערבים.[7] הדבר התבטא בין היתר בהגנה בריטית על הזיכיון לפיתוחן של אדמות החולה שהיה בידיים ערביות, ולמרות הכוונה הגלויה של בעליהן שלא לפתחן, הרשויות הבריטיות הערימו קשיים ניכרים במהלך ניסיונות מכירת הקרקעות לידיים יהודיות.[8]
בארץ ישראל/פלסטין מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא היה גידול צמח הקנאביס נפוץ כלל ועיקר, לא כל שכן באזור עמק החולה, בין אם ייעודו של גידול כזה היה למטרות ייצור של חשיש או לחילופין לייצור תעשייתי של חבלים ובדים. על כן, בהתחקות אחר יחסה של האימפריה הבריטית לגידולים מסוג זה בארץ ישראל\פלסטין יש להרחיב את היריעה ולסקור את המגמה הזו במושבותיה ברחבי העולם בכלל.
בכל הנוגע למדיניות השלטונות המנדטוריים כלפי גידולי קנאביס במושבות, האימפריה הבריטית הפגינה גישה אמביוולנטית. צמח זה לא היה זר לבריטניה ובמושבות, וזאת לאור שימושו המוצלח והמאסיבי בתעשיית הספנות הבריטית החל מן המאה ה- 16.[9] כה חשוב היה הקנאביס, או ההמפ (hemp), לייצורם של חבלים ומפרשים עבור אניות הצי הבריטי, שבשלב מסוים הורתה המלכה לכל אדם שברשותו מעל 60 אקר של אדמה לגדל בשטחו את הצמח, או שמא ייקנס בחמישה פאונד.[10]
כמו כן, התפתחותה וקורותיה של האימפריה הבריטית קשורים בעבותות לסחר בחומרים פסיכו-אקטיביים כמו קנאביס ואופיום.[11] אולם בעקבות הידע הקולוניאלי אשר נצבר במושבות, התעצב יחסה של הפקידות הבריטית אל צמח הקנאביס כמעודד עצלות, חוסר פרודוקטיביות ושיגעון רצחני. השימוש בו יוחס להתנוונותן המוסרית, החברתית והתרבותית של החברות הילידיות במושבות, תופעות שהכיבוש הקולוניאלי ו'השליחות המתרבתת' שלו שמו להם למטרה לתקן.[12]
עוד יותר מזה, בתהליך שהחל בשלהי המאה התשע-עשרה והואץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, הלכה והתגבשה מודעות לבעיית הסחר והשימוש בסמים כבעיה כלל-עולמית. תרמה לכך הפלטפורמה הדיפלומטית שסיפק חבר הלאומים, שבשנת 1925 אסר על ייצוא קנאביס אל מדינות שאוסרות את השימוש בו.[13] סוחרי סמים לא קיבלו מצב זה כעובדה מוגמרת. במילים אחרות, בתגובה לפעילות אכיפת החוק הבינלאומית שניסתה למנוע מעבר סחורות סמים בין מדינות, הלכה פעילותם של סוחרי סמים והתאפיינה בתחכום ובתעוזה חסרי תקדים. זאת אל מול המגבלות החדשות שנוצרו בתקופה זו: הקמת מדינות לאום חדשות באזור הובילה למתיחתם של גבולות ממשיים שלא היו לפני כן. גבולות אלו נשמרו על ידי צבאות וכוחות משטרה מטעם המדינות השונות, אשר חששו לריבונותן. במעברי הגבולות אשר דרכם בכל זאת התאפשרה תנועה בין מדינה למדינה, הושמו נקודות מכס שהיו אמונות על פיקוח הסחורות הנכנסות והיוצאות, וגביית תשלום עבורן. היבט חשוב נוסף של העימות בין אוכפי החוק למבריחי הסמים היה טכנולוגי-תחבורתי. מבריחי הסמים והסחורות האסורות האחרות השכילו לנצל את היתרונות הגלומים ברכבת, במטוס ובשאר הפיתוחים הטכנולוגיים של התקופה על מנת להערים על אוכפי החוק ולקרוא תיגר על הריבונות של מדינות הלאום. נסיבות אלה עיצבו את סחר הסמים החל משנות העשרים לכדי סוג פשיעה נרחב יותר, מאורגן יותר, נועז יותר ומתוחכם יותר מאי פעם.[14]
בסחר הקנאביס האזורי שימשה ארץ ישראל/פלסטין המנדטורית בעיקר "ארץ מעבר". תנועת הקנאביס, שנצרך כחשיש ויועד למטרות שינוי תודעה (ולא כחומר גלם לייצור תעשייתי של חבלים או בדים), נעה מאזורי הגידול בסוריה ובלבנון, דרומה דרך ארץ ישראל/פלסטין אל מצרים, שנחשבה לצרכנית הסמים המרכזית באזור.[15] תושבי הארץ לא הוגדרו על ידי הרשויות המנדטוריות כ'משתמשים כבדים' בחשיש ובחומרים פסיכו-אקטיביים אחרים, וזהותם של אלו שכן צרכו אותם היתה לרוב ערבית-מקומית. תושבי הארץ היהודים, ועל אחת כמה וכמה יהודי 'היישוב החדש', נמנעו מצריכת מוצריו של הקנאביס, זאת לאור התפיסה שהייתה שגורה באירופה ובארה"ב בשעתו לפיה צריכה זו פוגעת בפיכחות, ביעילות ובמשמעת העבודה, ערכים עליהם הושתתו הן הבורגנות המערבית והן הציונות החלוצית.[16] למעשה, לא מעטים המקרים בהם בלט בשיח 'היישוב החדש' קישור בין צריכת קנאביס על ידי ערביי הארץ לבין היותם חמי מזג, אכזריים ולא רציונאליים.[17] כך או אחרת, הרשויות הבריטיות בארץ אסרו על גידול וסחר של קנאביס על מוצריו השונים בתחומי המנדט, אם כי הרדיפה אחר 'עברייני הסמים' על ידי הרשויות לא הייתה יעילה בשל מחסור מחמיר במשאבים כספיים.[18]
במהלך מלחמת העולם השנייה החל ניסיון גידול קנאביס לצרכים תעשייתיים בקיבוץ דפנה שבצפון עמק החולה. חרף העובדה שהגידול לא נועד לייצור חשיש ולהשתלבות בסחר הסמים באזור, הרשויות הבריטיות, וייתכן כי גם גורמים אחרים באזור, קישרו אותו לתחומים אלו. כפי שאנו למדים מההקשר ההיסטורי, הפוליטי והתרבותי, ניסיון הגידול נראה כ'נטע זר' (תרתי משמע) בארץ ישראל/פלסטין המנדטורית, ולכן מהלכו והתובנות המשתקפות ממנו עשויות לספק נקודת מבט מרעננת על תנאי המרחב ורוח התקופה.
ציר האירועים של גידול הקנאביס: עריכה
בארכיון הקיבוץ שמורים מסמכים בני התקופה הנוגעים להיבטיו השונים של ניסיון גידול הקנאביס. דרכם ניתן לשחזר את מהלך האירועים שהובילו אל הגידול, את מהלכו של הגידול עצמו, וכן את סיומו כעבור שנה אחת בלבד.
- התהליך החל בחודש ספטמבר 1941, כשנתיים וחצי בלבד לאחר העלייה לקרקע, כאשר נכנס לתמונה אדם שזהותו לא ברורה, אך יש לשער שמדובר באחד מן האחים ירושלמי- תעשיינים פרטיים שמימנו את הגידול, או אחד מבאי כוחם. זה האחרון הציע לקיבוץ להשכיר לו 150 דונם לשם גידול קנאביס וכן דמי עבודה יומיים בשביל כוח האדם שיספק הקיבוץ. בשלב ראשוני זה נטתה הנהלת הקיבוץ לדחות את ההצעה, משום שהיא לא נראתה כדאית מספיק, ומשום שהקיבוץ לא יכול היה לספק את כוח העבודה הדרוש לשם מפעל מסוג זה.[19] אולם במהלך החודשים הבאים החל רעיון הגידול לקרום עור וגידים, אם כי על פני שטח קטן יותר.
- באמצע חודש מרץ 1942 החלו בסימון השטח המיועד לגידול הקנאביס- שטח של 25 דונם. סדר גודל זה תאם יותר את רצונו של הקיבוץ מפאת החוסר בידיים עובדות שיוכלו לטפל בו, וכן בגלל חוסר הוודאות לגבי הצלחתו, שכן היה זה אחד הניסיונות הראשונים לבצע בארץ גידול תעשייתי מסוג זה.[20]
- בתחילת חודש אפריל 1942 סיימו פועלי הקיבוץ ביישור הערוגות וזיבול מרבית החלקה. באזורים אשר הסתיימו ההכנות הדרושות, החלה זריעת הקנאביס.[21]
- במהלך חודשי האביב והקיץ של שנת 1942 צמחו גידולי הקנאביס, ובאמצע חודש ספטמבר החלה עבודת התלישה של ה'ליפים'- הסיבים שנמצאים בתוך שוקיו של הקנאביס, אשר מהם מייצרים חבלים, בדים ושקים גסים.[22]
- מהלך עבודות הגידול לווה בחרדות ובספקות מצד אנשי הקיבוץ. מצבו של הגידול נתפס על ידי הפועלים כקשה, ונצפו הפסדים ונזקים לגידול עקב חוסר בידיים עובדות ובעקבות זאת דחיית עבודות דחופות. חברי הקיבוץ סברו כי במידה והגידול לא יצלח, לא יהיה ניתן לייחס זאת לאי התאמתו של גידול מסוג זה לתנאי הארץ, אלא לתנאים הקשים בהם עבדו אנשי המשק. באותה העת הציעו האחים ירושלמי, אשר הונם מימן את הניסיון הנועז, להמשיך את הגידול גם בשנה הבאה, ובסדר גודל נרחב יותר של 50-30 דונם. הצעה זו התקבלה בישיבת המועצה.[23]
- בשבוע הראשון של חודש אוקטובר 1942 הסתיימה תלישת ה'ליפים' משיחי הקנאביס. למבצע זה התגייסו מספר גדול של אנשים מכל ענפי הקיבוץ. לאחר שהסתיימה התלישה, החלו להתבצע פעולות נוספות לשם עיבודם של ה'ליפים', כמו השקאתם בבריכות והורדת הפסולת מהם.[24]
- באמצע חודש נובמבר 1942 לבש הקיבוץ חג לרגל סיום העבודות על גידול הקנאביס. לאחר ספקותיהם הראשוניים של העובדים האם תיקלט זריעתו של גידול זר זה לאדמות הארץ, שיחי הקנאביס צמחו לממדים אדירים של כשלושה מטרים במה שנדמה היה בלשונם של חברי הקיבוץ ל'יער טרופי עבות'. בסופו של דבר נחשב הגידול, שהיה כאמור אחד הניסיונות הראשוניים בארץ לגידול תעשייתי של קנאביס, למוצלח ביותר. ציון האירוע נערך בחדר האוכל, שם הוצגו לראווה דוגמאות מהתוצר הסופי בדמות חבלים וחוטים.[25]
- בשבוע הראשון בחודש דצמבר 1942 נערכה ישיבת המרכז החקלאי שכללה נציגים מטעם ישובים נוספים באזור. בישיבה קודם רעיון של הקמת חברת מניות, שהשליטה בה תחולק בנתחים שווים לתעשיינים- האחים ירושלמי ולמשקי האזור. בין היתר, יעודה של החברה היה להקים בית חרושת משותף למשקי האזור לשם עיבוד תוצרת הקנאביס, שכן באותה העת דובר על הרחבת הגידול לישובים נוספים בעמק החולה.[26]
- לאחר כחודשיים, באמצע חודש פברואר 1943, סוכמה הקמתה של חברה שיתופית שתתקשר עם האחים ירושלמי בנוגע לניצול תעשייתי של הקנאביס וכן של גידולים נוספים. כמו כן, שורה של ישובים סמוכים בעמק התחייבו להרחיב את הגידול גם אל שטחיהם, והקצו לו בין 10 ל- 30 דונם.[27]
- לקראת סוף חודש פברואר 1942 הוחלט בדפנה להמשיך בגידול הקנאביס בסדר גודל דומה לזה של השנה החולפת- 25 דונם, ולא להרחיבו. זאת לאור הקושי בהשגת הזבל האורגני הדרוש ומכונה לקציר מכני, כנראה משום שבידי הקיבוץ לא היה באותה עת כוח עבודה גדול מספיק על מנת לעבד גידולים נרחבים יותר.[28]
יחס השלטונות והפסקת הגידול: עריכה
לא רבות ידוע על הגורמים להפסקתו של הגידול לאחר כשנה אחת בלבד, אולם יש יסוד להניח שהדבר מתקשר לפעילות השלטונות הבריטיים בשטחי המנדט, ולמדיניותם כלפי סחר מוצרי הקנאביס בפרט, בעיקר חשיש. מקטעי הארכיון אשר נותרו מתברר כי לכל אורכה של תקופת הגידול הוא היה נתון לפיקוחם של שומרים בריטיים, אשר לדברי אנשי המשק 'שמרו בשבע עיניים על הקטיף'.[29] חששה של משטרת המנדט היה שהגידול ינוצל לייצור חשיש, וישתלב בסחר החומרים הפסיכו-אקטיביים הענף שהתחולל בלבנט בתקופה זו. חששם של הבריטים לא היה מופרך לחלוטין, שכן חוקרים שונים מצביעים על עלייה בהיקף סחר הסמים בין לבנון-סוריה, ארץ ישראל/פלסטין, ומצרים בתקופת מלחמת העולם השנייה, כתוצאה מנסיבות שונות ומגוונות.[30] מאידך גיסא, בנקל היה ניתן להבחין שצמח הקנאביס שגודל בשטחי דפנה הותאם לייצור תעשייתי של חבלים ובדים, ייצור המוכר לרשויות הבריטיות מזה מאות בשנים, ולא לייצור חשיש. כך או אחרת, מן החומרים המצויים בידינו עולה כי גידול הקנאביס בדפנה לא חודש לשנה נוספת 'מפאת איסור השלטונות וגם עקב קשיים שנערמו על התעשיין'.[31]
תמות מרכזיות העולות מן המסמכים אודות הגידול: עריכה
מן התיעוד על פרשת גידול הקנאביס בדפנה, ניתן לדלות תמות ותובנות החורגות מן העובדות היבשות אודות הסוגיה. תמות אלו יכולות ללמדנו מעט על ההקשר הרחב שבו השתלבה הפרשיה, הן מהיבטים היסטוריים וגיאוגרפיים, הן מהיבטים תרבותיים.
הידע הטכני בו החזיקו אנשי הקיבוץ אודות גידול הקנאביס: עריכה
חרף העובדה שגידול זה היה גידול ניסיוני, ואחד מן המאמצים הראשונים לניצול תעשייתי של צמח הקנאביס בארץ, ברשות אנשי הקיבוץ נשמר ידע נרחב אודות גידול ה'קנאביס סאטיבה' על מאפייניו השונים. גוף ידע זה תיאר לפרטי פרטים את מראהו של הצמח על סוגיו השונים, השימושים להם מצא לו האדם משחר ההיסטוריה, האקלים הכדאי לגידולו, זניו המרכזיים, אופן הזיבול המדויק בו יש להשתמש, תקופת הזריעה והכשרת הקרקע, בחירת הזרעים והטיפול בצמח לשם קבלת תוצרת מיטבית, אופן הקצירה, טכניקת הוצאת ה'ליפים', אופן השריית ה'ליפים' בבריכות מים, וצפי היבול.[32] לדוגמא, פסקה המצויה בפרק 'הזרעים והטיפול בצמחים' נפתחת כך:
כל כמה שהזריעה תהיה אינטנסיבית, יהיו שוקי הקנבוס דקים, ארוכים ורכים. וכל כמה שתהיה כמות הזרעים מועטה, תגדל דרגת גדולו ויתן ענפים יותר. בקרקעות העשירות, זורעים תמיד כמות יותר גדולה מאשר בקרקעות העניות. אם הזריעה תעשה ביד לפי שורות, אז המרחק בין שורה ואחותה צריך להיות 7-8 ס"מ בערך; אולם אם משתמשים במכשיר הזריעה הידוע, אז צריך המרחק להיות בין השורה והשניה 13-15 ס"מ.[33]
דוגמא נוספת לאופן המדוקדק בו נסקר כל היבט של גידול הקנאביס מצויה בפרק הסוקר את היבול הצפוי מגידול זה:
הדונם נותן יבול של [שוקיים] יבשים באופן בינוני בערך 350-250 ק"ג[.] אפשר להוציא מן ה[שוקיים] הללו 62-87 ק"ג [לפחות]. אבל אם היבול היה טוב, אז הוא נותן 400-700 ק"ג של [שוקיים] יבשים ו-100-175 ק"ג של ליפים [...] זרעים- נותן הדונם 40-50 ק"ג בערך.[34]
דוגמאות אלה מלמדות אותנו על הידע הטכני שהיה בחזקת אנשי הקיבוץ, אתו ניגשו למלאכת הגידול. הדבר משתלב במגמה רחבה יותר בתקופה ובמרחב הנידונים, שכן יש מי שציינו לשבח את הפעילות החקלאית של 'הישוב החדש' בכל הקשור להכשרת כוח העבודה, מיכון ודישון הקרקע, וכן נטייה לאמץ גידולים חדשים וחידושים מדעיים.[35] זאת בהשוואה לגורמים אחרים אשר עסקו בחקלאות בשטח הארץ, קרי הפלאחים הפלסטינים, שהפעילות החקלאית שלהם נתפסה לרוב מיושנת, וסבלה בין היתר מאוריינות נמוכה, תלות במלווי כספים, חובות כבדים ומערכת קרקע פיאודלית למחצה.[36]
דימויי הקנאביס ההודי והחשיש: עריכה
לצד פירוט מאפייניו של ה'המפ' ודרכי גידולו המיטביות לשם ייצורם של חבלים ובדים, נשזרות הערות הנוגעות גם לגידול הקנאביס המוכר יותר בתרבות הפופולארית, זה אשר ממנו מופק החשיש הנצרך כחלק מתרבות הפנאי לשינוי תודעה. אם כי לא ברור מהו מקורו של הידע שהיה ברשות אנשי הקיבוץ, משתקפת ממנו תפיסה אירופית המזכירה את הידע שמקורו בבריטניה ובצרפת, תפיסה שהתפתחה בעיקר במהלך מפגשיהן של האחרונות עם עמים ילידים קולוניאליים. אם נתחקה אחר מפגשיה של בריטניה בהודו לדוגמא, ניווכח כי היחס לשימוש בקנאביס השתנה לרעה באופן מהותי בשלהי ה- 19. בתקופה זו צריכת הקנאביס נתפסה כגוררת מעשי טירוף, רצח ומרדנות בשלטון הבריטי. תפיסה זו חלחלה בהדרגה מהמושבות אל תוך החברה הבריטית עצמה, וכן אל מושבותיה האחרות של בריטניה. הרשויות הבריטיות מצאו "הוכחות" אמפיריות לקישור זה בין צריכת חשיש למעשים נפשעים בסוגים שונים של אינטראקציות עם האוכלוסייה ההודית הילידית. אחד מן הסוגים האלה היה בתי המשוגעים (asylums) אותם הפעילו. אל מוסדות אלו הוכנסו צרכני חשיש לצד אנשים ששפיות דעתם הוטלה בספק, זאת בעקבות מידע שהושג מכוחות השיטור המקומיים ולעתים קרובות היה מפוקפק לכל הפחות. כליאתם של צרכני החשיש לצד "משוגעים אחרים" תרמה רבות לקישור שנעשה בין חשיש לטירוף הדעת, ולסיווגם של צרכני החשיש כקבוצה חברתית מסוכנת.[37]
ואמנם, בתיאור אשר נלקח ממילון חקלאי בן התקופה, אשר ידוע כי אנשי הקיבוץ עשו בו שימוש, מתואר הקנאביס ההודי כחומר משכר, מפיל שינה ו'מדהים' (בלשון המילון עצמו) את הצורכים אותו כמו האופיום. בחלק אחר הסוקר באופן מפורט יותר את סוגיו השונים של הצמח, מציין הכותב כי הקנאביס ההודי 'ידוע בתור מרדים את עצביהם של אלה המעשנים אותו, מאבד הוא את עשתונותיהם ומביאם לידי טירוף הדעת'. תיאורים אלה תואמים מילונים בוטניים וספרי מסע מערביים מתקופות מוקדמות מאוד, החל מן המאה ה- 18, שבהם ניכרת הפרזה בהשפעות הפסיכו-אקטיביות של הקנאביס על משתמשיו, וכן התייחסות אל הקנאביס ואל האופיום כאחד כאל 'סמים מזרחיים רצחניים'.[38] מילונים וספרי מסע אלה היוו את מקור הידע המרכזי עבור המנהל הקולוניאלי במושבות, כמו גם עבור מרבית האירופים במשך תקופות ארוכות ואף אל תוככי המאה ה- 20.[39]
יתרה מכך, מן המקורות שהיו ברשות אנשי הקיבוץ משתקפים ייצוגים אקזוטיים שבאמצעותם מתוארת הפקת החשיש מן הקנאביס ההודי:
ההודים רואים את הח[ו]מר הזה באופן מוזר מאוד; הם זורעים את הזרעים במרחקים כאלה שאפשר לו לאדם ללכת ח[ו]פשי בין השורות של השיחים; בשעות חום היום הלוהטות, כאשר העלים וצמרות הענפים מרבים להפליט את השרף, לובשים הם מעיל של עור, נכנסים אל שדות הקנבוס ומתחילים לנענע את השיחים, ואז נדבק חומר השרף הנקרא 'חשיש' אל המעיל, [...] ואם מעיל או בגד של עור איננו בנמצא אצלם, אז שולחים אל תוך השדות פועלים ערומים לגמרי וככה נדבק השרף בגופיהם הערומים; כמובן אין מקפידים על הניקיון בעבודה זו.[40]
תיאור אקזוטי זה, שנראה כאילו נלקח מספר הרפתקאות, משקף תפיסה אוריינטליסטית שלא אחת מאפיינת את ההתבוננות האירופית בחייהן של חברות באסיה ובאפריקה. תפיסה זו, כאמור, התעצבה בעיקר מן המפגשים של בריטניה, צרפת ושאר הכוחות הקולוניאליים עם חברות במושבות שמעבר לים, וממנה נגזר היחס באירופה כלפי חומרים פסיכו-אקטיביים בכלל והקנאביס בפרט.[41]
היבטים של אינטראקציה אזורית: עריכה
תובנה נוספת העולה מבין מסמכי הארכיון הינה מידה ניכרת של הכרה בקבוצות נוספות במרחב הלבנט להן היה ידע קיים אודות גידול הקנאביס, ומגמה של שיתוף ידע עמן. מבין הקבוצות האלה בולט השם "ע'וטה"- אזור רווי במקורות מים וביבולים חקלאיים פוריים בקרבת דמשק. מסמכי הקיבוץ מציינים שבאזור זה היה גידול הקנאביס למטרות תעשייתיות הדומות לאלו של דפנה נפוץ ביותר. כמו כן, משתקפת רמה גבוהה של הסתמכות על הידע שנצבר לאורך השנים בסמוך לבירה הסורית. למעשה, אזכור לגידולים שמקורם בע'וטה חוזר על עצמו לא פחות מ- 14 פעמים בתוך מספר עמודים מצומצם. ניכר כי הידע שסיפקו גידולי ע'וטה היה בעל ערך רב בכל הנוגע לתנאי האקלים הדרושים לגידולים, זני הקנאביס המצויים, סוג הקרקע המיטבי לגידול, העונות המתאימות ביותר לזריעה, כמות הזריעה לדונם בודד, אופן חרישת הקרקע, טכניקת הקציר, ועוד.[42] במשפט הסוגר את החלק המתאר את תחזית היבול של גידול הקנאביס, נשקפת הכדאיות שבתוצרת הגידול, דבר שללא ספק היתה לו השפעה על החלטתם של אנשי הקיבוץ לאמץ גידול זה: 'בגוטה [ע'וטה] אין כל מחלה או חידקין[ם] הפוגעים בקנבוס, הוא אחד מענפי החקלאות הבטוחים ביותר שאפילו הבהמות אינן אוכלות את עליו וענפיו הירוקים'.[43]
השימוש המשמעותי בידע ובניסיון של גידולי ע'וטה מצביע על רמה מסוימת של היכרות אזורית של אנשי דפנה, היכרות החוצה זהויות אתניות ודתיות, מרחבים גיאוגרפיים, ואף גבולות טריטוריאליים. זאת בהתאם לטענתם של חוקרים בני זמננו, המדברים על מידה של ארגון טריטוריאלי מלוכד באזורים של ג'בל עמל (אזור דרום לבנון), צפון ארץ ישראל/פלסטין, רמת הגולן הסורית והחלקים הצפון-מערביים של ירדן.[44] למרות חלוקת מרחב זה לארבע מדינות שונות לאחר מלחמת העולם הראשונה, נראה כי אזורים אלו היו שותפים למערכת כלכלית אחת, מה שהתבטא בתנועה נרחבת של סמים ושל סחורות חוקיות,[45] וכפי שמלמדים אותנו קטעי הארכיון הנ"ל- גם אינפורמציה וידע חקלאי.
הערות שוליים עריכה
- ^ מתוך ערך ויקיפדיה של קיבוץ דפנה, באתר https://he.wikipedia.org/, 01.08.2015
- ^ מתוך אתר קיבוץ דפנה, באתר http://www.dafna.org.il/, 01.08.2015
- ^ Roza I. M. El-Eini, The Implementation of British Agricultural Policy in Palestine in the 1930s, Middle Eastern Studies 32, 1996, עמ' 213-214
- ^ הניסיונות לרפורמה בדרכי העיבוד כוונו בעיקר כלפי האוכלוסייה הערבית בארץ, שסבלה משורה של קשיים ובעיות. עוד על כך, ראו:Ibid, 213.
- ^ .Ibid, 241-242
- ^ .Ibid, 211
- ^ W.P.N. Tyler, The Huleh Lands Issue in Mandatory Palestine, 1920-34, Middle Eastern Studies 27, 1991, עמ' 367
- ^ .Ibid, 367-369
- ^ James H. Mills, Cannabis Britannica: Empire, Trade, and Prohibition, Oxford: Oxford University Press, 2003, עמ' 17
- ^ .Ibid,18
- ^ .Ibid, 1
- ^ חגי רם, ההיסטוריה החדשה של הג'וינט: חשיש בפלסטין המנדטורית ובמדינת ישראל, תיאוריה וביקורת 43, 2014, עמ' 79
- ^ Liat Kozma, Cannabis Prohibition in Egypt,1880–1939: From Local Ban to League of Nations Diplomacy, Middle Eastern Studies 47, 2011, עמ' 455
- ^ רם, 77.
- ^ שם, 85.
- ^ שם, 86.
- ^ שם.
- ^ Hagai Ram, “Travelling Substances and their Human Carriers: Hashish-Trafficking inMandatory Palestine,” in Liat Kozma, Avner Wishnitzer and Cyrus Schayegh (eds.), A Global Middle East: Mobility, Materiality and Culture in the Modern Age, 1880–1940 (London: I. B. Tauris, 2014), 205.
- ^ יומן מס' 55, 6 בספטמבר 1941, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה (70): קנבוס, 15 במרץ 1942, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה (71): קנבוס, 1 באפריל 1942, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה (82): קנבוס, 18 בספטמבר 1942, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה: לעתידו של ג[י]דול הקנבוס, ללא תאריך, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה (83): סיום הוצאת הקנבוס, 6 באוקטובר 1942,ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה (84): עם תלישת הקנבוס, 15 בנובמבר 1942, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה (86), 4 בדצמבר 1942, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה (92), 17 בפברואר 1943, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה (93): קנבוס, 25 בפברואר 1943, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה: ענף הקנבוס, ללא תאריך, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ Ram, 211; Cyrus Schayegh,"The Many Worlds of 'Abud Yasin; or,What Narcotics Trafficking in the Interwar Middle East Can Tell Us about Territorialization," American Historical Review, 116 (April 2011), 285.
- ^ עלי דפנה: ענף הקנבוס, ללא תאריך, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה: הקנבוס, עמ' 4-1, ללא תאריך, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה: הקנבוס, עמ' 3, ללא תאריך, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה: הקנבוס, עמ' 4, ללא תאריך, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ .El-Eini, 220
- ^ .Ibid
- ^ James H. Mills, Madness, Cannabis, and Colonialism: The “Native Only” Lunatic Asylums of British India, 1857-1900, London: Palgrave, 2000, עמ' 47-50
- ^ .Ibid, 21
- ^ .Ibid, 22
- ^ עלי דפנה: הקנבוס, עמ' 2, ללא תאריך, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ רם, 78,76.
- ^ עלי דפנה: הקנבוס, עמ' 4-2, ללא תאריך, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ עלי דפנה: הקנבוס, עמ' 4, ללא תאריך, ארכיון קיבוץ דפנה.
- ^ .Schayegh, 276
- ^ .Ibid, 276-277