הנגב

מדבר בישראל

הַנֶּגֶבערבית: النقب – מעבר ההר, תעתיק: אל-נקבּ, ובהגייה בדואית: "אל-נגב") הוא אזור גאוגרפי המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמית, וזו הסיבה לתנאי האקלים השוררים בו. הנגב מכסה כ-60% משטח מדינת ישראל, ובחלקו הקטן הוא נמצא מחוץ לה.

הנגב (אזור גאוגרפי)
מדינה ישראלישראל ישראל
בירת האזור גאוגרפי
(והעיר הגדולה ביותר)
באר שבע
שטח 13,000 קמ"ר
 ‑ הנקודה הגבוהה הר רמון עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 30°30′00″N 34°55′00″E / 30.5°N 34.916666666667°E / 30.5; 34.916666666667 
אזור זמן UTC +2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפת הנגב
מפת ישראל כשהנגב מודגש
נחל צין
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
בתים טיפוסיים בעיר הבדואית רהט

קיימות הגדרות שונות לתיחום המדויק של הנגב, שניתנו על ידי חוקרים שונים. עם זאת, מקובל כי ארץ הַנֶּגֶב המקראית, שנפלה בנחלות שבט יהודה ושבט שמעון, השתרעה באזור צפון הנגב של ימינו בלבד, מערד במזרח ועד גרר במערב. זאת, בעוד שמרכז הנגב של ימינו הוא למעשה מדבר צין, שהיווה גבולה הדרומי של ארץ כנען, ודרום הנגב של ימינו הוא למעשה חלקו המזרחי של מדבר פארן הגדול, שבמרכז חצי האי סיני[1]. המילה "נגב" משמשת בתנ"ך גם לציון כללי של הכיוון דרום.

גאוגרפיה

עריכה
 
סלע דמוי פטרייה בבקעת תמנע אשר בנגב
 
מכתש רמון

צורתו של הנגב כצורת משולש חד זוויות, הנמצאת בקצה הדרומי של ישראל בים סוף לחוף אילת. שתי זוויותיו האחרות נמצאות האחת (המזרחית) בחלקו הדרומי של ים המלח והשנייה (המערבית) בים התיכון, מול נפת אשקלון. שטחו של הנגב הישראלי הוא כ-13,000 קילומטרים רבועים והוא כולל את נפת באר שבע וחלק מנפת אשקלון.

גבולות גאוגרפיים

עריכה
  • בצפון: מאחר שהנגב הוא האזור הדרומי הצחיח של ארץ ישראל, גבולו הצפוני נקבע על פי כמות המשקעים הממוצעת. קו של 300 מ"מ גשם בשנה (בממוצע) עובר מנקודה צפונית ליריחו, דרך נקודה הנמצאת 1 ק"מ צפונית לקיבוץ שובל (או 20 ק"מ צפונית לעיר באר שבע) ועד נקודה דרומית לעזה. קו של 200 מ"מ גשם עובר מצפונית ליריחו, דרך מושב אוהד, הקיבוצים גבולות וסופה ועד לאל-עריש. מקובל למתוח את גבולו הצפוני של הנגב בקו העובר צפונית לבקעת באר שבע ונמתח מדרום ים המלח ועד לנפת אשקלון.
  • במערב: בצפון-מערב עובר גבולו של הנגב לאורך מישור החוף הדרומי עד רפיח או אל-עריש. בהמשך, בצד מערב-דרום-מערב, גובל הנגב בחצי האי סיני. גם כאן אין תיחום גאוגרפי אחיד, אולם הגבול המקובל בימינו עובר לאורך הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים (קו עקבה רפיח). יש הרואים בואדי אל-עריש את גבולו המערבי של הנגב.
  • במזרח: מדרום ים המלח, דרך הערבה, עד עקבה (המהווים חלק מן השבר הסורי אפריקני). גם כאן מקובל להשתמש בגבול הבינלאומי שבין ישראל לירדן כגבול הנגב, אף על פי שגבול זה משייך לנגב את החלק הישראלי של הערבה בלבד ולא את חלקה הירדני. מבחינה גאוגרפית הערבה היא יחידה אחת, ולכן בהגדרה גאוגרפית גרידא, יש לכלול את הערבה כולה בגבולות הנגב או להשמיט את כולה.
  • בדרום: חוף אילת והרי אילת.

יחידות גאוגרפיות

עריכה
 
רכס חצרה בהר הנגב
  • בקעת הנגב: בקעה המפרידה בין הרי יהודה להרי הנגב ומהווה בקעת משנה של הרי השבר הסורי אפריקני, אף על פי שלא כמו כל הבקעות, היא איננה מתחברת ויוצאת מהשבר הסורי אפריקני אלא אל מישור החוף.
  • חולות חלוצה: שטח חולי ממערב לבקעת הנגב ועד למישור החוף. מתאפיין בגבעות חוליות.
  • מערב הנגב (או "הנגב המערבי"[2]): מקובל לאפיין אזור זה בתור היחידה המישורית והחולית המשתרעת דרומה מאשקלון ועד כ-20 ק"מ ממזרח לגבול רצועת עזה (ולמעשה מבחינה גאוגרפית כוללת את הרצועה עצמה) וכוללת יישובי גבול רבים, שבשנות ה-2000 קיבלו את הכינוי "עוטף עזה".
  • הר הנגב: שורת רכסים מקבילים בכיוון צפון-מזרח – דרום-מערב. הרכסים משתפלים במתינות לכיוון מערב ובתלילות לכיוון מזרח. שיא הרכסים מגיע ל-1,037 מטר בהר רמון. בתוך הר הנגב מצויים מכתשים המהווים תופעה גאולוגית ייחודית.
  • מדבר פארן: משתרעים מדרום להר הנגב, מהערבה ועד לסיני. אזור מישורי ברובו המהווה את רוב אגן הניקוז של נחל פארן.
  • הרי אילת: יש הרואים בהם חלק מסיני, אך היות שמבחינה מדינית נמצאים בתחום ישראל, מקובל לשייך אזור זה לנגב.

מאפיינים

עריכה
 
נוף מדברי בנגב
 
נוף לס בצפון הנגב (באל עראקיב מצפון לבאר שבע)

הנגב הוא חבל ארץ מדברי ברובו. בנגב ערוצי נחלים, רובם המוחלט נחלי אכזב: בקיץ וברוב החורף מים אינם זורמים בהם כלל. עם זאת, כשיורד גשם חזק זורמים בנחלים אלו שיטפונות.

החי והצומח בנגב

עריכה
 
בשנים גשומות, ניתן לראות בהר הנגב הגבוה מרבדי פריחה מרהיבים. בתמונה נראים בפריחה צבעוני המדבר בצבע אדום, שמשון הדור בורוד ובן-שלח מנוצה בלבן.
  ערך מורחב – צמחיית הנגב

מטבע הדברים, בשל אופיו המדברי של הנגב, אוכלוסיית בעלי החיים והצמחייה שבו צריכה להסתגל ולשרוד תנאים קשים, שהעיקריים בהם הם מחסור במים, צל ומקורות מזון כמו גם חום גבוה במהלך היום וקור בלילה.

בשל כך, רובה המוחלט של הצמחייה באזור היא צמחייה מדברית שלא צורכת כמות רבה של מים, ויכולה לשרוד את הבדלי הטמפרטורות והמחסור במים. לרוב, הצמחייה לא צבעונית אלא בצבעי אפור, חום וירקרק דהוי. בשנות האלפיים נעשו ניסיונות לטעת עצים וצמחים בנגב כדי להרבות את הצל ומקורות המזון לבעלי החיים הצמחוניים.

עברונה היא הנקודה הצפונית ביותר בעולם בה ניתן למצוא דקל מסוג דום מצרי.

אוכלוסיית בעלי החיים מוצאת פתרונות אחרים לחום והצחיחות: רובם של בעלי החיים ישנים ומסתתרים ביום; הזוחלים והמכרסמים הקטנים, לדוגמה, מתחפרים בדרך כלל במאורות בחול, ועם בוא הערב ורדת הטמפרטורות יוצאים בעלי החיים ממסתורם למרעה או לחלופין למציאת ציד. בעלי חיים אחדים, כמו גם צמחים רבים, נפוצים בקרבת נאות מדבר, שם לעיתים קרובות זורמים מים ושורר צל.

רוב היונקים הצמחוניים, כגון צבאים, יעלים, שפני סלע וראמים (שנכחדו מנופי הארץ זה מכבר אך החל תהליך החזרתם לטבע) מורגלים לקבל את רוב כמות הנוזלים שהם צריכים מליחוך עלים המכילים מים. הטורפים הנפוצים הם שועלים, תנים, צבועים, זאבים, וגם מספר מועט מאוד של נמרים הנפוצו בעיקר בקרבת מצפה רמון והמכתש שבקרבתו.

בנגב נפוצים גם מספר סוגי עופות דורסים, ביניהם ניתן למנות את המין נשר מקראי בסוג נשר ואת עוזניית הנגב שנכחדה מנוף הנגב בעקבות ציד לא חוקי.

בעבר היו נפוצים בנגב בעלי חיים רבים, שבימינו חיים בעיקר בסוואנה האפריקנית. בהם האריות, שנכחדו מנופי ישראל במהלך המאה העשירית לספירה והמין "יען הנגב" בסוג יענים, שנכחד מהטבע בארץ ישראל במאה העשרים, בעקבות ציד. בעבר גם נמרים וראמים היו נפוצים הרבה יותר.

היסטוריה

עריכה

בתקופת האבן הקדומה היה הנגב אחד המעברים דרכם התפשט האדם המודרני הקדום מאפריקה לכיוון אסיה ואירופה. היה זה המעבר היבשתי היחידי ולפיכך ככל הנראה העיקרי. בנגב נמצאו ממצאים אופייניים לתרבות המוסטרית במקומות כמו הר הנגב, נחל הבשור ורמת מטרד. הממצאים העיקריים הם כלי צור ועצמות בעלי חיים שניצודו.

הכתוב במקרא מציין מספר יישובים חשובים שהיו בנגב, ביניהם באר שבע, ערד וגרר: ”עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע”[3]

לאחר תקופת התנחלות השבטים בצפון הנגב ישבו בני שבט יהודה, ובדרומו – בני שבט שמעון.

לפי סיפורי המקרא, הנגב היה בשליטת ממלכת שלמה, ובהמשך עברה השליטה לממלכת יהודה שהתפצלה מממלכת ישראל המאוחדת. בסוף תקופת ממלכת יהודה פלשו לנגב האדומים ואחריהם – הנבטים, שהקימו בנגב ממלכה מפוארת, ששרידים ממנה ניתן לראות בפטרה שבירדן. לאחר הנבטים כבשו את הנגב הערבים ומאות שנים אחריהם – העות'מאנים. מאז תקופת ממלכת יהודה לא התיישבו יהודים באופן קבוע בנגב, וזאת עד תחילת המאה העשרים, שבה החלו ניסיונות ליישוב ארץ ישראל לקראת הקמת המדינה.

לקראת הקמת המדינה ולאחריה

עריכה
 
בול "הנגב" משנת 1950 בעיצובו של ר. רובין
 
בול הנגב משנת 1971

הניסיון הראשון ליישב את הנגב ממניעים ציוניים היה הקמת היישוב רוחמה בשנת 1911, ניסיון שלא עלה יפה בגלל תנאי המדבר. הניסיון הבא של הציונות ליישוב הנגב אירע בשנת 1943, אז הוקמו שלושת המצפים: רביבים, בית אשל וגבולות.

בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946, הוקמו, ביוזמת הסוכנות היהודית, "11 הנקודות", בתגובה לתוכנית מוריסון גריידי. במסגרת התוכנית, אמורה הייתה ארץ ישראל להתחלק לשלושה חלקים: 17% כמדינה יהודית, 40% כמדינה ערבית ו-43% כמחוז בריטי שעיקרו השתרע על אדמת הנגב. תוכנית זו נדחתה הן על ידי המנהיגות הערבית והן על ידי הסוכנות היהודית. הקמת היישובים נעשתה על מנת לתפוס אחיזה באדמת הנגב ובסופו של דבר סייעה בהכללת הנגב בגבולות המדינה. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה אונסקו"פ מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר הצעת החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.

לאחר הקמת מדינת ישראל, עם הסרת המגבלות שהוטלו על ידי ממשלת המנדט, תמך דוד בן-גוריון ביישוב הנגב ופיתוחו, ואכן הוקמו בו יישובים רבים. המתיישבים פיתחו גם שיטות חקלאות מפותחות טכנולוגית שיתאימו לגידול באקלים הנגב, ועד היום מתפרנסים חלק מהתושבים מחקלאות.

במהלך שנות השבעים החל גל נוסף של התיישבות בנגב, בעיקר באזור הערבה ואילת, וזאת בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהחדיר תקווה לשיתוף פעולה כלכלי ומדיני עם המצרים, שיתוף פעולה שיוכל לבסס התיישבות בנגב.

גל התיישבות נוסף החל בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. עולים רבים התיישבו בנגב, בעיקר בעיירות פיתוח כדוגמת דימונה וירוחם[דרוש מקור].

כיום, רוב האוכלוסייה היהודית מתרכזת בערים הגדולות, לדוגמה אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע (העיר הגדולה בנגב) ובנוסף לערים ולעיירות הפיתוח, יש המתגוררים בקיבוצים ובמושבים שונים.

על אף ששטח הנגב הוא כ-60% משטחה של מדינת ישראל, מתגורר בו רק חלק קטן מאוד מאוכלוסיית המדינה. ישראל מנסה לעודד אזרחים לעבור לגור בנגב, וזאת על ידי תמריצים שונים. כיום מהווים הבדואים חלק נכבד מאוכלוסייה בנגב (ראו הרחבה בפסקה הבדואים בנגב).

במאי 2024 החלה הכנסת בהליכי שינויי חקיקת חוק הרשות לפיתוח הנגב, התשנ"ב–1991, להגדרת גבולות הנגב של ישראל מחדש, כך שיכללו גם יישובים ביהודה ושומרון שנמצאים מדרום לקו 115 ברשת ישראל. בין השאר, מדובר על ישובים דוגמת קריית ארבע והמועצה האזורית הר חברון. השטחים הפלסטיניים הוחרגו בהגדרות אלה.[1]

כלכלה והשכלה גבוהה

עריכה

בעבר, עד לפני הקמת מדינת ישראל, רובם המכריע של התושבים היו בדואים, וכלכלתם התבססה על רעיית צאן. רוב שטחו של הנגב, מלבד צפונו – אזור באר שבע, אינו מתאים לעיבוד חקלאי, אם בשל הבדלי הטמפרטורות הקיצוניים בין היום והלילה ואם בשל חוסר במים ובתשתיות מתאימות להשקיה. עם הקמת המדינה והתפתחות האזור, החלו לפעול בנגב מפעלי עיבוד פוספטים, ותחום התיירות התפתח אף הוא. עד היום, רוב כלכלת הנגב מתבססת על מפעלי עיבוד פוספטים – בעיקר באזור הר צין, כריית מעט נחושת באזור תמנע וכן שאיבת מעט גז טבעי שהתגלה בקרבת ערד.

בשנת 2013 הוקם בבאר שבע פארק ההייטק גב-ים נגב, ויחד עם מעבר צה"ל דרומה נפתחו מאות ואלפי משרות חדשות. הפארק מהווה מקור משיכה בתחום התעסוקה וקרבתו הפיזית לאוניברסיטת בן גוריון אף הצמיחה לא מעט מיזמים משותפים. בפארק ישנן חברות טכנולוגיה בינלאומיות גדולות ובכל שנה מתווספות לפארק חברות נוספות. הפארק מהווה חלק מרובע החדשנות בעיר ומוקמים בו מרכזים טכנולוגיים ליזמים.

באזור הנגב קיימים מקורות פרנסה תיירותיים, קיימים מספר בתי מלון ואף אכסניות נוער ו"מאהלים" רבים שמטרתם לתת לתלמידים ואנשים רבים החפצים לטייל בנופו הייחודי והטבעי של הנגב אפשרות ללינה זולה יחסית. מוקד רוב הטיולים הוא באזור הערבה, בהר הנגב, בסביבות אילת ובמכתשים הטבעיים – המכתש הגדול (מכתש ירוחם), המכתש הקטן ומכתש רמון.

האוניברסיטה בנגב היא אוניברסיטת בן-גוריון, המציעה לסטודנטים חיי קהילה תוססים, מעונות בכמה מתחמים מסביב לאוניברסיטה ומחקר עשיר ומגוון המבטא גם קשרים בינלאומיים ענפים. הרבה סטודנטים לוקחים חלק בחיי הקהילה בעיר ויוצרים מעורבות מקומית באמצעות מיזמים שונים. מלבד אוניברסיטת בן גוריון קיימות עוד מספר מכללות, ישיבות ומדרשיות קטנות.

מזה שנים מועלות כלפי ממשלת ישראל תלונות רבות על הזנחת הנגב ואוכלוסייתו, דבר המתבטא במחסור במקומות עבודה, בפערי שכר בין הדרום לבין מרכז ישראל ובהזנחה של התשתיות באזור, לעומת מרכז ישראל וצפון המדינה. כמו כן, תושבי הדרום מלינים על בניית עיירות פיתוח – ערים מתפתחות שהאוכלוסיות בהן מורכבות לרוב מבעלי מעמד סוציו-אקונומי וכלכלי נמוך. בשנים האחרונות החלה מדינת ישראל ליישם תוכניות רבות לצמצום הפערים בין המשאבים המוקצים לנגב לבין שאר המדינה. ניתן מעמד מיוחד לערי הפיתוח, הושקעו תקציבים בהרחבת קווי הרכבת ליישובים בנגב הצפוני, מה שיאפשר מעבר מהיר מן הנגב למרכז הארץ ובניית בסיס צה"ל גדול לקצינים בנגב.

חוות הבודדים בנגב – דרך היין

עריכה
 
יעל נובי על רקע מכתש רמון
  ערך מורחב – חוות בודדים

תוכנית דרך היין היא תוכנית של מדינת ישראל, בהובלת מועצה אזורית רמת הנגב, ששמה למטרה להוסיף חיים ועניין למרחבים הגדולים של הנגב על מנת למשוך עליו מטיילים ומתיישבים. התוכנית כללה 30 מיקומים להקמת חוות חקלאיות שבהם קיימת הסכמה כללית של כל הגופים הנוגעים לדבר. את החוות הציעו לכל יזם פרטי המעוניין, שנדרש להגיש בקשה מלווה בתוכנית עסקית ורעיונית ולקבל כל האישורים לעלות לשטח.

בתחילת דרכה נתקלה התוכנית בהתנגדויות מצד החברה להגנת הטבע וכן מצד גופים נוספים אשר נדחו בבג"ץ ואפשרו לתוכנית להמשיך כמתוכנן ולהקים 23 התיישבויות חדשות.

הבדואים בנגב

עריכה
  ערך מורחב – הבדואים בנגב

הבדואים הם חלק ניכר מאוכלוסיית הנגב. נכון לסוף 2021 חיים באזור הנגב כ-280,000 בדואים, כמחציתם תושבי העיר רהט ועיירות הקבע – כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה, והשאר הם תושבי יישובים מוכרים וכפרים לא מוכרים, המרכיבים את הרשויות מועצה אזורית אל קסום ומועצה אזורית נווה מדבר.

עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה – מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. בשנות הארבעים חיו בנגב כ-75,000 בדואים. במלחמת העצמאות ברחו רבים מהם, ואז נותרו בנגב כ-11,000 בלבד.

אחרי קום המדינה רוכזו הבדואים באזור הסייג בין דימונה, ערד ובאר שבע. לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד.

ב-2003 הוכרו מספר כפרים בלתי מוכרים ואוגדו במסגרת המועצה האזורית אבו בסמה.

ב-2008 הגישה "הועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג סדרת המלצות להסדרת תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב וסוגיית ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים. ממשלת ישראל הכריזה על אימוץ ההמלצות.

פרנסתם של הבדואים בנגב בעבר התבססה על חקלאות – רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה. מצבם הכלכלי והסוציו-אקונומי של הבדואים בנגב אינו טוב. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו-אקונומי.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

בעת הקדומה

מראה פנורמי – הרי הנגב

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ י' אליצור, מקום בפרשה – גאוגרפיה ומשמעות במקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 296–301.
  2. ^ שיבוש לשון
  3. ^ ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק ל"א
  4. ^ ביקורת: זאב הרצוג, ‏הארכאולוגיה של הנוודות, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 143–150
  5. ^ ביקורת: יעקב שביט, ‏מחדל או הישג?, קתדרה 63, יוני 1992, עמ' 155–158