משתמש:Didrdp/טיוטה
חקלאות הנגב כיום
כיום החקלאות בנגב היא כמו החקלאות במדינת ישראל כולה. מפותחת מאוד אך בכל זאת מתמודדת עם מספר קשיים: כוח עבודה זול, והדרך להביא מים מהצפון, צורך שמייקר את העלויות ועושה את רוב ענפי החקלאות לבלתי רווחיים. חקלאות לבדה אינה יכולה לשמש בסיס כלכלי איתן לכל המתיישבים, כתוצאה מכך התפתחו בישובים הכפריים בנגב ענפי כלכלה נוספים, ובעיקר תעשייה ותיירות.[1]
חקלאות מבוא עריכה
חקלאות בנגב בעבר עריכה
מאז ימי קדם ענף הפרנסה העיקרי ליושבי המדבר היה חקלאות,בצפון הנגב מפני שכמות המשקעיים גדולה יותר ,בהרי הנגב נמצאו שרידי חקלאות קדומה בעיקר מהתקופה הרומית והתקופה הביזנטית חקלאות זו התבססה על ניצול מי נגר עילי. חקלאות בנגב העתיד לפי הנראה בעתיד מספר השטחים החקלאיים בנגב לא יגדל בהרבה מפני שבדרום יחפשו גידולים אינטנסיביים,ומחקרים חקלאיים תוסיף לחלאות כלכלית בנגב..[2]
חקלאות בנגב העתיד עריכה
לפי הנראה בעתיד מספר השטחים החקלאיים בנגב לא יגדל בהרבה מפני שבדרום יחפשו גידולים אינטנסיביים,ומחקרים חקלאיים תוסיף לחלאות כלכלית בנגב. [3]
כלים חקלאיים עתיקים: עריכה
את חפירה - משמש לחפירה באדמה. צורתו מלבנית והוא מחובר למוט ישר, ה"ראש" שטוח והידית הקצרה שבסופו היא בצורת האות D. את שפיכה - משמש להעברת אדמה, חצץ או כל חומר מוצק אחר בתפזורת. ה"ראש" מסתיים בקו עגול הינו מעוגל לרוחבו, הידית ארוכה וישרה. חרמש: חרמש הוא כלי חקלאי המשמש לכיסוח של דשא או קצירה של יבול. הוא מורכב מלהב מעוקל המותקן על מוט ארוך מעץ, מתכת או פלסטיק ושתי ידיות אחיזה. בצידו השני של המוט ישנו להב ארוך ומעוקל המורכב אנכית למוט. מגל: מגל הוא כלי חקלאי ששימש לקצירת יבול לפני המצאת החרמש והקומביין. הוא מורכב מלהב מעוקל וידית קצרה. פנים העיקול הוא הצד החד, כך שהמשתמש יוכל להניף את הלהב אל בסיס היבול תוך כדי שהוא לוכד אותו בעיקול וחותך אותו באותו הזמן. מורג: מורג הוא כלי חקלאי המשמש לפעולת הדישה. המורג הוא לוח גדול, על-פי רוב עשוי עץ, ובצידו התחתון נעוצים להבים קצרים מרובים; במורג הקדום יותר להבים אלו היו עשויים אבן צור ובמורג המודרני יותר הותקנו להבי ברזל. לוח זה נרתם לבהמה ונגרר במעגלים בגורן על מנת להפריד את הדגן מן המוץ, האיכר נהג בבהמה במושכות כאשר הוא עומד על המורג. ישנן מדינות בהן עדיין משתמשים בכלי זה באופן המסורתי. קלשון: קלשון הוא כלי ארוך המתפצל בסופו למעין שיניים, המשמש להרמה וזריקה של חומרים כגון חציר, עלים וענבים ושאר תוצרת חקלאית. קילשון מכיל בין שתיים לשש שיניים באורכים ורווחים שונים בין השיניים בהתאם למטרה. שוט: שוט הוא כלי המשמש לדרבון, ענישה או לעינוי. קיימים סוגים שונים של שוטים בהתאם לייעודם..[4]
כלים חקלאיים מודרניים: עריכה
מחרשה:המחרשה היא כלי חקלאי המשמש לעיבוד ראשוני (חרישה) של הקרקע לקראת זריעה, שתילה או נטיעה. משדדה: מַשְׂדֵּדָה היא כלי חקלאי המשמש לעבודות גימור שונות על פני השדה: שבירת רגבי אדמה גדולים אחרי החרישה, יישור השטח, כיסוי זרעים וכדומה. משתת: המשתת הינו סוג של מחרשה רתומה לטרקטור שנועדה להכין את הקרקע לעיבוד חקלאי. את פעולת המשתת עושים אם רוצים לגדל גידול שיעמיק שורש לתוך האדמה. כדי שהשורשים לא יאבקו עם אדמה קשה וצפופה. קלטרת: או קולטי בטור, הינה כלי עבודה חקלאי, המיועד לעיבוד שכבת הקרקע העליונה של שדה. קומביין: קומביין תבואות הוא מכונה המשלבת את משימות הקצירה, הדישה וניפוי התבואה. התוצאה המבוקשת היא גרעין או דגן.[5]
פיתוח החקלאות בנגב: עריכה
משרד החקלאות , פיתוח הכפר והרשות לפיתוח הנגב תורמים לפיתוח מיזמים חקלאיים ובאופן כללי לחיזוק החקלאות בנגב ולמשיכת אוכלוסייה נוספת לאזור. לדוגמה: שמן החוחובה- הוא אחד מפלאי החקלאות בנגב שמופק מהצמח המדברי ומהווה בסיס לתכשירים קוסמטיים אפקטיביים להפליא. הוא מסופק על ידי קיבוץ אחד בנגב – חצרים, וזאת בזכות שיטות גידול ועיבוד המתקדמות והחכמות במיוחד. בנגב גידלו זנים חדשים ומוצרים. מועצת הפיתוח רמת הנגב גידלו זנים מסויימים כגון: 50 זנים שונים של זיתים שגילו למאכל ולשמן, כ-40 סוגי רימון, 17 זנים נוספים של חוחובה ומבחן יינות לענבי יין. בנוסף נעשו מבחנים על זנים שונים של פרחים ומבחנים על זנים של עגבניות,מלונים,אבטיחים,פלפל ועוד... בנוסף עצי פרי נבדקו למיניהם לגבי עמידותם למלח: זיתים,שקדים,ענבים,רימונים וארגניה. שימוש במים מליחים: כבר בימינו נעשה שימוש נרחב למדי במים מליחים במסגרת החקלאות בנגב. כל לדוגמה, במושב כמהין משתמשים במים אלו כדי לגדל עגבניות שרי בחממות, ואילו באשלים, קדש ברנע,ומשאבי שדה מנוצלים מים מליחים כדי לגדל " מלוני גליה" שזוכים למתיקות גבוהה במיוחד ולחיי מדף ארוכים יותר. קישורים למציאת המידע ועוד...[6]
חקלאות הנגב – אזור גיאוגרפיה עריכה
הנגב הוא אזור גיאוגרפיה המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל, הנגב מכסה כ- 60% משטחה של מדינת ישראל. צורתו של הנגב הוא כצורת משולש הנמצאת בקצה הדרומי של ישראל בים סוף לחוף אילת. שתי זוויותיו האחרות נמצאות בחלקו הדרומי של ים המלח והשנייה בים התיכון באשקלון. שטחו של הנגב הוא כ 13,000 קמ"ר. גבולות הנגב: הגבול הצפוני הוא מצפון באר שבע. בצפון מערב עובר גבולו של הנגב לאורך מישור החוף הדרומי. בדרום מערב גובל הנגב בחצי האי סיני. בדרום חוף והרי אילת. במזרח דרך הערבה ועד דרום ים המלח אך מקובל להשתמש בגבול הבינלאומי בין ישראל לירדן. יחידות גיאוגרפיות: בקעת הנגב- בקעה המפרידה בין הרי יהודה לבין הרי הנגב. הרי הנגב- שורת רכסים מקבילים בכיוון צפון מזרח-דרום מערב. מדבר פארן- משתרעים מדרום להרי יהודה, מהערבה ועד לסיני. חולות חלוצה- שטח חולי ממערב לבקעת הגב ועד למישור החוף. חקלאות הנגב כיום כיום החקלאות בנגב היא כמו החקלאות במדינת ישראל כולה. מפותחת מאוד אך בכל זאת מתמודדת עם מספר קשיים: כוח עבודה זול, והדרך להביא מים מהצפון, צורך שמייקר את העלויות ועושה את רוב ענפי החקלאות לבלתי רווחיים. חקלאות לבדה אינה יכולה לשמש בסיס כלכלי איתן לכל המתיישבים, כתוצאה מכך התפתחו בישובים הכפריים בנגב ענפי כלכלה נוספים, ובעיקר תעשייה ותיירות. [7]